דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 431 אדר ב' אפריל 2019
כתבות

365 ימי מעשים טובים

בין משלוחי המנות והמתנות לאביונים ליום המעשים הטובים וקמחא דפסחא המתקרבים, הכירו ארבעה יישובים בבנימין (מתוך למעלה מ-40) בהם עסוקים כל העת במעשים טובים וביוזמות חברתיות מעוררות השראה


365 ימי מעשים טובים

לאט לאט. אלו המילים שחזרו אצל כל מי ששאלנו אותו איך מקימים מיזם חברתי מצליח, איך הופכים חלום למציאות.
בתוך תקופת בחירות סוערת ולא מאד נעימה, החלטנו לחפש אנשים טובים באמצע הדרך. ולא שחסרים כאלה, הם באמת רבים, אבל לפעמים צריך לשים עליהם את הזרקור, להזכיר לכולנו מה טוב כאן בארץ הזו, בעם הזה, לקבל קצת השראה.

"אני לא אוהבת בזבוז", אומרת לי שירה גילאור מחשמונאים, "ככה התחלתי.
"כבר לפני 20 שנה בערך ראיתי שאנשים מסביבי זורקים המון דברים טובים - בגדים, חפצים, אוכל, ואני כאמור לא אוהבת בזבוז. היה לי אז מרתף ריק בבית, והצעתי לשכנים להביא אליי את מה שהם מתכננים לזרוק, כדי משפחות אחרות יוכלו לקחת, וכך היה.
"יום אחד ניגשה אליי אמא מהיישוב ואמרה לי: 'תשמעי שירה, אין לי מה לתת לילד לאכול. אולי יש לך אוכל בשבילי?'. עליתי למעלה למטבח ונתתי לה אוכל ומצרכים. אחר כך התחלתי לברר והבנתי שיש צורך גדול בעזרה. פניתי לישיבה בחשמונאים וכל יום הייתי הולכת ואוספת אוכל שנותר שם מארוחת הצהריים, והעברתי לאותה משפחה.
"כשמספר המשפחות היה קטן הייתי לוקחת נשים לסופר וקונה איתן את מה שהן צריכות. מסבירה להן מה התקציב ומנסה לבנות רשימת קניות של אוכל שיחזיק מעמד ליותר זמן, בלי מותרות. לאט לאט התחילה רשימה ארוכה, והייתי עוברת ומחלקת אוכל בין המשפחות. היתה תקופה שהייתי הולכת למאפיות שנסגרות באחת-עשרה בלילה לאסוף מאפים שנשארו עבור המשפחות".

היום היא בת 54, אמא לשישה וסבתא ל-11 נכדים, עובדת בהתעמלות אירובית במים, ובזכות שעות העבודה הגמישות מצליחה לקדם כבר שני עשורים את מפעל החסד האדיר הזה. "הכל בזכות בעלי והמשפחה שלי", היא אומרת, "להם מגיע כל הכבוד על הסבלנות ועל זה שהם מוכנים לתת לי לעשות את מה שאני עושה. אין ספק שזה מאד משפיע עליהם ועל הבית. כשהם צריכים אותי אני לא תמיד זמינה עבורם, ובכל זאת הם שותפים לעשייה".

 

סוג של מימון המונים

כשפראני גולדשטין, השכנה מחשמונאים, הציעה להוסיף לחלוקה גם עוף לשבת, שירה היתה סקפטית. לא רצתה לבקש מאנשים כסף בשביל הפרויקט. "אם מדובר בדברים שהם ממילא התכוונו להשליך, זה דבר אחד, אבל לקחת מהכיס שלהם זה דבר אחר. מעבר לזה חשבתי שעופות זה דבר יקר שלא בטוח שאצליח לעמוד בו לאורך זמן, וכשהמשפחות כבר מצפות לו באופן קבוע, נוצרת בעיה. פראני אמרה 'תסמכי עליי ויהיה בסדר'. וברוך ה' היא מדהימה. היא עושה סבב בין כל האנשים שנרשמו אצלה למטרה הזו. אני אומרת לה כמה עופות צריך והיא דואגת שיגיעו. כל אחד מהם קונה את העופות בעצמו. ככה כל אחד יכול לעשות את השיקול איפה לקנות ובאיזה מבצע. לפני ראש השנה ופסח אנחנו דואגים גם לבשר ודגים. ירקות ופירות אנחנו מקבלים מארגון לקט ישראל ומסבב קניות נוסף, עליו אחראית מתנדבת אחרת. "אני מחזירה לרוכשי הירקות את הכסף, אבל חלק לא לוקחים. כל אחד לפי יכולתו".

"ממשפחה אחת עליתי לחמש", מתארת שירה, "ואז לעשר ועד ל-40 משפחות שיש היום ברשימה, שמקבלות סל מזון פעם בשבועיים. כשזה התחיל להיות קצת יותר ממוסד יצרתי קשר עם העובדות הסוציאליות, רציתי שתהיה לי איזשהי תמיכה".

 

איך מממנים פרויקט כזה?

"בכמה דרכים. פעם אחת פנה אליי מישהו ששמע שאני לא מחלקת כספים אלא מחלקת אוכל, וזה מצא חן בעיניו אז הוא נתן לי כסף כדי לעשות קניות עבור המשפחות.

"מיזם שהתחלנו הוא השבת בקבוקים לצורך קבלת דמי הפיקדון. כשהגעתי להחזיר 700 בקבוקים בסופר כבר צעקו עליי שהם לא יכולים לעמוד בזה. אז עכשיו המשאית של המיחזור פשוט מגיעה אלינו הביתה. יש לנו מתנדבים, מנוער חשמונאים, ישיבת נר תמיד ואחרים, שעוזרים לסדר ולמיין את הבקבוקים, ובכסף הזה אני קונה אוכל למשפחות.

"הכנסה חשובה מגיעה כיום מחנות יד 2 שפתחנו בחשמונאים. זו חנות שמיועדת לכולם ואני ממליצה להגיע אליה במיוחד. יש בה בגדים משומשים במצב מצוין ובגדים חדשים לגמרי, וגם חפצי נוי, צעצועים ועוד.

"כדי לפתוח את המקום פניתי למישהו שיעזור כספית, כי לא רציתי לסכן כספים שאנחנו מפנים למשפחות, והוא הסכים ותמך. אמרתי לו שכשיהיו הכנסות כבר לא נצטרך את העזרה שלו. לשמחתי, בתוך חודש הודעתי לו שאנחנו מסתדרים. הוא בכל זאת החליט להמשיך לתמוך עוד חודשיים-שלושה, ובזכותו יש לנו גם מזגן בחנות. עכשיו אני פועלת מהכספים שנכנסים מהחנות. הלן פריז, עוד שכנה מהיישוב, מנהלת את החנות, והיא נעזרת בעשרות נשים מתנדבות. ולא רק הנשים מתנדבות, גם הרבה מאד גברים רוכשים אוכל, עוזרים במיונים ועוד.

"חנות יד 2 זה דבר נהדר, זה עוזר גם לזוגות צעירים, או למישהי שבדיוק בדיאטה וכל חודשיים מחליפה מידה, זה מתאים לתינוקות, לילדים קטנים. אנחנו מאד משתדלות שהחנות תיפתח בכל יום מספר שעות, לפעמים גם בימי שישי או מוצ"ש. שעות הפתיחה תלויות במתנדבות, וניתן להתעדכן בקבוצת ווטסאפ מיוחדת שפתחנו לעניין.

"כבר קרה שפתחנו את החנות גם למקרי חירום", צוחקת שירה, "למשל אישה שהגיעה לשבת לחשמונאים והתיק שלה נשכח באוטובוס עם כל הבגדים בתוכו.

"חשוב לי להדגיש שמהבגדים שמביאים לנו מגיעים לחנות רק בגדים שהם מאה אחוז. לכל השאר אנחנו קוראים 'שקיות איקס'. פעם בשבוע מגיעה משאית ואוספת אותן תמורת תשלום לפי משקל – זה עוד כסף שנכנס והולך למשפחות".

 

מה מרגש אותך בתוך ים העשייה?

"לפני חצי שנה הייתי בג'ימבורי בפתח תקווה עם הנכדים שלי. ראיתי שם אישה שהיתה נראית לי מוכרת אבל רק חייכתי ולא ממש התייחסתי. ואז היא פנתה אליי ואמרה: "את שירה, נכון?" הסתבר שהיא היתה בין המשפחות הראשונות שעזרתי להן. היה לה סיפור די קשה ואחרי תקופה היא עזבה את היישוב ולא שמעתי ממנה יותר. כשנפגשנו היא אמרה לי: 'את ממש הצלת אותי. זאת היתה תקופה קשה. היום אני כבר במקום אחר'.

"יש משפחות שעזרתי להן והן היום תורמות לאחרות", מציינת שירה בסיפוק. "ויש גם להפך, לצערי", היא ממשיכה. "אנשים חושבים לפעמים שמשפחות שנכנסות לרשימה זה בגלל שההורים הם עצלנים. זה ממש לא נכון. כל אחד עם סיפור אחר. זה יכול לקרות לכל אחד. לפעמים זה לתקופה קצרה, לפעמים ארוכה".

ההתמודדות הנוכחית של שירה היא העובדה שהפרויקט גדל מאד, אבל המקום לא. חסרים לה ארונות, מחסן גדול, מבנה. "אנשים כל הזמן מביאים לבית שלנו המון ציוד, במיוחד בין פורים לפסח. לפעמים גם דברים מקולקלים או כלים שלא מסומנים כחלביים או בשריים. אני לא כועסת, את הדברים האלו אני מעבירה לפיליפיניות או למשחקים בגנים".
רק מהשכנים לא נעים לה. "זה באמת לא הוגן שחוסמים להם כל הזמן את החנייה וערימות ציוד מקיפות אותם.
"הייתי רוצה שיקום פה בניין של חסד. כמו הבניינים של מפעל הפיס, ושהכל יהיה במקום אחד – שנוכל להרחיב את החנות, את חלוקת האוכל. שיהיו לנו עוד מתנדבים, בת שירות לאומי".

לחולמים על מיזמים חברתיים היא אומרת: "מתחילים בקטן. ואז רואים מה קורה ואיך.

אנחנו צריכים עוד לגדול".


חגיגה מכל הלב

בני הנוער של מושב מבוא חורון כבר ארגנו בעבר חתונה לזוג שנדרשה לו עזרה ובת מצווה לילדה, אבל לאחרונה התעלו על עצמם והפיקו חגיגת בר מצווה ובת מצווה מושקעת לכיתה שלמה של ילדי חינוך מיוחד מבית הספר "סיני" ברמלה.
רכזת נוער בנות, נעה יונגרייס, סיפרה על הרקע למבצע הייחודי. "את ה'שידוך' עשתה אחותי צופיה אבידן, תושבת מבוא חורון שהיא מורה למוזיקה בבית הספר ברמלה. היא שאלה אותי האם הנוער ירצה לקחת על עצמו פרויקט לטובת הילדים, והנוער הסכים".

מלבד הנוער היו שותפים לפרויקט עוד הרבה מאד אנשים בתרומות כספיות, קייטרינג שתרם אוכל, צלם וד'י-גיי שלקחו מחיר מינימום, חבר'ה שיצאו לקניות, אחרים שהשיגו אביזרים שונים.

"היה קושי ראשוני בגיוס הכוחות, אבל אחרי שדיברנו והסברנו בסוף כולם נתנו יד", מעידה נעה. "לי כרכזת היה מאתגר מאד להפעיל את 100 הבנות שיש בנוער ושכולן ירגישו חלק. היה צריך למצוא לכל אחת את הנקודה שבה היא טובה ושזה יהיה הדבר שבאחריותה.

"לפני המסיבה הגענו לבית הספר לשתי פעילויות. פעילות אחת שאנחנו ארגנו ופעילות אחת שבית הספר ארגן. המטרה היתה שתהיה היכרות, שנדע לקראת מה אנחנו באים. שזה לא יהיה 'יאללה בואו נעשה בר מצווה לילדים שלא מכירים'. היינו גם צריכים לדעת איך נכיל את החינוך המיוחד לסוגיו.

"כחלק מההכנות גם ערכנו ערב ליישוב שבו הנוער מכר אוכל ואנשים תרמו יפה".

ביום האירוע קושט האולם לפרטי פרטים, בנות המצווה זכו לתסרוקות מלבבות וזר פרחים מקסים לראשן   – והכל בהפקת בנות הנוער. ארוחה משובחת הוגשה לאורחים ובני משפחותיהם. מנות אחרונות שלא מביישות אולמות מפוארים הוכנו על ידי תושבות היישוב.

"המרגש היה לראות את ההורים והילדים ביום עצמו", נזכרת נעה. "זאת היתה התרגשות אדירה. ההורים חיבקו אותנו ופרגנו מכל הלב, וגם בית הספר העריך ותמך. נוכחות המורות היתה מורגשת לטובה, ואחרי האירוע קנה בית הספר צ'ופרים לכל הנוער, בנים ובנות.

"היה פה גם חיבור של ילדים רגילים עם ילדים של חינוך מיוחד. הרבה פעמים יש נטייה לפחד מזה, אבל ילדי חינוך מיוחד מרעיפים אהבה ברמה עוצמתית. זה נותן לך המון כוח".

 

תחזרו על זה שוב?

"התגובה של אחת הבנות בסוף הפרויקט היתה: 'נעה, מבחינתי לעשות להם מחר עוד פעם בר מצווה'. מה יותר מעצים מתגובה כזו.
"אני מאד מאמינה בפרויקטים. רק צריך ליזום אותם בזמנים הנכונים", היא משיבה. "זה היה פרויקט מאתגר וזה דרש הרבה מהנוער וממני, כמנהלת שזה הפרויקט הראשון שלה.

"המסקנות שלי הן שיש הרבה אנשים שרוצים לעזור וצריך לדעת להשתמש בכוחות האלה. צריך גם לדעת להגדיר לחבר'ה בדיוק מה עושים ואז לדעת לשחרר".

 טיפ ליזמים צעירים?

"להסביר, הרבה, מה עומד מאחורי הרעיון שלכם, לשווק כל הזמן. להכין את האנשים, לא להנחית עליהם. כשבנאדם מבין מה המטרה יותר קל לו להתגייס ולפעול".

מה החלום הבא?

"יש לי חלום שהנוער ייקח אזור ויטפח אותו, שהם יבנו וייצרו בעצמם למען עצמם ולמען הכלל. אני מהדור שטיפח מעיינות. זה חלום שאני עדיין לא מנסה להגשים כי לחלום צריך לבוא בפול אנרגיות, אחרת לא יקרה כלום. אני נותנת לזה להתגבש ויום אחד זה יקרה".

"המטרה היתה שתהיה היכרות", ההכנות לחגיגת בר ובת מצווה במבוא חורון

מקום מפגש

נחמה גולדבלט היא מוותיקות נווה צוף. במשך שנים ארוכות עבדה בשלוחת היחידה להתפתחות הילד ביישובה. מאז יצאה לגמלאות טרד את מנוחתה המחסור במקום מפגש לדור הוותיק וגם לזה הצעיר שמחפש חברה. חשבה, אמרה ועשתה.
יחד עם צילה פוגל חברתה, ובשיתוף פעולה עם רכזות הקהילה והתרבות והספרנית (שהיא גם בתה) קם מיזם 'מפגשים בשני'.
"החלטתי לנסות לארגן מפגש חברתי על בסיס התנדבותי, ללא הרבה הוצאות, ליצור מקום נחמד ומזמין שיהיה לאנשים סתם נחמד להיפגש". למפגשים הראשונים שהתקיימו בספרייה הגיעו בינתיים רק נשים - למרות שגם גברים בהחלט מוזמנים.

"מי שהתחילה איתי את הפרויקט", מספרת נחמה, "היא אישה שמצטיינת בסריגה. היא סיפרה לנו שיש דבר כזה מפגשי סריגה, במודיעין למשל, והתחלנו עם הדגם הזה. היא הדריכה אותנו וסייעה בידה עוד אישה בחופשת לידה שהגיעה עם תינוק קטן. היה לנו גם מפגש יצירה בחרוזים, מישהי אחרת תלמד אותנו טיפים לארגון בית, ויש עוד כוחות ביישוב שבוודאי יעזרו".

תכנית "מפגשים בשני" עומדת כרגע על מפגש שבועי בן שעתיים, ונחמה כבר מתכננת את הצעד הבא: "הייתי רוצה שזה יהיה פעמיים בשבוע. בעצם אני חולמת שיהיה מועדון עם דלת פתוחה תמידית, כמו שיש בקיבוצים. שיהיו שם קפה ועיתונים, אולי טלוויזיה, ושאנשים יוכלו להיפגש מתי שהם רוצים. ממה שאני רואה אנשים שמחים לבוא כי הרבה מהם אולי לבד הרבה שעות והם מחפשים את הקרבה של השכנים. היום כבר לא נכנסים סתם ככה לשכנה, תמיד מטלפנים קודם.

"בכלל הייתי רוצה שתיווצר מסורת - איך מתייחסים נכון לגיל הוותיקים", היא מוסיפה. "פנחס ולרשטיין אמר לנו בזמנו: 'הוותיקים צריכים להיות חוד החנית'. לפעמים אנחנו מרגישים נדחקים אחורה".

 

את חושבת שהמיזם יצליח ויתרחב?
"כשהקמתי את השלוחה של התפתחות הילד בנווה צוף. נעזרתי במישהי מוועדת חינוך ומישהי מהתפתחות הילד והיה צריך להיאבק למען זה, ובסוף הצלחנו. אנשים לא תמיד מאמינים שזה יצליח. שיבואו אנשים. אבל מי שעובדים בתחום הקהילה מסייעים ומעודדים.

למי שחושב ליזום פרויקטים אני ממליצה להתחבר לעוד אחד-שניים-שלושה אנשים שיסייעו  לו, ושהם תמיד יהיו ביחד. שלא יהיה לבד".

מפגש בוקר נעים לכל המעוניין, בנווה צוף

הנגרים באים

זה התחיל לפני כארבע שנים, מרעיון של וועד היישוב ניל"י לבנות כמה אדניות, לקשט את המזכירות ואת הגנים. מהמפגש החד פעמי הזה נולד מיזם חברתי מרשים – ניל"י נגרים.

המודל: המזכיר והועד מגדירים צורך ספציפי של בניית מתקנים מעץ לרווחת התושבים, היישוב מממן את חומרי הגלם ואת הכיבוד (על האש ובירות), וחבורת גברים מתייצבת אחת לשבוע בימי חמישי בערב במשך עונה, לעבודה אחרי שעות העבודה.

את הקבוצה הקימו אוהד פרץ, תושב ניל"י ואיש האחזקה של היישוב, וחמי שר, הייטקיסט ומ"פ במילואים. "זה התחיל בקטן ולאט לאט גדל. התאספו סביבנו אנשים, נהייתה קבוצת ווטסאפ ובה למעלה מ-60 משתתפים", מספר חמי. "אנחנו נפגשים במחסן האחזקה, בכל פעם מגיעים בממוצע 30-25 איש. לרובנו זה תחביב, לא באנו עם רקע מקצועי. כיום אנחנו כבר גוף מסודר עם תקציב מסודר. משרטטים את תכניות המבנים בכל מיני תוכנות הדמיה ממוחשבת, ולמבנים היותר מורכבים יש לנו מישהו שהוא קונסטרוקטור שמאשר אותם רשמית. אנחנו עושים קבוצת סיעור מוחות לפני שיוצאים לביצוע לראות שחשבנו על הכל.

"עשינו הרבה פרויקטים קטנים כמו ספסלים ושולחנות קק"ל במידה שמתאימה לילדים, שעשינו לגנים. והיו גם שלושה-ארבעה פרויקטים מאד גדולים כמו פינות הזולה והמזנון שבנינו לבריכה, חדר דואר ועוד. בכל פעם השתפרנו".

שר מספר כי בשנה האחרונה דואגת הקבוצה לקבל הצעת מחיר מקבלנים לפני ביצוע משימה גדולה ולהשוות אותה לחיסכון בבנייה עצמית (כולל עלויות העל אש). כך רואים במספרים את הצלחת הפרויקט היישובי.
"מה שמאד עזר לנו, זה לחבר את הקהילה לפרויקט. פידבקים טובים קיבלנו מיד, כי אנשים יושבים על הכיסאות ונהנים מהפרגולה, אבל החלטנו שסביב דברים גדולים יותר נעשה גם איזשהו הפנינג. כשבנינו פארק לכלבים הזמנו את יחידת עוקץ, שיעשו הדגמה לשימוש בפארק. הבאנו מתנפחים וכיבוד, הנוער ארגן תחנות, וחנכנו את הפארק עם כל הקהילה. זה גם מייצר יותר מחויבות ברמת הקהילה, הנוער יותר מודע לנושא של שמירה על הסביבה ועל המתקנים של היישוב".

בין הנגרים החובבים נוצרה דינמיקה של חבורה מאד מגובשת. "המתכון להצלחה הוא גאוות יחידה", אומר חמי ומדגים איך מייצרים כזו: "הוצאנו מדבקה לרכבים של 'ניל"י נגרים', אנחנו ממתגים כל ספסל עם הלוגו שלנו. וגם הכיבוד, כמה שזה נשמע שולי, הוא חשוב. אנחנו מתחילים לעבוד בשמונה בערב ולפעמים מסיימים ב-2-3 לפנות בוקר. התפאורה הזו, של לשתות כוס בירה ביחד, מאד עוזרת".

 

במה אתה גאה במיוחד?
"כשאתה מגיע כתושב לבריכה או הולך לטיול עם הכלב ורואה את הנוער יושבים על מתקן שלנו זה משמח.
"אחד הפרויקטים היפים זו בניית פרגולה גדולה שפונה מערבה, שעשינו בה עמדת תצפית וכרטיס טווחים, והיום היא תחנה קבועה לאוטובוסים של 'תגלית', סיורים של מדריכי טיולים, ומקום מנוחה לכל החיילים בגזרה שעוצרים לקנות במכולת. כל פעם שאתה עובר שם ורואה את הקהילה ואנשים מבחוץ נהנים ממה שבנית, זה סופר מחמם את הלב.

"מעבר לזה נוצרה גם ערבות הדדית בין הנגרים. אם מישהו נתקע ביום שבת בלי מקדחה, גבס, שפכטל, או שצריך עוד איזה ארבע ידיים להרים משהו כבד, אז הוא כותב בקבוצה, ותוך חמש דקות מתייצבים אצלו. זה משליך פנימה על הקהילתיות.

"כשלוקחים בחשבון את כלל המשמעויות של הפרויקט, זה משהו שכולנו גאים בו ואוהבים להיות חלק ממנו"

 

איזה טיפ היית נותן ליזם חברתי בתחילת הדרך?

"לכל מיזם צריך מישהו שזה הבייבי שלו וזה השיגעון שלו. צריך הרבה אורך רוח, יוזמה ואנרגיות כדי להזיז את העגלה מהמקום. כשהיא מתחילה לנוע אז אנשים קופצים עליה ונהיה יותר קל. אם לא היינו ארבעה-חמישה חבר'ה שהם פריקים לנושא ומשקיעים שעות, זה לא היה קורה.
"הטיפ השני שלי הוא שחשוב גם להשקיע בתכנון. מה הדרישות הפונקציונאליות של המיזם, את מי זה צריך לשמש, מה העלויות, מה זה דורש, מה תגדיר כהצלחה.
"הטיפ שלישי – לשתף. בתחילת הדרך אנשים היו מגיעים ומקבלים הנחיות - תחתוך פה, תחתוך שם. אבל עם הזמן גילינו שהחבר'ה טובים, וכדי לייצר תחושת אחריות ומעורבות גדולה יותר, אני ואוהד מינינו מובילי פרויקט. הצענו לחברים לבחור איזה פרויקט הם רוצים להוביל מבין כמה אפשרויות, הצגנו גבולות גזרה של תקציב ודרישות, ומשם כל אחד הלך ותכנן הלאה. כך נוצר מצב שקבוצה יותר רחבה מרגישה שיש לה תפקיד יותר משמעותי. זה כבר לא משהו של שני אנשים".

 

מה עוד על שולחן הנגרים?

"האמת היא שעיריית כפר סבא ועיריית רעננה פנו אלינו כדי שנבוא ונבצע פרויקטים בתשלום, אבל זה פחות מדבר אלינו. אני חולם להגשים את תכנית העבודה השאפתנית שלנו. על הפרק עכשיו הקמת פארק אופניים בניל"י ודברים יותר מורכבים.

"השתתפנו לאחרונה גם בסדנת נגרות קצרה במפגש בנות מצווה משותף ליישובים ניל"י וטלמון, וזו היתה חוויה אחרת לגמרי ומאד חביבה.

"הייתי רוצה לראות איך הנוער יותר משתלב בפרויקט ניל"י נגרים, שיהיה דור המשך, וגם לראות איך אנחנו מצליחים להדביק בזה יישובים שכנים, שיהיה פרויקט חוצה בנימין. אם בעוד שנה יהיו גם 'עפרה נגרים' או 'שילה נגרים', או שאנחנו נזמין את דולב אלינו או נבוא אליהם ונעשה איזה פרויקט משותף, זה יהיה נהדר".

חזור למגזין