דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 433 תמוז תשע"ט יולי 2019
טורים

רק רגע - עם נטלי מיינור, נווה צוף

"עשרים שנה הייתי אמא במשרה מלאה, מבחירה. כשהילדים גדלו החלטתי ללכת ללמוד עיצוב אירועים ומבעלת מקצוע עברתי להיות בעלת עסק"


רק רגע - עם נטלי מיינור, נווה צוף

נולדה ב-1961.

ילדות ונעורים בצרפת ובישראל.
אם לחמישה ילדים וסבתא לשני נכדים וחצי.
לימודים: אימון אישי ועיצוב אירועים.
עיסוקים בעבר: אמא במשרה מלאה, בעלת בית קפה ביישוב.
עיסוקים בהווה: מעצבת אירועים בכל רחבי הארץ.
מוטו לחיים: "אמונה והתמדה מביאים הצלחה".

 

מה היה הרגע - 

שזכור לך במיוחד מילדותך?
עד גיל שבע לא ידעתי בכלל שאני יהודייה. חיינו בפרובנס בדרום צרפת, ולא הבנו למה כולם הולכים בימי ראשון לכנסייה ורק אנחנו שונים ונשארים בבית. יום אחד חזרנו מבית הספר ואבא ואמא סיפרו לנו, הילדים, שאנחנו יהודים ושאנחנו עולים לארץ ישראל. בשנתיים שלאחר מכן אבא התגייר ואז עלינו. בכלל לא הבנו מה זה אומר ארץ ישראל ולטוס למקום אחר, אבל התלהבנו כי זה היה נשמע הרפתקה.
 

של בחירת מקום בעולם?
בסך הכל עליתי שלוש פעמים לישראל. בשנת 1977 חזרנו לצרפת אחרי שההורים התגרשו. נשארתי בצרפת עד גיל עשרים, התחתנתי, נולדה לי ילדה והתגרשתי, ואז ניסיתי לעלות שוב לארץ. זאת הייתה הפעם השנייה. היה מאד קשה מבחינה כלכלית בארץ. רציתי להישאר עם הילדה בבקרים, אז בלילות הייתי עובדת במלצרות ומנסה להכניס כסף. כשהקושי גדל חזרתי לצרפת.

אחרי חמש שנים חברה שכנעה אותי להגיע אליה לארצות הברית. הסתובבתי גם שם בין הערים, עד שמצאתי את עצמי לומדת קבלה. כשאותה חברה הכירה לי את הרב יצחק גינזבורג הבנתי שעד אותו יום למדתי את היהדות בצורה לא נכונה. שאלתי את הרב אם אני צריכה לנסוע לארץ והוא אמר לי – סעי. יום אחר כך הודעתי בעבודה שאני עוזבת, וחודשיים אחרי הגעתי לארץ בפעם השלישית והאחרונה.

 

של שמחה גדולה?

בין כל העליות והחזרות לצרפת תמיד ידעתי שבסופו של דבר אחיה בארץ. כל פעם שהיינו במטוס, בייחוד בפעם הראשונה אבל גם לאחריה, כשנכנסו לטריטוריה של ישראל, היו שמים את "הבאנו שלום עליכם" ברמקולים של המטוס וכולם היו מוחאים כפיים. כבר בפעם הראשונה, בגיל תשע, הרגשתי שמשהו מציף אותי מבפנים. התרגשות והתלהבות שאי אפשר היה לתאר. וכשזה קרה גם בפעם השנייה, זה היה רגע שהיה קשה להכיל בפנים מרוב שמחה. בארץ אני חיה כמו דג שהחזירו אותו למים.

שבו החלטת לגור בבנימין?
כשעליתי בפעם השלישית החלטתי לגור בצפת. הייתי בתהליך חזרה בתשובה והמקום צלצל לי בצורה יפה. חברה הכירה ביני לבין בעלי השני והתחתנו מהר.

בעקבות העבודה של בעלי דאז, חיפשנו מקום חדש לגור בו. בדקנו הרבה יישובים, אבל ברגע שהגענו לנווה צוף היה ברור לנו שנגור שם. התחברנו מיד לאנשים וליער ולטבע. היינו בשבת קליטה וראינו שילדים שאנחנו לא מכירים אומרים לנו "שבת שלום" ברחוב. החלטנו שזה המקום שאנחנו רוצים לגדל בו את הילדים שלנו.


של געגוע?
תמיד אהבתי לאפות ולבשל אוכל חלבי. אפיתי עוגות צרפתיות, קישים. ביישוב הציעו לי לפתוח בית קפה ולעצב אותו כרצוני. הילדים עוד היו קטנים אז פתחתי אותו לשני ערבים בשבוע. היו מגיעים אליו תושבים של היישוב וגם קצת אנשים מבחוץ, והייתה אווירה נפלאה. הייתה מוזיקה ישראלית, ולפעמים היינו עושים ערבים של מיקרופון פתוח ומזמינים את האורחים לנגן ולשיר. זאת הייתה חוויה. היה כיף אבל לא רווחי, ואחרי שנתיים נאלצתי לסגור.

 

 

של בחירת כיוון בחיים?
התחלתי ללמוד בעבר אימון אישי, אבל הבנתי מהר מאד שאני רוצה לגדל את הילדים. עשרים שנה הייתי אמא במשרה מלאה, מבחירה. כשהם גדלו החלטתי ללכת ללמוד עיצוב אירועים. למדתי עם אחד המעצבים הגדולים בארץ, שלקח אותי לצוות שלו. בהמשך הקמתי את העסק שלי. מבעלת מקצוע עברתי להיות בעלת עסק.

מאז שהייתי קטנה אהבתי יופי ואסתטיקה. אהבתי לראות פרחים ולגעת בבדים יפים. אבא שלי היה סוחר עתיקות, אז גדלתי לאהוב דברים שונים ומיוחדים. ככה חיברתי את הכל למקצוע שבא לייפות את החיים. אני מרגישה שאני מייפה את השמחות, וככה מעלה אנרגיה אצל האנשים שמגיעים לשם. הנראות היא הדבר הראשון שחווים והיא ישר מרחיבה את הלב.

של כאב?
כשהיער בנווה צוף נשרף בהצתות לפני שנתיים וחצי. זה הרגיש כמו ריאה שנשרפת. בכל 22 השנים שאני גרה בנווה צוף, למרות שאני נוסעת באותה הדרך כל יום, אני עדיין מתפעלת מהיופי. קשה לראות טבע שנהרס, או כשלא מכבדים את הבריאה.

חוויתי בעבר רעידת אדמה בלוס אנג'לס, ושריפה זה הרס שהרבה יותר קשה לעכל. בשניהם יש תוהו וחוסר אונים, אבל רעידת אדמה מתחילה ונגמרת, ושריפה מתחילה ואף פעם אי אפשר לדעת כמה היא תהרוס עד שתסתיים.


של חלום לעתיד?
אני חולמת בעיקר להמשיך לחיות את ההווה. תמיד יש לנו נטייה לנסות לראות את העתיד ולהסתכל רק עליו, אבל אנחנו צריכים לא לשכוח את העבר ובעיקר לא לפספס את ההווה. אנחנו חווים עכשיו את ההווה ורק הוא קיים. היום, הרגע, המשפחה שלי, אלה המתנות שיש לי בחיים. הם ההצלחה הגדולה שלי.

אני רוצה להמשיך להיות בשמחה, ולהתפתח מבחינה עסקית. ולהמשיך לחייך, כי זה מה שמביא את רוב היופי לעולם, ואנחנו אף פעם לא יודעים את מי נציל עם החיוך שלנו.

חזור למגזין