דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 431 אדר ב' אפריל 2019
טורים

עין צופיה - חיבוק חברתי

ועדות יישוביות ומעורבות בחיי הקהילה זה חשוב ונפלא, אבל החלום שלי הוא לצאת מחוץ לגבולות היישוב וליצור קהילה בנימינית אחת גדולה, מחזה חדש שטרם נראה


עין צופיה - חיבוק חברתי

"לוועדת חסד, דת, תרבות, קהילה, קליטת פנים, קליטה, ביטחון, בנייה, פיתוח, חינוך, נוער, חברים - חסרים מתנדבים. לפרטים נא לפנות לרכזת הקהילה או למזכירות".

"נו... אז לאיזו וועדה את הולכת?", שואל אותי האיש שלי שיודע שהצטרפות לוועדה משמעותה ערבים מעניינים מחוץ לבית, כיבוד כיפי, בדיחות ואפילו תירוץ הולם להשאיר את הבית באמצע בלאגן ארוחת הערב ולצאת. פשוט.

"לא יודעת" עניתי לו, "נמאס לי כבר מוועדות".

"הכל בסדר?" הוא שואל, אין מצב שוויתרתי על חיי חברה, בטח יש פה מניע נסתר.

"כן", אני עונה בעייפות. "האמת? כל ועדה צריכה אנשים אחרים, ואני איך לומר, לא מתאימה למרבית הוועדות".

ועדת דת בדרך כלל כוללת בעיקר גברים. הנשים הן תוספת נחמדה בהקשרים של חגים, סידורי מקומות ישיבה וענייני גברים, נשים, דת. לא אני.

קליטה - בואו, באמת. אי אפשר לדעת הכל על הזוג שמגיע על פי ראיון של חמש דקות. בעפרה אגב, קוראים לוועדה ועדת היכרות, שזה נפלא. מצד שני, אם ההיכרות של המשפחה תהיה קודם כל איתי, יש מצב שלא כל משפחה תחליט באמת להגיע אחרי הוועדה הזאת.

חסד - אני תמיד מקנאת בנשים שחברות בוועדת חסד, הן יודעות מי ילדה, מי חולה, מי זקוק, והן גם צריכות להיות בכזה פוקוס, לא לרשום מזל טוב על ארוחה למשפחה אבלה או לכתוב תנחומים ליולדת. כל ההתעסקות של מי צריך ארוחה או עזרה מתי, לא עולה בקנה אחד עם הזיכרון הקצר שלי. פחות.

ביטחון - טוב, אני באמת לא מכירה יישוב עם אישה בוועדת ביטחון. מצד שני, גרנו רק בארבעה יישובים בבנימין, כך שאני לא מכירה את כולם.

פיתוח - ועדת פיתוח וועדת בנייה הן שתי ועדות שאף פעם לא הצלחתי להבין את העניין שלהן. למה צריך שתיים? בניתם? תשאירו אחריכם מסודר, נקי, מקושט ומטופח. בוועדה כזאת מדברים במושגים שאין לי בהם יד ורגל. "קו כחול", "גרמושקות", "שטח ירוק". עזבו אותי, בקושי אני מסתדרת עם הקו הירוק.

חינוך ונוער - אני מציעה שאנשים שמצטרפים לוועדות חינוך ונוער יהיו רק כאלה שממש ממש הצליחו בחינוך. מה זה הצליחו? שאלה טובה. בעיניי אנשים שהצליחו בחינוך הם אנשים שמבינים שנוער, כמו ילדים, הם בעצם מבוגרים קטנים, הם בעצם המבוגרים של המחר. שיש לדבר אליהם בגובה העיניים, לתת להם את היכולת להעצים, לגדל, אבל ממש.

וגם, שיש להם סבלנות לדיונים של "בני עקיבא או עזרא", "מי משובץ לאיזה גן" או להיות גננת בעצמם מול תלונות ההורים.

אז עם מה נשארנו? זהו, עם ועדת תרבות. שזה סבבה.

אבל... משהו אחר בוער בי, לא כתושבת עפרה אלא כתושבת בנימין.

יזמות חברתית.

פעם, לפני לא יותר מ-30 שנה, בנימין היתה בית קטן. היו לי חברות בכל היישובים, היינו "בנימינים". היה לזה ערך. הרגשנו משפחה.

היום ב"ה היישובים ענקיים, יישובים קמים, פורחים (וגם נחרבים לצערנו, אבל הנה ב"ה – נבנה עמיחי ועוד תיבנה גם עמונה במלא הדרה), וכבר אי אפשר להכיר את כולם.

אבל, מה אם אפשר לאהוב את כולם? מה אם אפשר לחבר בין כולם? מה אם אפשר להיות סמל למועצות אחרות ולהקים דגם חדש של חיבוק חברתי קהילתי? האם לא נרגיש כולנו יותר טוב? האם לא נרגיש כולנו שלא סתם קנינו בית או בחרנו יישוב, אלא ממש בחרנו חלקת אדמה?

לפני שבוע פנה אליי חבר טוב שלנו מפסגות ואמר לי "צופיה, בואי נעשה משהו! בואי נהפוך את היישובים ליותר מעורבים". ווואלה, הוא צודק (לא צ', אתה לא יכול להשתמש בזה מול המשפחה שלך, זאת הכרזה חד פעמית).

למה שלא נעשה "פנים אל פנים" בתוך היישובים, נגדיל מעגלים, נחשוב בגדול, בהנהגה, בהובלה.

ולא חסרים רעיונות ליזמות חברתית בנושא.

"תיאטרון קהילתי בנימין" - שחקנים מכל בנימין ייפגשו פעם בשבוע ללמידת תיאטרון וירימו הפקה של מחזה טוב ומשובח שיעבור בין כל היישובים.

"מטיילים בבנימין" – נציגים מכל יישוב שיֵצאו יחד לטייל.

"תרבות מחברת" - מופעי תרבות שמראש מוגדרים כפתוחים לכל בנימין באמירה מחברת

(ואני לא מדברת על הופעות ביישובים שלמישהו מיישוב אחר בא להגיע אליהן, אני מדברת על אמירה).

"שבתות בנימין" - שבתות עם פעילויות למשפחות, מהן יֵצאו קשרים. כן, כן, ממש משפחות עם ילדים. כמו ותיקי בנימין, אבל עם צעירים.

אני יודעת שהיומיום שואב, שאת כל האנרגיות רובנו מנתבים פנימה, הביתה, למקום החשוב והמשמעותי, אבל (וזאת לא סיסמה), כוחנו הוא באחדותנו. בואו נפרוץ, נחשוב מחוץ לקופסה, נפתח את הלב.

חזור למגזין