דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 416 אדר-ניסן תשע"ז
טורים

רק רגע עם מוטי זליקוביץ, כוכב השחר

כאשר ניגש מטופל בן 80 למדריכה במרכז ואומר לה שאמא שלו (שנפטרה לפני שנים ארוכות) מחכה לו בחוץ, לעולם לא נגיד לו: 'לא נכון, אתה לא צודק'. במקום זאת ננסה להיכנס לראש שלו ונדאג לתת לו מענה


רק רגע עם מוטי זליקוביץ, כוכב השחר

נולד בירושלים ב-1957.

נשוי לשושי, בעבר מנהלת חשבונות ראשית במועצת מטה בנימין, וכיום פנסיונרית.

אב לארבעה ילדים.

סב לשתי נכדות.

לימודים: הנדסת מכונות, תואר שני במינהל עסקים, קורס חוקרים פרטיים, גישור, ניהול מוסדות לגיל השלישי, אימון, שיווק בעולם דיגיטלי, וייעוץ נדל״ן.

עיסוקים בעבר: פיתוח אמצעי חבלה במשטרת ישראל, קב"ט מטה בנימין, מזכיר כוכב השחר ומעלה לבונה, מקים ומנהל ישיבת "אהבת חיים" בכוכב השחר, עוזר שר הביטחון לענייני התיישבות, ליווי משקיעים זרים במפעלים בארץ, ליווי אגודות שיתופיות בהבראה כלכלית מול משרד הפנים. יו״ר עמותת לב בנימין, ויו״ר עמותת אומץ לאמץ.

עיסוק בהווה: מנכ״ל עמותת מלב״ב – מטפלים בחולי אלצהיימר ובקשישים בקהילה.

תחביבים: גידול ציפורים ודגי נוי, ריצה יומית. מעביר לכל מי שמוכן לשמוע הרצאה בנושא ״הייעוד שלך בעולם הזה״.

מוטו: "הקו שעובר לאורך חיי הוא לעזור. כשאני יודע שפתרתי למישהו בעיה זה הופך אותי לשמח״.

 

מה היה הרגע ש -

 

זכור לך מילדותך?

גדלתי ברחוב הנביאים בירושלים, בן יחיד להוריי ניצולי השואה. הם לימדו אותי שלא משנה מה המקצוע שלך או באיזה הישג אתה מתפאר, כי מה שחשוב קודם כל זה שאהיה בן אדם.

החינוך בבית היה שאלך לצבא קבע, שאקים יישוב או שאהיה חבר קיבוץ. הכל בכיוון של נתינה.

 

שבו החלטת לעבור לבנימין?

בהתאם לחינוך שקיבלתי, התגייסתי והמשכתי לקבע. בגיל 20 התחתנתי עם שושי, ובאותם ימים התחילו להקים את היישובים ביהודה ושומרון, ובחרנו לעזוב את הצבא ולהצטרף לגרעין המייסד של כוכב השחר.

 

של בחירה משמעותית?

יש לנו ארבעה ילדים מאומצים, וכל אחד מהם עולם בפני עצמו.

רציתי שיהיו לי ילדים ביולוגיים אבל אין לי כעס על כך, כנראה שחלק מהייעוד שלי היה דווקא לאמץ. היום, אחרי שעות ארוכות של נדודי שינה ומחשבות בנידון, אני מקבל את המציאות כפי שהיא, באהבה.

הטוב שמצאתי באימוץ הוא שאשתי ואני בחרנו את ילדינו בעצמנו, ושאנחנו יכולים לעזור למשפחות אחרות שנמצאות בסיטואציה דומה. לא פעם משרד הרווחה מזמין אותנו להעביר הרצאות.

אני ממליץ למשל, להגיד לילדים מגיל צעיר מאוד שהם מאומצים, כדי שלא יקבלו הלם, ולנקות אותם מרגשות אשמה, כאילו שאיזה פגם בהם גרם לכך שהגיעו למצב הזה.

אימצנו את הילדים כשאחת הייתה בת שלושה שבועות, אחד בן שלושה ימים, וזוג אחים היו בגילאי חמש ושבע. אנחנו אוהבים אותם אהבת נפש והם ילדינו ובשר מבשרינו לכל דבר.

 

של סיפוק אישי?

עבדתי הרבה על מידת הכעס. החיים קצרים מדי. לא שאני כבר לגמרי לא מתרגז או לוקח ללב, אבל עם הרבה עבודה עצמית הצלחתי להפחית את כמות הדברים שמכעיסים אותי.

כשקמתי בבוקר ועבדתי בשביל כסף, הייתי אומלל. עושה בכל לילה חשבון נפש, האם עשיתי טוב ביום שחלף. לפני כעשור פנו אליי מארגון הג'וינט והציעו את התפקיד בעמותת מלב״ב, ומאז אני קם כל בוקר בשמחה, לעזור לאנשים.

 

של גאווה מקצועית?

עמותת מלב״ב מטפלת בחולי אלצהיימר בישראל. העמותה מפעילה מרכזי יום לחולים, קבוצות תמיכה לבני המשפחות, חברת סיעוד של עובדים זרים, מוקד אוזן קשבת לגיל השלישי, ושירות ״מלב״ב עד הבית״ - עובדים שמגיעים לאנשים שמרותקים לבית ועוזרים להם.

לצערי עדיין לא יודעים על תרופה למחלה, או איך לעצור את קצב ההתקדמות שלה. אנחנו נותנים כבוד ואיכות חיים למטופל ולבני המשפחה.

כשמאבחנים אדם עם אלצהיימר, החיים במשפחה משתנים. צריך לשמור עליו שלא ייעלם או יעשה דברים שמסכנים אותו או את סביבתו. יש חולים שמפוטרים מעבודתם ומשפחות המפחדות לצאת איתם לבתי קפה וכדומה. חלק מהחברים עוזבים. כל זה יוצר בדידות גדולה. בקבוצות שלנו אפשר לדבר על הבדידות, ויש מרחב שבו מתאפשר לאדם להרגיש שווה בין שווים.

אנחנו רואים מהר מאוד אם יש למטפלים שלנו לב טוב ואורך רוח. מי שאין לו, לא יכול להישאר. אני מחפש אנשים עם ״נשמה יתרה״.

 

של התמודדות מורכבת?

מול חולי אלצהיימר צריך לדעת איך להתנהל. כאשר ניגש מטופל בן 80 למדריכה במרכז ואומר לה שאמא שלו (שנפטרה לפני שנים ארוכות) מחכה לו בחוץ, לעולם לא נגיד לו: ״לא נכון, אתה לא צודק״. במקום זאת ננסה להיכנס לראש שלו ולהבין למה הוא צריך עכשיו את אמא שלו, ונדאג לתת לו מענה.

רבים מהמטופלים שלנו הם ניצולי שואה, שחיים אותה בפעם השנייה. יום אחד בא נכד לבוש מדי צה"ל לבקר את סבתא שלו, והיא התחילה לצעוק: ״הנאצים באים״. אחרים יכולים לשבת בארוחה ולשים אוכל בכיסים. אנחנו לעולם לא נגיד להם להוציא את הלחם מהכיס.

גם אם מטופל קם בשלוש לפנות בוקר ביום חול וטוען שעכשיו שבת וצריך ללכת לבית הכנסת, או אחר שואל את אותה שאלה שוב ושוב, נענה בדרך המתאימה. הכי חשוב לנו לכבד אותו ואת עולמו.

 

של יצירתיות?

אנחנו משתמשים המון במוזיקה, תנועה, שירה ותרגילי זיכרון כדי לעזור למטופלים בהתמודדות.

חולי אלצהיימר חוזרים בזמן מסוים לדבר בשפת האם שלהם, וכמענה לכך עובדים לפי שפות.

אנחנו כותבים ומקליטים איתם את סיפורי החיים שלהם, יש טיפול בבעלי חיים, וידאו תרפיה, ועוד.

 

של תסכול?

אלצהיימר זו מחלה שנמצאת עדיין בארון. אנשים מתביישים בה. המטרה שלנו היא שלא יתביישו, וילמדו איך להתמודד איתה. אם אדם עולה לאוטובוס ואין לו כסף לשלם, צריכה להיות מודעות לכך שאולי הוא חולה אלצהיימר, ובמקום להתרגז, יש לעזור לו לחזור לביתו.

באים אלינו מרחבי העולם ללמוד איך לטפל בחולי אלצהיימר, ודווקא בארץ אין מספיק שיתוף פעולה של הרשויות ואין כמעט תרומות, כי זה לא אטרקטיבי מספיק. כולם חושבים שיישארו צעירים לנצח, ולא מבינים שלא לעולם חוסן.

אני סבור שצריך להקים מרכז יום לחולי אלצהיימר במטה בנימין ובית אל, כמו שהוקם בגוש עציון. גם האוכלוסייה בבנימין מתבגרת, וצריך לתת לה מענה קרוב לבית.

 

של חלום לעתיד?

ברמה האישית - להיות בריא עד 120, ליהנות מהמשפחה ומהנכדים. ברמה הלאומית - שעמותת מלב"ב תתפרש על כל הארץ, ללא מגבלה כספית, ותיתן מענה לכל מי שזקוק. ושבסופו של יום נמצא תרופה למחלה ונהפוך את המרכזים שלנו למועדוני כיף לאנשים בריאים.

 

חזור למגזין