דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 430 שבט תשע"ט ינואר 2019
מאמרים

נגעה בנשמה

הדס תפוחי ז"ל, נשואה ואם לארבעה, רכזת פרויקט 'מנגנים בבנימין' המוכשרת והאהובה, נהרגה על כביש חוצה בנימין סמוך לביתה שבעטרת. אישה צעירה-מבוגרת בעלת עומקים נדירים ושמחה פנימית שנגעה בכל כך הרבה אנשים


נגעה בנשמה
הדס תפוחי ז"ל

ככה מתחילים רגעים וימים סוערים בחיי הישוב...

יום ראשון בצהריים, מקבלת את ההודעה הבלתי נתפסת (עדיין) - "הדס נפצעה קשה בתאונת דרכים".

בכל הימים שעברו מאז, משהו בשנייה הזו מרגיש לי מיוחד. חוץ מהרעד וההלם הראשוני והברור על הסיכוי לאבד חברה אהובה, יש שם משהו נוסף שלוקח לי זמן לברר עם עצמי.

ככל שהזמן עובר, הסיפורים מצטברים והנקודה עולה. באותם הרגעים חוץ מתפילה לרפואתה, היתה שם איזו תפילה פנימית שלי לריבונו של עולם, תפילה שלא עלתה על השפתיים כי אפילו לא הכרתי בה בעצמי: "אתה פשוט לא יכול לקחת אותה! היא כל כך, כל כך מלאת חיים, לא יכול להיות שזה סיפור שלא נועד להימשך".

כולנו מכירים את "אחרי מות-קדושים אמור", ואת סיפורי הנפלאות ששומעים אחרי לכתו של אדם אהוב, ועדיין במקרה של הדס נראה שהסיפורים חוזרים על עצמם, ורק הכמות מפתיעה את כולנו. הפלא שבחייה היה ידוע לכל מי שנגע בה בשלב כלשהו, רק העקביות וההתמדה, היא שגורמת לכולנו לתפוס את הראש ולשאול "מתי היא הספיקה את כל זה? כמה שנים היו לה לגעת בנשמה אחרי נשמה אחרי נשמה?".

מתי למען ה' היא הספיקה לעבוד, לבשל, לקלח ילדים לפני השינה – אם היא היתה פנויה בהתראה של כמה דקות לשלוח לכל מי שביקשה את המתכון המדויק עבורה? (ובדרך כלל כמה מתכונים, כדי שנוכל לבחור). מתי היא הספיקה לקנות את כל המצרכים שרמי לוי מחזיק, כדי שיהיה לה מה להשאיל לכל מי שחסרים לה ממרח, חבילת בורקס, שמנת לבישול? "המכולת של תפוחי" היא מושג מפורסם בשכונה, מכולת מופלאה שאפשר להשיג בה כל מוצר שרק תצטרכו באמצע הלילה או ביום שישי אחר הצהריים.

איך מעבירים בכמה מילים אישיות כל כך עמוקה ומיוחדת? איך מספרים על אישה שבכל פעם ששמעה על חוויה שעוברת על מישהו שהיא מכירה, המחשבה הראשונה שעברה לה בראש היא "מה הוא צריך? מה אני יכולה לעשות עבורו?"

סיפור אחרי סיפור, מכל רחבי הארץ, הם מצטברים:

החברה הרגישה לגלוטן, שישבה באסיפת חברים ביישוב אחר, ופתאום הדס נכנסה בדלת והניחה ארוחת ערב (ללא גלוטן), כיוון שהבעל של החברה היה במילואים והיא ודאי חסרת אנרגיה.

החברה שטסה לשליחות בחו"ל עם המשפחה, והופתעה לגלות שמשפחת תפוחי הגיעה בהרכב מלא לשדה התעופה כדי להיפרד בחיבוק.

החבר שבנו היה מאושפז חודשיים וחצי בפגיה וקיבל ממנה קישור להכנת מוזיקה בפגיה מהצלילים של המוניטורים.

בני השבט המאומץ של משפחת תפוחי, שידעו שיש להם בית חם מאד בעטרת, שהם יכולים להיכנס בכל שעה ובכל יום בשבוע, ויהיו להדס איזה שלוש שעות פנויות להקשיב ולייעץ להם מחוכמתה.

כל החברות שהיא ניגנה להן בחתונתן, השכנות שהיא ניגנה להן כל שנה לפני ראש השנה (משפט ששמענו שוב ושוב מהן - "אני פטורה מתפילות יום כיפור, את עבודת הלב שלי כבר עשיתי הערב"), התלמידים שלמדו ממנה להכניס את הנפש לתוך הנגינה.

ועוד לא הזכרנו את הגבהים והעומקים אליהם היא הגיעה. כמה מצד אחד היתה חשובה לה עבודת ה' ולימוד התורה של יונדב והילדים, איזו השקעה בסיפורי קודש ובשולחן השבת שהיתה לה, ומצד שני כמה שמחה פנימית ויכולת להשתטות ולצחוק כמו ילדה חסרת דאגות. אין מי שלא מתאר שהתמונה שנמצאת בדמיונו כשהוא חושב עליה היא עם חיוך ענק, אין מי שלא התגעגעה השבוע סביב ההכנות לשלג האפשרי, כשהיה ברור לכולנו שהיא היתה יוזמת את מלחמת השלג הנשית המרכזית.

אילו יכולות אדירות של אישה בת 30 להוביל ולהנהיג פרויקט עם מורים ותלמידים, להרגיע מורה לחוץ לפני שיעור לדוגמה או לפני קונצרט, לנגן ברקע בחרישיות כדי לתת את הבמה לתלמיד שמנגן יחד איתה, של פרגון למורה שהצליח להגיע להישגים מחוץ למערכת הפנימית בבנימין, של דאגה לכולם בחיים האישיים מחוץ לעבודה.

ואת כל אלו היא עשתה בצניעות פנימית וחיצונית נדירה ביופיה ובעצמתה. צניעות שלא מטיפה לאחרים, אלא רק נותנת השראה. מעולם לא קיבלנו הרגשה שאנחנו לא בסדר בלבוש, בדיבור, בשאיפות שלנו. ובכל זאת כשהיא היתה בסביבה, היתה איזו השראה עדינה כי היא היתה במקום אחר. איכשהו תמיד היה חיוך עדין כשהיא התלבטה בינה לבין עצמה איזו שמלה לקנות, איך להגיב, מה ואיך להגיד. והיא אמרה, היא שיפרה, היא דייקה – אבל בעדינות וברוך. הוסיפה צבע ושמחת חיים לכל מעגל שהיא היתה בו, ותמיד באופן מדויק ועם גבולות פנימיים שבכלל לא דרשו דיון ציבורי.

איבדנו השבוע אישה צעירה-מבוגרת, עם שמחת חיים ועומק נדירים, עם חיוך מתוק מתוק, עם רצון לשפר את הסביבה ולגעת בכל אדם ובכל גיל, אישה שבפרופיל הקבוע שלה בווטסאפ היה כתוב "עכשיו טוב", שמצאה זמן לשיחות נפש עם המוני אנשים שהיו בטוחים שהם החברים הכי קרובים שלה.

כבר מתגעגעים מאד בכל רגע ובכל שיחה, כי באמת שתמיד היית חלק, הדס.

מבטיחים שנדאג למשפחה המדהימה שטיפחת ואהבת והשארת כאן אתנו,

ובטוחים שאת מלווה ודואגת לכל מה שעוד נשאר, מלמעלה.

בשם כל החברים בעטרת.
אוהבת.

חזור למגזין