דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 430 שבט תשע"ט ינואר 2019
כתבות

הקו האדום והקו הירוק

שאיבת היתר מהכנרת כמעט מאחורינו, אישור להקמת עשרות סכרים מונעי אסונות ביו"ש עוד לפנינו, הבולענים בים המלח הם פלא מרהיב, ומשק המים של ישראל הוא מהמתקדמים בעולם. הריאיון עם ההידרולוג הבכיר, פרופסור חיים גבירצמן מדולב, הוריד עלינו גשם של אופטימיות


הקו האדום והקו הירוק
פרופסור חיים גבירצמן עם בנו יונתן בנחל דלבים הזורם. "רציתי ללמוד חקלאות והתגלגלתי לחקר המים"

התרגשות גדולה עולה על גדותיה כשנחל דלבים מתחת ליישובי זורם ושוצף. הנחל הוא האינדיקטור הטוב והמשמח ביותר לשנה גשומה ושופעת כשנים הטובות לברכה. אל הנחל נקבצים מכל עבר יובלים קטנים ומפלונים השוצפים יחד לכדי נחל עוצמתי ומרשים. והוא שלנו, כאן, מתחת לבית, לכמה ימים, שבועות או חודשים.
ממש מעל לנחל, גר אחד ממומחי המים המובילים בישראל. פרופסור חיים גבירצמן, תושב דולב, הוא הידרולוג, חבר בסגל המרצים במכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית.
פרופסור גבירצמן כיהן בעבר כדירקטור בחברת מקורות, ובשבע השנים האחרונות היה חבר במועצת רשות המים. במשך תקופה ארוכה שימש כיועץ לוועדת המים המשותפת לישראל ולפלשתינים, היה חבר במליאת רשות הטבע והגנים, וזכה בשורה ארוכה של פרסי הצטיינות על הישגיו. הוא נחשב לאוטוריטה בתחום, וספרו "משאבי המים בישראל" הוא ספר יסוד בלימודי הידרולוגיה בישראל.

חמש שנים בלי מים זורמים

ליישוב דולב הגיע עם אשתו רחל ז"ל, בשנת 1985. "הגענו לדולב כשנה לאחר הקמת היישוב", מספר גבירצמן, "היישוב מנה אז כעשרים קרוואנים. חיינו תקופה ארוכה בלי חשמל וגם בלי מים. עברו כחמש שנים עד החיבור לציוויליזציה". דולב היה אז יישוב בודד בין בית חורון לחלמיש – נווה צוף. היישוב הראשון שממנו התפתח גוש דולב-טלמונים. רחל ניהלה את האולפנה בדולב ובהמשך את התיכון באולפנת עפרה, ונולדו להם שישה ילדים. בחורף 2008 נפטרה רחל, ובהמשך נישא גבירצמן בשנית למיכל, שמכהנת היום בתפקיד רכזת קהילה בדולב, ולה ארבעה ילדים. "ביחד", הוא מסכם בחיוך, "יש לנו עשרה ילדים ו-26 נכדים".
פרופסור חיים גבירצמן הוא בנו של הגיאולוג גדליהו גבירצמן. גבירצמן האב כיהן אף הוא כפרופסור, אך באוניברסיטת בר-אילן. אבל לשאלתי על החיבור לעולם ההידרולוגיה, הוא לא מזכיר את אביו אלא עונה: "למדתי בישיבת הגולן והתחברתי לחקלאים, כשסיימתי את לימודי בישיבה רציתי ללמוד חקלאות וכך התגלגלתי לחקר עולם המים".

אנחנו המובילים בעולם

אני מגיעה לראיון עם ידע מוקדם דל וקודר. מראה הכנרת המתכווצת עומד לנגד עיניי, יחד עם ים המלח הנסוג והבולענים הנפערים. מהמעט שידוע לי, ישראל מחוייבת בהסכמים לחלוקת מים עם הפלשתינים והירדנים, ורצף של כחמש שנות בצורת הרע עוד יותר את מצבו העגום של משק המים בישראל. אנחנו שומעים השכם והערב על נסיגת הקו האדום, ולאחרונה שוב יצא קמפיין חדש הקורא לחסוך במים. אבל בסופו של הראיון שבו גבירצמן שוחט פרות קדושות בזו אחר זו וזורק לפח דעות קדומות, אני יוצאת מעודדת מאד וגאה. "ישראל היא המדינה המובילה בעולם בתחום המים. למרות שאנחנו גרים באקלים חצי מדברי, משק המים בישראל מדורג כמספר אחת. מכל העולם באים ללמוד על הניהול הישראלי, גם במדינות המפותחות והמתקדמות", הוא אומר. ולמקרה שעדיין לא הבנתי כמה בת מזל אני, הוא מוסיף: "מתוך אוכלוסייה של יותר משבעה מיליארד איש בעולם, רק כמיליארד מתוכם שותים מים נורמליים, נקיים ואיכותיים. תושבי מדינת ישראל, כמובן בתוכם".


"ישראל הצליחה לספק ללא כל בעיה את צרכי תושביה וצרכי החקלאות על ידי שאיבה עד לשנות השמונים", מסביר גבירצמן. "עד אז היה יותר היצע מביקוש. בשנות השמונים הגענו לשיוויון. גידול האוכלוסייה והעלייה ברמת החיים הביאו לשאיבה מוגברת ולירידה מתחת לקו האדום של הכנרת". אני מבקשת להבין איך מחושב הקו האדום. "הקו האדום נקבע לפי רמת המים הקבועה, מותר לשאוב רק את מה שמתחדש מידי שנה. במשך 30 השנים האחרונות אנחנו שואבים יותר ממה שיש, יורדים מתחת לקו האדום. השאיבה המוגברת גורמת להמלחה, זיהום והשחתה של מקורות המים".
השאיבה מתחת לקו האדום היתה "עזרה ראשונה" כדי לספק את ביקושי המים שהלכו וגדלו, אבל במשך השנים התגבשו תכניות לטיפול בשפכים והשבתם לחקלאות, לחיסכון וייעול, והחלו בהקמת מתקני ההתפלה. "בשנת 2007 הממשלה עשתה רפורמות ונקטה בצעדים דרסטיים ששינו את תמונת המצב השלילית: התפלה, הובלה יעילה יותר של המים, הקמת תאגידים במשק המים העירוני וניצול מי הביוב לחקלאות".


כשאני שואלת את פרופסור גבירצמן על חלקו בשינוי, הוא מודה: "הייתי שותף למנגנון ההחלטות והביצוע". גבירצמן ממשיך ומסביר את גדולתו של השינוי שהפך את ישראל ממדינה במשבר למדינה מובילה בתחום: "הרפורמה העיקרית היתה שינוי במסגרת המשפטית, הניהולית והכלכלית של משק המים. אין בישראל בעלות פרטית על מים (כמו למשל בארצות הברית). בתיקון לחוק המים שעבר ב-2007 הוחלט לבצע שינוי במשק המים ולהופכו למשק כספים סגור. לא חברי הכנסת מחלקים את המים, תקציב משק המים מנותק מתקציב המדינה".


אז אם הכל טוב, איך זה שבכל זאת רע? איך אפשר להסביר את מראה הכנרת העגום? הלב נחמץ כשרואים את הכנרת מתכווצת מידי שנה. לפרופסור גבירצמן יש תשובה מעודדת במידה: "אין משבר ומחסור במים במרכז הארץ ובדרום. המשבר היום הוא באגן הכנרת, שם יש עיכוב בהובלת מים מותפלים בגלל סכסוכים כספיים ופוליטיים פנימיים בין החקלאים, אבל זה ככל הנראה מאחורינו. כדי לפתור את המשבר בכנרת צריך כמה שנים גשומות וטובות. אבל כבר עכשיו עובדים על קו מים לצפון וצפוי חיבור ממתקני ההתפלה בחוף בתוך כשנתיים. הובלת המים תביא לירידה בשאיבת הכנרת והיא צפויה לחזור בהמשך למימדיה הטבעיים".


ומה בנוגע לקמפיין "ישראל מתייבשת שוב" של רשות המים? אני תמהה, וגבירצמן קובע בפשטות: "הקמפיין נובע מסיבה פוליטית. תשכחי אותו".
אני מקריבה עוד דעה קדומה ומביאה אותה לשחיטה בידי המומחה, ושואלת מה חלקם של הסכמי המים עם הרשות הפלשתינית ועם ירדן במאזן המים שלנו, והאם הם מהווים איום על היכולת שלנו לספק מים לתושבים בישראל? פרופסור גבירצמן משיב: "הסכמי אוסלו אכן הביאו למשבר במשק המים, אבל היום אין בעיית אספקה. המשבר מאחורינו ואין לנו בעיה לספק מים לפי ההסכמים. אני חושב שאפשר לספק מים לפלשתינים ככל שיידרשו, בשני תנאים: האחד - שישלמו, והשני- שיתחייבו לטפל בביוב. גורם הזיהום העיקרי של מי התהום הוא הביוב. במדינת ישראל הביוב נאסף ומטופל, אין זיהום של ביוב. אצל הערבים זה לא מטופל".

שלולית החורף בנחל טלמונים (צילום: יהונתן קלרמן)

אי אפשר לוותר על הגשם


אני שואלת בזהירות על ים המלח, על השאיבות של מפעלי ים המלח, ההתאדות והבולענים. כל הגיזרה נראית כמו ארץ גזרה, שוממה ומבהילה. גם את העובדות האלה גבירצמן הופך על פיהן: "שמעון פרס הפחיד את העולם כשסיפר באימה על התייבשות ים המלח בכדי לקדם את הפרויקט שלו לאספקת מים לממלכת ירדן. הוא חיבר באופן מלאכותי בין אספקת המים לרבת עמון לבין התעלה שתוביל מים מים סוף לים המלח. התעלה לא יצאה עדיין לפועל, אבל אנשים נשארו מודאגים.
ים המלח לא יתייבש כל כך מהר. עומקו המרבי כ-380 מטר, הוא לא יתכווץ עוד הרבה יותר. ייתכן שפרויקט תעלת הימים יביא לייצוב קו החוף, אבל זה צריך להיעשות מאד בזהירות".
והבולענים? אני שואלת. "רק שלא יציפו את הבולענים", הוא נרעש. "זו תופעה מדהימה ויוצאת דופן. זה פלא מרהיב ביופיו. צריך להביא תיירות לראות את היופי הייחודי והנדיר שיש בבולענים. אני מדריך קבוצות שמטיילות לבולענים וזה מרשים, לא פחות, מהרבה פארקים מיוחדים ברחבי העולם". פרופסור גבירצמן לא מסתפק בתיאור, ומציג לי תמונות של בולענים כדי להמחיש את היופי.
אני מבררת אם כן, מה מקומם של הגשמים, האם ההתפלה פטרה אותנו מהתלות במשקעים? פרופסור גבירצמן קובע בנחרצות: "אי אפשר לוותר על הגשם. כל האקולוגיה מבוססת על מים, הצמחיה ובעלי החיים. באשר לצריכת המים שלנו, הגשמים מספקים כמחצית הכמות. ההבדל בין שנה גשומה לשחונה הוא שהגשם מהווה 55% מהצריכה בשנה טובה, ובשנה שחונה 45% מהצריכה. בכל מקרה ההתפלה לא מספיקה".

גבירצמן וחברי צוות בדיקת האתרים להקמת מאגרים ביו"ש

סכרים ימנעו אסונות

השנים הגשומות מביאות גם סיכון בצדן – שיטפונות, נזקים וטביעות. כאן באזור זוכרים למשל את יעל שפר בת השבע ממודיעין עילית, שטבעה בחורף 2012, כשצפתה בשיטפונות נחל מודיעין יחד עם אביה ואחיה הקטנים. כוחות ההצלה נעזרו במסוקים של חיל האוויר, בצוותים של יחידת החילוץ 669 ובצוות צוללנים. כשהצליחו לאתר אותה היתה במצב אנוש ומחוסרת הכרה. יעל הועברה למרכז הרפואי שיבא בתל השומר, שם ניסו להציל את חייה אך ללא הצלחה. הוותיקים זוכרים גם את חורף 1992. עופר קאפח, ממקימי טלמון, סיפר לי מזיכרונותיו: "מערכת התשתיות והכבישים היתה אז במצב ירוד מאד ובאותה שנה היה גשום במיוחד. באחד הימים צבי קסטן, שהיה אז תושב טלמון, איש מחשבים, יצא לעבודתו. את הדרך עשה בעזרת נהג של חברת הסעות. בצומת הדואר הנחל התנקז לבריכה. הרכב ניסה לחצות בתוך הבריכה שנוצרה על הכביש והחל להיסחף. כשהבינו צבי והנהג את הסכנה, הם החליטו לקפוץ מתוך הרכב. צבי הצליח להימלט והלך ברגל דרך הכפר ביתילו עד לנחליאל. הוא נשאר שם יומיים-שלושה כיוון שבהמשך הסערה ירד שלג ודרכי הגישה חזרה לטלמון נסגרו. הנהג שהסיע אותו נסחף במים וטבע למוות". עופר מתאר מקרה קשה נוסף: "באותו חורף עלה על גדותיו גם קטע הכביש החוצה את נחל נטוף (ואדי זרקא) בזרמי מים גועשים. הרב צפריר ולנר, רב בית הספר בנווה צוף, שנהג ברכבו בשעת לילה מאוחרת בדרכו מכפר סבא לביתו שבנחליאל, שקע עם הרכב בשיטפון וכאשר יצא מרכבו, נסחף בזרם המים. כעבור שעות ארוכות של חיפושים נתגלתה גופתו". אירועים דומים התרחשו במשך השנים במקומות נוספים ביהודה ושומרון, וברחבי הארץ.


את הסיפורים האלה חיים גבירצמן מכיר היטב. לפני כעשרים שנה הוא הכין תכנית להקמת סכרים באגני הניקוז ברחבי יהודה ושומרון. "במקום שהמים בנחלים יישטפו לירקון או לאיילון ומשם לים, נשאיר אותם פה לאורך זמן", הוא מסביר ומפרט את התכנית שהגה, "לתכנית הסכרים שלש מטרות: האחת, מניעת נזקים ברכוש ובחיים, השיטפונות מסוכנים וצריך לנסות לווסת ולשלוט בהם. המטרה השנייה, להחדיר את המים, שיחלחלו למי התהום במקום להישפך לים. והשלישית, תיירותית. יצירת בריכות תביא למקום מטיילים ותעשיר את האקולוגיה, הצמחייה ובעלי החיים באזור".
למרות כל היתרונות של התכנית המסודרת והמנומקת, נמנעו בישראל מלעסוק בה מפאת הרגישות הפוליטית. בשנת 2014 הגיעה הישועה מכיוון לא צפוי, לא אחר מאשר המינהל האזרחי. במסגרת תכנון מסילת הרכבת הרביעית בתוואי נחל איילון, פנו במינהל לפרופסור גבירצמן בחיפוש פתרונות לבעיית ניקוז ההצפות בנחל. גבירצמן נענה ברצון, והמינהל מימן את המחקר. בתכנית המקורית דובר על הקמת 25 מאגרים בתחום המועצות האזוריות שומרון ומטה-בנימין. פרופסור גבירצמן הציע תכנית שעלותה כעשירית מעלות תכניות אחרות שהוצעו. "למשל, בנחל דלבים מדובר על סדרה של סכרים - כעשר בריכות שחלקן ישמשו לנופש ותיירות וחלקן לחילחול לאקוויפר; עוד סדרת מאגרים בוואדי שבין ניל"י לנעלה, בנחל נטוף; ועוד סדרה ליד חשמונאים, נחל מודיעין, וגם בנחל שילה, נחל קנה, נחל רבה ועוד. יתרונות התכנית יורגשו מיד גם בהטבה באזורי ההצפה וגם בנחלים ברחבי יהודה ושומרון, תועלת כפולה". אני משתכנעת מיד. התכנית נשמעת יעילה, מיטיבה עם כל כך הרבה גורמים, וחשוב לא פחות - זולה.

התכנית הוגשה כבר ב-2016, למה היא לא מיושמת? מה מעכב?

"כרגע מי שתוקע את התכנית הוא המינהל האזרחי", גבירצמן נאנח ואני מתבלבלת. חשבתי שהמינהל האזרחי מימן את התכנית, איך ייתכן שהוא בעצמו תוקע אותה? וגבירצמן משיב: "היועץ המשפטי של המינהל מסרב לחתום על התכנית (תמ"א 62), הכדור בידיים שלו". אני מנסה להעלות השערה, אולי היועץ המשפטי מפחד להפר את הסטטוס-קוו ולקבוע עובדות באיזור רגיש פוליטית? על כך הוא עונה: "התכנית תועיל לכולם בסופו של דבר, גם לפלשתינים. שטפונות המים מסבים נזקים והראשונים להיפגע הם בדרך כלל הפלשתינים, הם לרוב חלשים ופגיעים יותר. שליטה בשטפונות בעזרת סכרים בוודאי תיטיב גם איתם, מאגרי המים יוכלו לשמש גם אותם, וגם הם ייהנו מהמים המחלחלים לאקוויפר ההר. התכנית לא מזיקה וחבל שהיא מתעכבת, אבל אני מאמין שבסופו של דבר היא תצא לפועל, כי זאת האמת וסופה לנצח".

בלי פוליטיקה

הרוח הנושבת באקדמיה הישראלית והבינלאומית נוטה לרוב שמאלה, אבל עושה רושם שבאוניברסיטה העברית בירושלים, הנטייה חריפה יותר. לאור אירועי התקופה האחרונה, כולל זה בו נחשדה מרצה בהשפלת חיילת במדים, אני מבררת עם פרופסור גבירצמן איך מרגיש מתנחל באווירה עוינת.
"אני מרגיש בנוח, אולי כי אני לא נמצא בהר הצופים אלא בקמפוס בגבעת רם. העבודה עם הקולגות שלי היא מקצועית ועניינית, ואנחנו חברים ומעריכים בדרך כלל אחד את השני לא על פי דעותינו אלא לפי מידת המקצועיות.
בהזדמנות זו אני מבררת מה דעתו על התכניות מבית היוצר של הנהלת האוניברסיטה העברית ללימודי תואר בשפה האנגלית. "אני לא מתרגש בכלל ולא מבין על מה המהומה. לא מדובר בשינוי סדרי עולם, אף אחד לא מתכוון להפסיק ללמד בעברית. את התואר הראשון ילמדו בעברית בוודאי, אבל קורסים מסוימים בתואר השני מתכננים ללמד באנגלית. זה מייעל את הלימודים. אנגלית היא שפה בינלאומית ומחקרית. את עבודת הדוקטורט שלי כתבתי באנגלית. מי היה נחשף אליה לו כתבתי בעברית? האנגלית מנגישה את האינטראקציה עם קהילת המדע הבינלאומית. אנחנו מובילים בעולם בתחום המים, אבל איך נוכל להיות אור לגויים, להציל את המזרח ממלריה, להציל חקלאות עולמית, בלי לדבר את שפתם?
"אני זוכר ימים שהרגשתי נוח פחות באקדמיה", אומר פרופסור גבירצמן, "אבל אני לא מרגיש כך היום. אנחנו לא עוסקים בפוליטיקה, אלא במדעים".

חזור למגזין