דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 432 אייר תשע"ט מאי 2019
טורים

רק רגע עם פרופ' אהרון ממן, פסגות

אמרתי לו: "השר, היית צריך להגיד לי לשבת על הכיסא. לא יכולת להתקשר בזמן מיוחד יותר. היום מלאו 55 שנה לעלייה שלנו ארצה". שתי דקות לאחר מכן כבר התקשר אליי אבשלום קור והגיע מבול של טלפונים. אי אפשר לתאר כמה אנשים שמחו בשבילי על קבלת פרס ישראל


רק רגע עם פרופ' אהרון ממן, פסגות
צילום: מוקי שוורץ, משרד החינוך - אגף פרסי ישראל

נולד ב-1947 בריש שבמרוקו.
נשוי לרחל לבית גרובר. הורים לארבע בנות.
לימודים: סיים 12 שנות לימוד במרוקו. בארץ למד בסמינר למורים ביד בנימין במסגרת ההסדר. את תאריו האקדמיים עשה באוניברסיטה העברית בירושלים.
עיסוק: פרופסור חבר באוניברסיטה העברית, חוקר הלשון העברית וחכמת הלשון בימי הביניים. כיהן כמרצה וראש החוג ללשון עברית. משמש כסגן נשיא האקדמיה ללשון העברית.

חתן פרס ישראל לשנת תשע"ט בחקר לשונות היהודים וספרויותיהם וחקר התרבות העממית.


מה היה הרגע:

שזכור לך מילדותך?

אני זוכר את ערב חג השבועות כשהייתי בן ארבע. דודי ז"ל, הרב אברהם חנוק, כתב על לוח את אותיות האלף-בית ומרח עליהן דבש. הוא עשה טקס שלם ונתן לי ללקק אותן כדי שתורת ה' תהיה מתוקה בפי.

מבגרותי אני זוכר את הרגע שאבי נאסר בעקבות פעילות ציונית אסורה במרוקו. לאחר שחרורו הבינו ההורים כי הגיעה העת לעזוב ולעלות לישראל.


בו בחרת כיוון בחיים?

השפה העברית הילכה עלי קסמים עוד מילדותי. בבית דיברנו ערבית מוגרבית, אך השפה הראשונה שהכרתי היתה העברית, שפת הקודש, אותה למדנו בתלמוד תורה. בבית ספר היסודי אליאנס למדתי צרפתית. הבלשנות אפפה אותי.
לפני שעליתי לארץ הייתי בטוח שאלמד מתמטיקה או משפטים, אך ביד בנימין הכרתי את פרופסור משה בר אשר, חתן פרס ישראל. הוא השפיע עלי ועל כיוון הלימודים שלי בצורה מכרעת.

של קושי גדול?

לצה"ל התגייסתי דרך הסמינר בו למדתי במסגרת הסדר. כשהתחילה מלחמת יום כיפור התפקיד שלנו היה להגן על הגשרים שמעל תעלת סואץ, דרכם עברו הטנקים למצרים. היינו הזחל"ם השני בשיירה, כשהראשון חטף רסיסי פגז. אחד החברים הקרובים שלי, יוסי ורונה, נהרג. הוא היה אדם נפלא.

של שמחה גדולה?

יום הנישואין כמובן. במקביל ללימודים ביד בנימין לימדתי בתיכון. הקמתי בו את המגמה המזרחנית. כנראה הייתי מורה טוב כי אחד המדריכים הפדגוגים מהמכללה של הבנות בירושלים שמע עלי ושאל אם אפשר להביא את הבנות לשמוע שיעורים. אחת מהבנות התלהבה במיוחד, ומשם הסיפור קצר.

שבו החלטת לגור בבנימין?

גדלתי בבית ציוני מאד. עוד במרוקו ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שאעלה לארץ. כשעלינו המשפחה התיישבה ביבנה. לאחר החתונה עברתי עם רחל לשכונת בית וגן בירושלים. הנסיבות ההיסטוריות אז הובילו להרבה פחד וחוסר וודאות לגבי יהודה ושומרון. אמרתי לרחל, הגיע הזמן, אם לא נעלה עכשיו זה לא יקרה. כשראינו שהעלייה לפסגות לוקחת זמן חשבנו על בית אל, אך לא היתה דירה פנויה. ברגע שהופשרה הקרקע של פסגות העדפנו להקים יישוב חדש מאשר להצטרף ליישוב קיים.

של סיפוק מקצועי?

כשסיימתי את התזה לתואר השני הרגשתי שתרמתי תרומה חשובה לחקר העברית של ימי הביניים. אמרתי לעצמי שאם זאת תרומתי היחידה, דייני. זאת היתה גאווה.

בנוסף הצלחתי לאתר 52 דפים אבודים ממילון שכתב הרב האי גאון, בגניזת קהיר. בעבודה הסמינריונית גיליתי שישה דפים מתוך הגניזה וקיבלתי עליה את פרס קוטשר.

עוד רגע של נחת חוויתי כשבת של מכרים סיפרה לי שבהרווארד ציטטו אותי בהרצאה. שמחתי לגלות שהגעתי עד לשם.

של תובנה משמעותית?

אחרי כמה שנים של לימודים הבנתי שכל הלשונות שהביאו איתם היהודים מהגלויות ייכחדו בדור הבא. כולן עברו סוציאליזה לשונית בארץ, כולם מדברים עברית והשפות הישנות הולכות לאיבוד. כשהיהודים דיברו בינם לבין עצמם בגלויות הם שילבו נושאים יהודיים בתוך השפות, כך נוצרו שפות ייחודיות. בשפה הרגילה לא היו מילים כדי להגיד שבת, פסח או ראש חודש. אלפי מילים שהם הליבה של התרבות היהודית הוספו בעברית לשפה המארחת. הבנתי שאם לא יתעדו את השפות האלו נאבד פרק בהיסטוריה התרבותית שלנו. יחד עם הרבה עוזרים וחוקרים אספתי את כל השפות למילון גדול של מרכיב העברית בלשונות. תוך כדי העבודה התחלתי לשאול את עצמי שאלות תיאורטיות וכתבתי מחקרים ומאמרים על הלשון היהודית.

של התרגשות מיוחדת?
לפני כמה שבועות הייתי בבית לפנות ערב כשהטלפון צלצל. כשהרמתי אמרה לי הדוברת שהיא מלשכת שר החינוך והשר רוצה לדבר איתי. חשבתי שהשר רוצה וודאי לדבר על דו"ח ועדת ביטון, מאחר שהייתי חבר בוועדה ולקחתי חלק בניסוח הדו"ח. אך ברגע שהשר בנט התחיל לדבר הבנתי שזה משהו אחר לגמרי. אמרתי לו: "השר, היית צריך להגיד לי לשבת על הכיסא לפני שאמרת לי דבר כזה. לא יכולת להתקשר בזמן מיוחד יותר. היום מלאו 55 שנה לעלייה שלנו ארצה ואנחנו חוגגים את יום העלייה". השר התרגש והשיחה היתה מאד

מרגשת ומיוחדת. אם יש זכות לשר החינוך, זאת הבשורה הזו שהוא מעניק לאנשים כל שנה מחדש. השר אמנם הבטיח שהוא לא יאמר עדיין לאף אחד, אך שתי דקות לאחר מכן כבר התקשר אליי אבשלום קור והגיע מבול של טלפונים מכל המדיה. ההתרגשות והשמחה של האנשים היו גדולות יותר מהפרס עצמו. אי אפשר לתאר כמה אנשים שמחו בשבילי על קבלת פרס ישראל. זה כנראה משהו מיוחד מאד.


של חלומות לעתיד?

לראות את הנכדים גדלים בדרך החכמה, התורה והלימוד, ולהשלים את הפרויקטים שהתחלתי בהם לפני שנים רבות.

חזור למגזין