דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 432 אייר תשע"ט מאי 2019
כתבות

שלא על מנת לקבל פרס

ברוח יום העצמאות ובהשראת טקס פרס ישראל התבקשתם, תושבי בנימין, להשיב על השאלה – לו היה קיים "פרס בנימין", למי הייתם מעניקים אותו ומדוע. מבין כל הרעיונות היפים נבחרו ארבעה, מתחומי הרפואה, התרומה המיוחדת לחברה, החינוך והתרבות. הזוכים בפרס הווירטואלי שלנו נשא


שלא על מנת לקבל פרס

50 שנות התנדבות -  גדי אמיתון, נווה צוף

התפקיד

גדי אמיתון מנווה צוף מתנדב במד"א קרוב ל-50 שנה. מתוכן הוא ראש צוות מד"א נווה צוף, כבר למעלה מ-15 שנה. הוא נכח בזירות הפיגועים הקשים בגזרה, ולהבדיל, במרוצת שנות ההתנדבות יילד נשים רבות והביא חיים לעולם.

בעבר התנדב גם כחבר כיתת הכוננות ונהג כבאית, במטרה להבין טוב יותר את מערך החירום היישובי.

המנוע

"כנראה זה צורך מולד", אומר גדי, "יש מי שיש לו את 'זה' ומי שלא. יש בי רצון לעשות חסד ולהרבות טוב, ואני נמשך להתעסקות ולפעילות, זה ה'הובי' התובעני שלי. ספגתי את זה בבית, גם אמי ואחי היו מתנדבים במד"א וכן ילדיי. הבנות שלי התנדבו בעבר ובני אהוד ממשיך כמתנדב פעיל ונמרץ.

"זו חוויה מיוחדת להתנדב יחד אב ובנו, זה זמן איכות יוצא דופן ועוצמתי. בזמן אירוע שנינו אנשי צוות בתפקיד, מתעלמים מקשר הדם, ובכל זאת, זו עוד זווית ועוד קומה ביחסים בינינו".

ההתמודדות

"בניגוד למתנדבי מד"א בתחנות גדולות שמתנסים בכל מיני מצבים ויש להם הרבה יותר הזדמנויות ללמוד ולהשתפר, בתחנות הקטנות, כמו ביישובים שלנו, הכונן היישובי מתנסה מעט יחסית. כדי לשמור על כשירות מבצעית של הכוננים, אני מציע להם להתנדב במקביל גם בתחנות גדולות. אני עצמי התנדבתי בנט"ן ברמת גן והיום בירושלים, ובנוסף לריכוז הצוות בנווה צוף אני אחראי על הכשרות מתנדבי הנהיגה במד"א במרחב ירושלים".

"בזמן העשייה אני לא חושב. אף אחד לא חושב. נשאבים לעשייה. המחשבות מגיעות רק לאחר מעשה.

חלק מהמקצועיות היא לנתק את הרגש בעת האירוע, חמור וקל, ולאוורר את הרגש לאחריו.

"אין זה משנה לי מבחינה רגשית, האם החולה או הפצוע מוכר לי או לא. אני משתדל לתת את המיטב לכולם".

בלתי נשכח

גדי נמנע מסיפורים ספציפיים ודוגמאות מדויקות מפאת צנעת הפרט. הוא מקפיד מאד שלא לחשוף דבר, במיוחד כשמדובר בשכנים. כדי לתת לנו לטעום משהו מהחוויות כמתנדב, הוא מסכים לספר סיפורים מתחנות מרוחקות. "לפעמים יש אירועים מצחיקים ומשונים. בתקופת "צוק איתן" ירדנו מידי שבועיים לתגבור בשדרות מיום שישי עד ראשון. באחת ההפגזות הודיעו לנו שיש נפגע חרדה, מיהרנו למקום ולא מצאנו אף אחד. שום דבר, שממה, אפילו כלב לא עבר שם. בעצם, סמוך למקום נפילת הטיל היה רק כלב דני ענק ומסכן שבדיעבד הסתבר שהוא הוא נפגע החרדה".

ולפעמים ההתנדבות לא מסתיימת באירוע עצמו: "פעם הוזעקנו לאירוע מחוץ בבנימין והגענו לבית דל ביותר, ששרר בו מצב קשה מאד, כולל מבחינה סניטרית. הודות לביקור שלנו, המטופל זכה שידאגו לו גם אחרי האירוע. אספנו כסף, שיפצנו את הבית ודיווחנו לרשויות הרווחה".

הסביבה

"בני משפחתי אף פעם אינם יודעים לאן ולמי אני יוצא. קרה שמטופלת נעלבה שאשתי לא התעניינה בשלומה, וכלל לא הבינה שמשפחתי אינה יודעת דבר". גדי מנצל את ההזדמנות ומוסיף קריאה לציבור: "אני קורא לחבריי ביישובים לסייע למטפלים ולא להכביד בשאלות על זהות המטופל ועל מצבו. פנו לנציגי המזכירות, הקהילה והרווחה או לצח"י, ואולי דרכם תוכלו לעזור לחולה. נא כבדו את פרטיות החולה ומשפחתו, בחולי וגם בלידות".

ביחס לשכנות מטופלות הוא אומר: "אין ספק שההעדפה, ככל הניתן, היא להיעזר במטפלת אישה מצד התחושה של המטופלת, אבל מטופלות עבר שלי ממשיכות לברך בשלום ברחוב, ואנחנו נשארים חברים טובים כשהיינו".

תודה

"בראש ובראשונה, כמובן למשפחה שלי. במכתבים שאני כותב לצוות ולמשתלמים אצלי בירושלים, אני מדגיש את חשיבות הוקרת התודה לבני משפחות המתנדבים. ובפרפראזה על המשפט המפורסם אני אומר ש'מאחורי כל מתנדב עומדת משפחה תומכת', וזה ממש לא מובן מאליו.

"קרה לי פעם, באחד מאירועי הפח"ע, שהייתי במשימה יישובית אחרת ולא יצאתי עם הצוות, פתאום היה לי כל כך קשה להישאר בחוץ והבנתי את הקושי של מי שנשאר מאחור, דואג וחסר מידע. במקרה שלי המשפחה יותר מתומכת פאסיבית, היא גם מתגייסת באופן פעיל כשצריך. אשתי על מכשיר הקשר, מישהו אחר מאזין לקשר כשאני בנייד, מרגיש כמו בתוך חמ"ל.

אני רוצה להודות גם לעובדי מחלקת הרפואה באגף הביטחון במועצה, ובראשם לשלמה זערור, שעושים עבודה הראויה לכל שבח".

לדור הבא

"המוטו שלי הוא 'להבין את הלאן, ולהצליח באיך'. כשמבינים את המטרה, הקשיים מקבלים פרופורציה, וזה סוד ההצלחה. כך מקבלים משנה דחיפה לפעילות ולשמחה".

משנה חיים - נטע מלכה, אלון

התפקיד

נטע מלכה מהיישוב אלון היא מתאמת מושתלי כבד וכליה במרכז הרפואי הדסה עין כרם. היא מלווה את המועמדים להשתלה ואת התורמים, ובמקרה של תרומה מן המת את משפחות התורמים.

על תפקידה זה קיבלה החודש אות הוקרה מנשיא המדינה במסגרת אירועי "יום האחות הבינלאומי".

המנוע

"השליחות. בחרתי בתפקיד הסיעוד, אבל בחלק האופטימי שלו. לפני כן עסקתי בהפריות מבחנה. התפקיד הוא קשה אבל מלא תקווה, וכשמצליחה הפרייה או השתלה היא מביאה איתה הרבה אושר וסיפוק. איבר שנקלט עשוי לשנות חיים של אדם וסביבתו".

ההתמודדות

נטע מלווה את המועמדים להשתלות מרגע הבשורה שזהו הטיפול היחיד עבורם. "זה רגע קשה שמצריך שיחה עם עובדת סוציאלית ומוכנות פסיכולוגית. נדרשות גם הרבה מאד בדיקות שאמורות לתת אינדיקציה אם אדם יוכל לעמוד בהשתלה מבחינה רפואית.

"בהכנת חולה להשתלה עובדים כמה צוותים, וצריך מישהו שמקשר כדי שהתיקים יהיו מוכנים - לוודא שהבדיקות רלוונטיות והחולה עבר את כל מה שנדרש עבורו.

"במקרה של תרומה מהמת, לעולם ההודעה מגיעה ללא התראה מוקדמת. אנחנו מקבלים הודעה מהמרכז הלאומי להשתלות שישנה תרומה עבור חולה הרשום ברשימת הממתינים בהדסה ומעבירים את ההודעה. אחד הדברים המרגשים זו ההודעה לחולה הממתין. לא פעם אני מודיעה, סוגרת את הטלפון, ממתינה מספר רגעים וברור לי שהטלפון יצלצל - 'מה אמרת לנו?'. אנשים מחכים. ממתינים. וכשזה מגיע מתקשים להאמין".

כאשר מדובר בתרומה מהמת שעון החול פועל מיד. "החולה מתבקש להגיע לבית החולים, ומאחורי הקלעים נעשים התיאומים השונים - יידוע כל הגורמים הרלוונטיים - חדר ניתוח, יחידה לטיפול נמרץ, בנק הדם, מחלקה כירורגית שתקבל את החולה ועוד.

"כאשר מדובר בהשתלה מהחי הכל נקבע מראש. מתזמנים את מועד האשפוז וההשתלה. למען האמת, יום זה אינו קל עבורי כלל. אדם בריא נכנס לחדר ניתוח במטרה לעשות טוב. ועדיין מדובר בניתוח. אני מדמה יום זה ליום הכיפורים. הכירורגים הנכנסים לחדר הניתוח בתפילה, ענווה ויראה, והמשפחות ואנוכי הממתינות בחדר ההמתנה. ואמת מה נהדר מראה כירורג מחויך היוצא מחדר ניתוח, ומודיע שההשתלה הסתיימה בטוב".

בלתי נשכח

"באחד מימי שישי, בשעת צהריים, אני מפנטזת על מנוחת צהריים ומקבלת טלפון עם הודעה שיש כבד עבור חולה מסוים. האדרנלין מרקיע שחקים בגופי ושעת המנוחה מתרחקת. אני מתקשרת למשפחה שמבינה מיד שטלפון מנטע ביום שישי בצהריים משמעותו תפנית בחיים. ושוב הריטואל הקבוע: אני מודיעה. ממתינה. מתקשרים חזרה לוודא שהבינו נכון. אנחנו מזדרזים ונפגשים בהדסה עין כרם. מסיבות שלא אפרט, הזמן קצר מאד להתארגנות. אני מלווה את הנתרם ואת אשתו לחדר ניתוח, וכבר הגיעה שעת הדלקת נרות שבת. אני מציעה לאישה להתלוות אליי להדלקת נרות שבת במחלקה, והאישה משיבה: 'אני לא נוהגת להדליק נרות אם אנחנו לא בבית'. אני לא יודעת למה, אבל פתאום מצאתי את עצמי אומרת לה שזמן הדלקת נרות הוא עת רצון, שהיא לא חייבת לברך, אבל יכולה לבקש. אצנו יחדיו למחלקה, שם הנרות היו כבר מוכנים. השמיים נצבעו באדום, יופייה של ירושלים נשקף מחלונות המחלקה, כל אחת כיסתה את עיניה והתפללה בדרכה. באותם רגעים יכולתי להרגיש את הקדושה וההשגחה באוויר. הניתוח הסתיים בצורה חלקה. המושתל נהנה מחייו החדשים. והאישה, כך היא אמרה לי, בכל ערב שבת נזכרת ברגע המקודש שחלקנו יחד".

הסביבה

היישוב אלון, בו אנו גרים, נכנס לשנתו השלושים. זהו יישוב מעורב לדתיים וחילוניים ומתקיים בו חזון של שותפות ומעורבות. אנחנו מהמשפחות הראשונות. היינו החלוץ ואשתו (ואשתו לא רצתה). בעלי הבטיח לי שניתן ליישוב הזדמנות של שנה ונחזור לעיר הגדולה. מאז אנחנו פה. בני בכורי הוא הבן הראשון שנולד באלון. בנינו בית, המשפחה גדלה ורכשנו חברים שהפכו למשפחה.

יש בי גאווה גדולה על כך שיש תורמים רבים מיישובי בנימין. אני מבינה את השפה של תושבי היישובים, מכירה את הקהילות. אני יודעת כמה קשה לצאת לתרומה ולשמור על חשאיות בתוך קהילה של יישוב, אני מבינה את משמעות ההתייעצות עם רב הקהילה ומבינה גם את האיחור בהגעה כשמגיעים להדסה דרך מחסום חיזמה", אומרת נטע בחיוך.

תודה

"תודה רבה מגיעה לבעלי שלומי. לא קל לחיות עם מי שעובד בעבודה תובענית. לילדיי עמית, עדו, רוני ואורי וכלתי החדשה רוני. בלי העורף אי אפשר להיות בחזית.

"המשפחה מגויסת לגמרי, עם גאווה, הם מבינים את גודל הרגע. לפעמים זה יכול להיות גם רגע מאד לא נוח. כבר קרה למשל שבליל שבת (הטיימינג הגרוע ביותר) כשהילדים חזרו מהצבא ורק רציתי להיות איתם, להקשיב להם ולפנק אותם - הגיע הטלפון. אבל מרגע קבלת הטלפון אני נשאבת לעשייה וממהרת לבית החולים. הילדים, לא רק שהם לא מתמרמרים, הם גם דורשים בשלום החולה ומבינים שאמא שלהם עשתה משהו חשוב וטוב.

"תודה רבה לצוות יחידת ההשתלות: ארבעה כירורגים שמתקיימת איתם מערכת יחסים נעימה, מכילה ומבינה. אני מאד רגשנית וקשה לי לאכזב תורם או חולה, הם משתדלים להיות סבלניים ועדינים איתי. וכמובן תודה להנהלת הדסה שרואה חשיבות גדולה בעניין ההשתלות, קשובה ונותנת גיבוי".

לדור הבא

"הניתוחים האלה הם הצלת חיים, פשוטו כמשמעו. כשמדובר בהשתלה מהמת, אני דורשת ממשפחת הנתרם לכתוב דברי תודה למשפחה שברגעיה הקשים ביותר גילתה אצילות נפש ותרמה את איברי יקירה. זה המינימום שניתן לעשות למשפחה שכזו. לומר תודה ולספר שתרומתם נתנה חיים".

 

מורה ללא הפסקה - שרה שרון, מעלה מכמש

התפקיד

שרה שרון ממעלה מכמש עוסקת בהוראה כבר 56 שנה. "בעבר גרנו בירושלים, שם עבדתי 34 שנים כמורה ויצאתי לפנסיה כשבעלי חלה. אז באנו לגור במכמש בקרבת הילדים כדי שיוכלו לקחת חלק בטיפול באביהם. התגעגעתי להוראה ועם המעבר למכמש התחלתי לעבוד כמורה בתלמוד התורה המקומי. שם אני עובדת כבר 22 שנה.

"רוב שנותיי עסקתי בהוראת אנגלית. במשך 15 שנים העברתי גם חוג דרמה לילדים באנגלית, הצגנו מחזות קלאסיים כמו 'כנר על הגג', 'גבירתי הנאווה' ו'צלילי המוסיקה'. הילדים דוברי האנגלית שהשתתפו בחוג הופיעו בתפקידי שירה ולתפקידי דיבור ליהקתי תמיד רק דוברי עברית. זו היתה הצלחה גדולה. כשאני פוגשת בוגרים לשעבר הם תמיד מזכירים לי את החוג ואת התפקיד שלהם בהצגה".

המנוע

"הפרישה לפנסיה היתה מתוך אילוץ מסיבות משפחתיות. הרגשתי שאני עדיין רוצה להמשיך וללמד. אני מאד אוהבת את המקצוע ואת התלמידים".

ההתמודדות

"תלמידיי יודעים שאני מקפידה תמיד להיכנס לשיעור בזמן או לפני הזמן ויש להם הנאה רבה פעם בתקופה ארוכה לעמוד עם הסטופר ולומר בתחושת ניצחון: 'המורה, איחרת בחמש שניות'.

"כשהייתי מורה בירושלים התעקשתי שלא ללמד את ילדי הפרטיים כדי לעשות הפרדה ברורה בין תפקידי כאמא וכמורה. במכמש האפשרויות היו מוגבלות יותר והחלטתי לנסות ללמד בכיתה שבה למד נכדי הגדול. הרגשתי שהניסיון צלח והיה בסדר. מאז לימדתי עוד נכדים והרגשתי מצוין. בכיתה אני מורה ומחוצה לה סבתא".

שנות העבודה הארוכות הביאו לשרה סיפוק גדול וגם להזדמנות יוצאת דופן: "כשמנהל תלמוד התורה נאלץ לעזוב את התפקיד, הוא המליץ בחום על נכדי הבכור לתפקיד הניהול במקומו. מכיוון שאני הייתי כבר מורה ותיקה בתלמוד תורה הוא ביקש וקיבל אישור מיוחד לכך מרשת החינוך. כך קרה שבמשך ארבע שנים הנכד שלי היה גם המנהל שלי. למותר לציין שלא ביקשתי וגם לא קיבלתי זכויות מיוחדות".

"עם השנים צמצמתי את שעות העבודה אני מקדישה גם זמן לעצמי ללימודים, לחוגים ולתחביבים. אני הולכת לשיעורים ומציירת".

הסביבה

"בנימין קרובה ללבי. האמת היא שהיה לי קשה לעזוב את ירושלים, לא חלמתי שאגור במקום אחר ולא הייתי מגיעה לגור פה לולא הנסיבות המשפחתיות. בדיעבד, אני שמחה. אני אוהבת את הקהילה במכמש, את התושבים, החיבור, העזרה ההדדית והחמימות. אני נהנית לראות את היישוב מתפתח ויש לי פה חיים טובים. הייתי חברת ועדת קליטה וכעת חברה בוועדת הוותיקים.
"היום במכמש יש לנו משפחה גדולה לתפארת - "שבט שרון" - שלושה מתוך ארבעת ילדיי גרים במכמש וארבעה נכדים נשואים הקימו כאן את ביתם ויש עוד כמה נכדים פזורים ברחבי בנימין.

.תודה

 "לילדים שלי. ארבעה ילדים שזכיתי מהם גם לנכדים ונינים. תמיד הכילו את המסירות שלי לעבודה".

לדור הבא

"אם אוהבים אפשר ללמד שנים. כשעושים את זה מתוך אהבה, למרות התובענות והקושי, אז יש כוח. אני עדיין מכינה כל שיעור ושיעור כאילו היה השיעור הראשון שלי".

חצי יובל לתיאטרון  - דקלה זר עם בעלה צביקה, מצפה יריחו

התפקיד

דקלה זר ממצפה יריחו היא שחקנית, מטפלת בפסיכודרמה וחברת הרכב תיאטרון האימפרוביזציה הנשי "פלייבק פפריקה". יחד עם צביקה בעלה הקימה את תיאטרון גיל-עד, בו הם מופיעים יחד.
דקלה עובדת עם קבוצות דרמה ובהן חברי "משפחה אחת", ארגון שמסייע לנפגעי טרור ומשפחותיהם. יחד עם צביקה היא מתנדבת בארגון "ידידי נאוה" המסייע גם הוא למשפחות נפגעי טרור ואסונות.

המנוע

את התיאטרון המשותף שלהם הקימו דקלה וצביקה לפני 25 שנה. "אז לא היה מבחר של תכנים שמתאימים לציבור הדתי כמו היום", מספרת דקלה. "כשהלכנו לצפות בהצגה והרגשנו שמזלזלים בקהל, יצאנו מההצגה באמצע והחלטנו להיכנס לתחום ולמלא את החסר.

"חשוב לנו שכל ילד יזכה לצפות בתכנים ערכיים והולמים, שכל ילד יוכל להרשות לעצמו. יש אנשים ששואלים אותנו: 'איך אתם שומרים על מחיר כזה?!'. חשוב לנו שהמחיר יהיה סביר והוגן. זה תיאטרון שמכוון לקהל רחב ככל האפשר, לא רק לצרכני תרבות עשירים".

ההתמודדות

"יש לנו בעבודה ובהתנדבות הרבה מצבים מורכבים אבל מספקים. כשנכנסתי לתחום הטיפולי ונחשפתי לנושא של פגיעות מיניות, הרגשתי צורך להנגיש את הנושא החשוב הזה לשיח. יצאנו בהצגה שנקראת 'צופית שומרת סוד', שעוסקת במוגנות. קרה שהצגנו באחד היישובים את ההצגה וכעבור כמה ימים התקשרה אליי אמא מאותו יישוב, סיפרה איך נהנו בהצגה, חזרו הביתה, וכשהגיעה ארוחת הערב הבן שלה פתח את פיו, ואז - כך אמרה, עולמה חשך עליה, אך האור חזר לחייו של הבן. בכינו יחד בטלפון. זה קשה, אבל במקביל חשוב מאד.

באסרו חג שבועות התשס"א,2001, נרצח גלעד זר, אחיו הגדול של צביקה. "אחרי שאיבדנו את גלעד היינו מוכים, חבולים והמומים", מספרת דקלה. "ניסינו לחשוב מה גלעד היה רוצה מאתנו וחשבנו להנציח את החיים. לתיאטרון שלנו קראנו על שמו.

"מאז, אחרי פיגועים נסענו בכל רחבי הארץ למקום בו היה הפיגוע וניסינו להפיח חיים. בכל פעם כזו עשינו הפעלה לילדים, פעילות הפגה. הבאנו גיליונות נייר וצבעים וציירנו איתם, הכנו יחד פיתות בטאבון שהבאנו וגם יצרנו בחימר יחד עם הילדים. זה בעצם המניע האמיתי, הצורך שלנו לתת. בסופו של דבר זה מחזק אותנו, אנחנו נתרמים, בלי קלישאות.

"לפעמים זה קשה. את ליל הסדר אנחנו עושים בארגון 'ידידי נאווה' עם משפחות שכולות כבר 13 שנה. תוך כדי הסדר אנחנו נלהבים ומרימים אותם ואחר כך מתפרקים והולכים לישון בבכי, אבל בסיפוק גדול".

הסביבה

יצאה לנו משפחה נפלאה ומשוגעת. אחת הבנות שלנו היתה בין המקימים של תנועת 'אור איתן' להעלאת המורל בעם ישראל. אחרי כל פיגוע הם ארגנו פעילויות ומעגלי שיח. היום היא בשירות לאומי וחזרה לאחרונה ממשלחת במצעד החיים בפולין, שם נשאה נאום מרגש.

בת נוספת סיימה שנתיים שירות ובחרה להדריך ב'רטורנו', מרכז לטיפול גמילה ומניעת התמכרויות.

ועוד בת, נשואה, מנהלת משפחתון באולפנת דולב לנערות בסיכון.

"את בנימין אנחנו הכי אוהבים בעולם", אומרת דקלה, וצביקה מסביר: "זה גם קרוב לירושלים, גם אזור המעיינות המקסים בעולם, יש נופים משגעים וגם אחלה אנשים".

תודה

"לכל כך הרבה אנשים הייתי רוצה להודות. כל מי שסביבי. תודה לתהילה פרידמן וחוי ארנפלד שנותנות לנו את הזכות להיות חלק מידידי נאווה. תודה להורים של צביקה, משה ויעל זר, שמתווים את הדרך באהבת העם והארץ. תודה להורים שלי, אמא שלא יודעת לנוח וממשיכה לעבוד ללא לאות ואבא שלי, ניצול שואה, אדם טוב לב, שמח ומיוחד במינו. משקיע את כולו במשפחה.

לדור הבא

"יש לכם כישרון? כוח מיוחד? שמחה? נחישות? תפיצו! תוציאו החוצה.

חזור למגזין