דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 432 אייר תשע"ט מאי 2019
מאמרים

ביקורת ספרים- עוד צומח הדגן


ביקורת ספרים- עוד צומח הדגן

 באהבת עולם, דגן, תמה בר נתן, הוצאת ידיעות ספרים, 2019, 240 עמ'

סיפור בתוך סיפור, שזורים יחד ביד אמן, מלווים את הקורא בין סיפור המסגרת של הספר לסיפור חייו של רב-סרן דגן ורטמן הי"ד, בן היישוב מכמש שנפל בקרב במבצע 'עופרת יצוקה' והוא בן 31.

הספר 'באהבת עולם, דגן' נכתב כפרוזה עדינה המתארת זוג הורים צעירים, חגי ויעל, המתחבטים בשאלה אם לקרוא לבנם דגן, על שם חברו של חגי. האם 'להפיל' על התינוק הרך את כל כובד המשקל של האיש שהיה לאגדה בחייו. בשמונת הימים עד לברית עוברת המשפחה מסע בנושא משמעות החיים, משמעות המוות, משמעות השם שניתן לאדם.

בתוך סיפור המסגרת מופיעים 'סיפורי דגן' אותם סיפרו חבריו ומשפחתו של דגן.

בספר מופיעים גם קטעים מיומנו האישי של דגן המגלים מעט על נפשו המורכבת והמאבקים הפנימיים הייחודיים שהיו לו.

ב'סיפורי דגן' נחשפת דמות הירואית, דמות מופת, שחבריו, חייליו ומשפחתו זיהו עוד בחייו. דגן לא ויתר על דבר. קידש את הקודש וקידש את החול. עשה כל מעשה עד סופו בזריזות אך בעדינות והכל לשם שמיים. ניקוי שירותים או להבדיל לימוד סוגיה בגמרא, מתורנות מטבח ועד הסתערות. הרבנים מספרים על תלמיד יוצא דופן, החברים מספרים על חבר יקר, החיילים מספרים על מפקד שלא עשה להם הנחות אך גם לא לעצמו. המשפחה מספרת על ילד רגיל אך לא רגיל שחיפש משמעות בכל מעשיו. לכל אחד יש את דגן שהוא רק שלו. שהקשיב לו ברגע אחד קטן של מצוקה. שהושיט יד. שסייע כלכלית. שהסתער בגבורה, מותיר לכולם אבק. ניכר כי דגן מותיר אצל כל אחד רסיסים מנפשו. משאיר חותם על הלב. נקודה. וכל אחד מסתובב עם הנקודה הזו וחושב לרגעים – מה דגן היה אומר עכשיו? מה דגן היה עושה?

וגם אצלי הוא השאיר נקודה. ככתבת צעירה בעיתון 'ארץ בנימין' נשלחתי לביתו במהלך השבעה כדי להביא כמה מילים לעיתון. כבר מרחוק הבחנתי שהבית צר מלהכיל את הכמויות העצומות של המבקרים. תהיתי לעצמי מי זה דגן שכולם נקבצו ובאו לו. מי זה החייל הזה שהשבעה שלו נראית כמו של אישיות ציבורית או 'סלב'. החוויה העוצמתית הזו נשארה צרובה בליבי ואת התשובה לשאלה הזו קיבלתי רק כעת, עשר שנים לאחר מכן.

באחרית דבר של הספר נכתב "כבר עשר שנים מחכה הספר הזה להיכתב. עשר שנים של ניסיון לכתוב משהו שלא ניתן לכתיבה". תמה בר נתן, אחותו של דגן, שהנציחה את אחיה בספר המיוחד הזה עברה שנים של התלבטויות על הדרך בה ראוי להנציח את דגן. גם כאן הוא לא עשה לה חיים קלים, כל חייו התחמק מן הכבוד ולא סיפר למשפחתו על הצטיינות, צל"שים או מדליות שקיבל. אך ההמתנה היתה משתלמת והספר מותיר חותם בלב גם אצל הקוראים וחושף אותם לאישיותו ולעולם הערכים העמוק של חייו.

חזור למגזין