דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 433 תמוז תשע"ט יולי 2019
טורים

עין צופיה - עובר ושב

אתם אופטימיים או פסימיים? אחוזי ייאוש או מלאי תקווה? התשובה נמצאת לפעמים בפנקסי נייר ובגיליונות אקסל. משל באיש, אישה, בית קפה וחופשה


עין צופיה - עובר ושב

מעשה באדם שהיו לו שישה ילדים, שתי פרות, שלוש עיזים, לול תרנגולים ואישה אחת.

הגיע הקיץ ועמו החופש הגדול, והאדם היה טרוד מאד כיצד ישרוד את החופש. ישב האיש ופתח את פנקסו והחל מונה ורושם: "ארבע קייטנות לילדים – 600 ש"ח לכל ילד. מחנה קיץ לשני הגדולים - 450 לכל אחד", חישב במהירות ורשם את הסכום הכולל.

"חופשה משפחתית...", התלבט האיש ואמר לעצמו "מצד אחד, זה הזמן לחופשה משפחתית, קיבלתי חופש מהעבודה ואם לא עכשיו אימתי? בשנת הלימודים? מצד שני, זוהי העונה החמה והמחירים מאמירים וריכוז ההוצאות לא מאפשר, ומצד שלישי...", המשיך מתדיין בינו לבינו על ניצול זמן ועל הזדמנויות, על האפשרות לעשות חופשה משפחתית ללא עלויות גבוהות אך עם סכנת התייבשות כבירה.

עוד זה מתלבט וזאת באה – אשתו.

"קוקי (ככה אהבה לקרוא לו מיום שהכירו ואין לו לב לומר לה שזהו שמו של התרנגול שלהם), מתי נקנה לילדים את ספרי הלימוד וכלי הכתיבה, נחדש את הקלמרים העייפים ונשלים בגדי תלבושת? אני לא רוצה שנדחה את זה לדקה ה-90!".

ואותו האיש הרגיש כיצד נוזלת מגופו מעט מהאופטימיות שעוד נותרה בו. איך הוא שכח? ספרי לימוד, כלי כתיבה ובגדי תלבושת מסתכמים לבדם בכ-2,500 שקלים. שישה ילדים בבתי ספר אומרים את דברם והוא לא יכול לומר מילה. "2,500 שקלים לשנת לימודים", רשם לעצמו תוך שהוא רואה איך הוא הולך ומתרחק מהחלום לצאת לחופשה עם מזגן.

"מה אתה עושה?", שאלה אותו אשתו ולא שלא ידעה אלא שרצתה לדעת שהוא יודע מה הוא עושה.

  • "נערך לחופש", ענה לה בעייפות, "אני לא מאמין איך בכל שנה אני מופתע מחדש מהסכומים".

קמה אשתו של אותו מיואש והכינה לו תה חלש. אם צריך להתחיל לחסוך, כדאי להתחיל מהדברים הקטנים.

  • "דבר אליי", ביקשה, "מה הסיפור?".
  • "אני לא יודע מאיפה להתחיל. איך אני אמור לממן קיץ שלם כשההכנסות לא גדלות, כשאי אפשר להשאיר ילדים למשך חודשיים בבית וחייבים לשלוח אותם למסגרות? איך?".

אשתו של מיואשי לא רצתה להזכיר לו שבכל קיץ הוא שואל את אותה השאלה ובסוף כל קיץ הוא עדיין ללא תשובה, והנה, הם מסתדרים.

  • "טוב, בוא נראה מה אפשר לעשות", לקחה האישה דף ועט, "בוא נראה את גורמי ההכנסות", ישבה וציירה שתי פרות, שלוש עיזים ולול תרנגולים.
  • "נו, באמת", הגיב האיש וכל מערכות ההגנה-התקפה שלו ניעורו, "את לא תכריחי את הפרות לתת יותר חלב, גם לא את העיזים ובטח שלא את התרנגולים".
  • "תרנגולות לא נותנות חלב", הזכירה לו אשתו מתוך רצון להקליל את הדיון שנקלעה אליו.

בשלב הזה החל האיש להסתובב בחדר וכמעט שאמר נואש, עד שאשתו התחיל בנאום שהכינה חודש מראש.

"בוא נמכור מארזי גבינה יוקרתיים, גבינות עם עובש, חלב בטעמים, נציע לאירועים מגשי חמאות בצבעים שונים ונפתח בית קפה עם ארוחות בוקר, ביצים עלומות וסלטים שלא נראו כמותם".

  • "ומי יגיש? ומי ינקה? ומי ישטוף?", הקשה האיש, מבחינתו היה הרעיון הזה הזוי כמו הרעיון להצליח לממן את כל הוצאות הקיץ.
  • "הילדים הגדולים. רוצים מחנה? תעבדו. רוצים עבודה? הנה".

האישה היתה אופטימית וכבר ראתה במו עיניה את הכיסאות הערוכים, את המנות המיוחדות. בדמיונה כבר ראתה את החופשה המשפחתית...

"הרעיון הזה נראה לי משוגע, אבל אם את לוקחת על עצמך את כל הבלגן, אני דואג לכיסאות וספסלים". ומאותו רגע ידע שזהו... אין חזור. הסוס כבר יצא למרוץ והעגלה אחריו. כזאת היא אשתו.

הקיץ חלף במהירות, בית הקפה נפתח בשעת בוקר ונסגר בשעת ערב.

הילדים הלכו למחנה, הקטנים לקייטנות, התרנגולים הכפילו את ייצור הביצים וגם העיזים הרגישו שהם צריכות להצטרף למאבק בהוצאות הקיץ.

הימים חלפו והקיץ הגיע לתומו.

"נו", שאלה האישה את בעלה באחד מערבי אלול הקרירים. "אז עמדנו במשימה או לא?".

בעלה העייף הרגיש כיצד עיניו נעצמות, אך רגע לפני שנרדם אמר "ניצחתני אשתי. לא רק שעמדנו ביעדים אלא שגם התשנו את הגוף, העסקנו את הילדים, לימדנו אותם עמל ויזע וגם ניהול כלכלי".

"נו", שאלה אשתו, כולה מוחמאת וגדושה מסיפוק, "אז מתי נצא לחופשה משפחתית?", שאלה וכבר ראתה בדמיונה את הצימר, הג'קוזי, הפירות הנקטפים מעצי הפרי, המעיינות הקרירים, בתי הקפה.

"איזה חופשה? השתגעת? איך נצא לחופשה והחגים בפתח? מי יממן את הוצאות החגים? כבר עברתי על הרשימות ואין מצב, אין מצב שנצליח לממן את החגים. ההכנסות נשארו בעינן וההוצאות רק גדלות. יש ביגוד ומזון והגיע הזמן לטלית חדשה".

על זאת לא ענתה רעייתו. היא כבר יודעת. סופו של הלחוץ שישתכח מהלב. בכל שנה שוכח איך היה לחוץ לפני ואיך הסתדר אחרי.

לא, הפעם היא לא תציע לו להיות חזן בבתי כנסת השונים ובכך לממן את החגים למרות שבטח לא יזכור.

כמו שלא זכר את בית הקפה משנה שעברה.

 

חזור למגזין