דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 432 אייר תשע"ט מאי 2019
טורים

עין צופיה - פרס ישראל לאמא

אם היה פרס ישראל לאמהות, הייתי נותנת אותו לאמהות שתמיד יש להן עוגיות במקפיא. לאמהות שמארחות בלי לחשוב. לאמהות שעוצרות הכל כדי לטייל עם המשפחה. לאמהות שמכניסות ילד מבוהל למיטה באמצע הלילה. אם היה פרס ישראל לאמהות הייתי נותנת אותו לאמא שלי


עין צופיה - פרס ישראל לאמא
איור: מיטל בן זקרי

"כמה ילדים יש לך?", אני נשאלת לא פעם ומתלבטת איך לענות. האם לומר שש בנות ושלושה בנים או שמא עלי להביא את כל החבילה בפשטות. בסוף אני מקפידה לומר: תשעה. ואיכשהו יוצא לי לזקוף קומה. אני גאה בילדיי, במסלול שהם עושים, בבחירות שלהם, באנשים שהם הפכו להיות.

אני מברכת ומודה על קיומם בכל יום ויודעת שלמרות שעשיתי המון טעויות בדרך, וכל הטעויות כולן חקוקות על לוח ליבי, עשיתי כמיטב יכולתי וידיעתי. הרי אף אחד לא נולד הורה וכולנו לומדים תוך כדי תנועה.

אבל שום דבר לא מכין אותי לשאלה: "איך את מסתדרת?". ובכן חברים, בואו נשים את הדברים על השולחן. מדובר באקסיומה אכזרית, שקרית ולא רלוונטית.

ראשית, מי אמר שאני מסתדרת? שנית, מי אמר שאני אמורה להסתדר? ממתי להסתדר נהיה ערך אימהי חשוב? ממתי להסתדר הוא יעד הורי?

מה שלומך? מסתדרת. האם הפעלת מכונה היום? שטפת כלים? חיבקת את הילדים? בטח, אני מסתדרת. האמת היא שההסתדרות פסה מן העולם לפני עידן ועידנים. אמהות היום לא צריכות להסתדר. למי זה מועיל?

לעומת זאת, הן צריכות וראויות להיות בטוב. לשמוח, לאהוב, להשתדל, להתקדם, להתעצם, להתמסר. אבל להסתדר? לא.

כן, יש לי ערמות של כביסה וכשאני מגיעה בצהריים אני חייבת לתפור שנ"צ של שעתיים לפני שאני קמה לחלק ב' של היום, גם אם זה על חשבון זמן האיכות שלי עם הילדים.

יש לי כלים בכיור לפעמים אפילו יומיים עד שבעלי הצדיק עושה אותם. יש לי חולצות לא מגוהצות ואני מאמינה גדולה ב"ללכת מהר שלא יראו", והבגדים אצלי ממש לא לבנים כי אם שילוב של בז' קרם.

אני משחררת את עצמי לפעמים מאספות הורים אם עמוס לי מדי, ולפעמים אם נקבעה לי הופעה אני נעדרת ממסיבת סיום של הילד.

אבל אני אוהבת. אוהבת בענק את הילדים שלי ומקפידה לומר להם את זה בכל הזדמנות. אני מאמינה בהם, סומכת עליהם ומפתחת בהם עצמאות. אני מאפשרת להם מרחב כדי לצמוח ולגדול לאנשים טובים. אני לא מוותרת להם ולא מוותרת עליהם.

אני משתדלת לפנק אותם באוכל שהם אוהבים, לדאוג שיהיה להם מלבוש בארון, שתמיד יהיה אוכל במקרר, ואם מבושל אז מה טוב, ואני מחבקת ומנשקת ועוקבת אחר מצב רוחם ונפשם.

נכון, מהרבה סיבות אני לא תמיד שולחת אותם לחוגים שמפתחים את הכישורים שלהם, אבל אני מאמינה שהכישורים שלהם ימצאו את דרכם החוצה בזמן הנכון. והלב שלי תמיד איתם, גם כשנראה שאני תופסת מרחק.

ואני בעיקר בעיקר חיה אותם ושמה את האמהות שלי בראש חיי ומעייני.

אם היה פרס ישראל לאמהות, הייתי נותנת את הפרס לאותן אמהות שבכל שעה ישמחו להקפיץ את הילד שלהם משער היישוב הביתה, גם אם זה 200 מטרים.

הייתי נותנת פרס לאמהות שתמיד יש להן עוגיות במקפיא. לאמהות שמארחות בלי לחשוב מי אוהב אורחים בבית ומי לא. לאמהות שיודעות לעצור הכל ולומר "היום לוקחים חופש ומטיילים". לאמהות שמכניסות ילד מבוהל למיטה שלהן באמצע הלילה.

אם היה פרס ישראל לאמהות הייתי נותנת אותו לאמא שלי. שגידלה אותנו לבד, ארבעה ילדים, ללא אבא. הייתי מעניקה לה את אות האופטימיות, את אות העקשנות וההתמדה. את אות האומץ והגבורה.

אם היה פרס ישראל לאמהות הייתי מעניקה לה אותו עם תג מיהלומים ומצמידה על לוח ליבה, שתדע שלא משנה כמה היה קשה לגדל אותנו, כמה היא מתגעגעת לאבא שלי, לא משנה כמה כוח נתנו לה מסביב וכמה המשפחה תמכה בה, דאגה לה ועטפה אותה, זאת היא שנלחמה יומיום לקום מהמיטה, לצאת לעבוד, לשלוח לחוגים, להלביש, לבשל, לנקות, לעשות קניות, לצחוק, לטייל אתנו, לחתן אותנו, לחבק את הנכדים, לטרוף אותם, להיות להם לסמל של חיים ועוצמה.

אם היה פרס ישראל הייתי מוסיפה לה מענק כספי בגובה הסכום שקיזז ממנה מס הכנסה על שריפת ביתה ומוסיפה עוד פיצויים על עוגמת נפש, כדי שתעניק משהו לעצמה, להגשים איזה חלום שתרצה בלי לחשוב פעמיים.

והייתי שרה לה מתחת לחלון הבית "אשת חיל" בכל יום. ומקריאה לה את השיר הבא:

 

"את לי אם ואת לי דרך להבין וגם לשאוף.

את לי כוח ואת סמל לכל מה שנכון להיות.

ואת יודעת, רק את יודעת, לאהוב וגם לכאוב,

להצמיח ולגעת, את מי האור ומי הטוב.

לך עוצמות שזורות על דרך החיים והבחירות

ודרכתי, דריכת רגל, כי רציתי לך לדמות

ואם אשגה, כי כבר שגיתי, אלטף את שיגיונותיי

כי ממך למדתי דרך איך לקום אל המחר.

וכמותך, אביט קדימה ואחיה כמו שצריך

במלוא עוצמה, כברת הדרך בחיות ובפאר".

 

ובעצם, למה לי לחכות לפרס ישראל? הנה, אני מעניקה לה את פרס עיתון "ארץ בנימין".

מתוקף זכותי על מילות הטור, אני מתכבדת להעניק את אות האם המסורה ליפה גץ, תושבת עפרה בהווה ונווה צוף בעבר. לסבתא הטובה ביותר, האהובה והאוהבת.
לאמא שלי.

חזור למגזין