דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 416 אדר-ניסן תשע"ז
טורים

עין צופיה - זמן חירותנו

רגע לפני חג הפסח המתקרב ובא, אני מכריזה על יום חג שטרם זכה לכבוד הראוי בלוח השנה היהודי. חג שלא צריך לנקות לקראתו, לא לבשל, לא לארח ולא להתלבש במיוחד. ואל תחשבו שזה קל


עין צופיה - זמן חירותנו

"יש לי יום יום חג, יש לי חג יום יום, יש לי יום יום חג... הללויה".

לכל אחד מאתנו יש חג שהוא אוהב במיוחד, חג שעוד מילדות היה המתוק שבחגים, חג שהוא מרגיש הכי טוב אתו, "ספיישל חג".

יש אנשים שלא אוהבים חגים. אל תשאלו אותי כיצד זה יכול להיות, אבל אני יודעת שיש, מכירה מקרוב אפילו כמה כאלה.

אני אוהבת חגים באופן כללי, אבל יותר מכל אני אוהבת את החגים הלא רשמיים, אלה שאין להם מועד מסוים. חגים שבהם אני שובתת מכל מלאכה, סתם. כי בא לי.

קרה לכם פעם שבא לכם לעשות שביתה?

לא שביתה מתוך כעס או התרסה, אלא שביתה סתמית כזאת. פשוט יום שלא לעשות בו כלום.

לי זה קורה, בעיקר לפני פסח אבל גם בלי קשר.

די הגיוני שבתוך ים המטלות, הר הניקיונות ומלאי הדרישות העצמיות, לפעמים בא לי לעצור.

אצלנו בקבוצת הווטסאפ של בנות הדודות, ה'אסתריקות', קוראים לזה "חג הלא בא לי".

נכון, זה נשמע לא תואם גיל, אפילו ילדותי, ובכל זאת, כדי להתנהג כבוגרת צריך להיות לפעמים ילדה.

תארו לכם יום שבו לא תעשו כביסה, לא תבשלו, לא תלכו לעבודה, לא תנקו, לא תגהצו, לא תעשו שיעורי בית עם הילדים, ולא, לא תעבירו סמרטוט על הרצפה.

ומה יקרה? כלום! בדיוק, כלום לא יקרה. אף אחד לא יעשה את זה בשבילכן. העבודה לא תברח, היא תמתין בשקט, תחכה, אולי אפילו תהפוך להיות יותר מלוכלכת, מבולגנת או עמוסה, ולכן, היות שהיא לא תברח, מותר לפעמים להפסיק לרדוף אחריה.

 

עניין של בחירה

יש עניין כזה שלפני הפסח כולן חייבות להיות בהיסטריה - לדבר ניקיונות, לחשוב ניקיונות ואפילו לשבור את הגב בעבור הניקיונות. ואני שואלת אתכם קוראים יקרים, על מה? מה הלחץ? הרי בטאטוא אחד הפירורים הולכים. הרי בסמרטוט אחד הולך הרמז לחמץ. למה לנו להוסיף לעצמנו מטלות בלתי סבירות כגון הברקת חלונות, ניקוי החצר, החלפת ריפוד למושב, הורדת וילונות, ועוד ועוד?

נכון, כולם רוצים ליישר קו לקראת החג. מי אמר שזה צריך להיות דווקא לחג הזה?
מה אם תחליפו ריפודי כסאות דווקא לראש השנה, תכבסו וילונות לסוכות, תנקו חלונות לשבועות ואת החצר לכבוד ל"ג בעומר? מי אמר שהכל צריך להתבצע עד לפסח?

יש מצב שאחרי הטור הזה יהיו לי פחות חברים. נו מילא, סיכוי יותר גדול שאחרי טרפת הפסח הזה גם ככה לא יהיו לי כוח או יכולת ליצור קשרים חברתיים. ייקח לי שנה להתאושש מעמל הפסח, ועד שזה יקרה כבר יגיע הפסח הבא.

בואו נהיה כנים, אף אחד מאתנו לא באמת חושב שכל הרשימה שמניתי מעלה אכן צריכה להתבצע עד ערב החג, אבל לאף אחד אין אומץ לשבור את המסורת.

לפיכך, אני מכריזה בזאת על חג חדש שיחול טרום חג הפסח, החג הזה יהיה בן יום אחד, או יומיים לפי הצורך, ויקראו לו חג "הלא בא לי". ביום זה ננוח. כן, ננוח, ככה בין הסמרטוט למקרר, בין הפאנלים לשטיחים, בין האמא לחמות. ביום הזה נהנה מספר טוב, מהפריחה הנפלאה, מהאוויר הצח, מהילדים, מהכלום, פשוט מהכלום. נלך ברגל למכולת לקנות קרטיבים לילדים וניתן להם לטפטף אותם על השביל בנחת. נשמע מוסיקה מפנקת, נטבול באמבטיה עם קצף, ולרגע אחד נעצור וננשום.

לחג הזה לא צריך לבשל, לא צריך להתלבש במיוחד, לא צריך לארח וגם לא לנקות.

אני מאמינה שרק מי שיודעת לחגוג את חג "הלא בא לי", יודעת גם לעבוד קשה ולחגוג באמת חגים אחרים.

עבדות מצרים הסתיימה לה ואיתה בא עולם חדש של עמל מסוג אחר, אך בתוכו מקופלים אלפי רגעים של בחירות קטנות. מה לנקות, איך ומתי (ולא, אני לא מנקה לפסח וילונות וחלונות).

ויותר מכל יש לנו את היכולת לבחור לנוח. לעצור, לחגוג חג פרטי, את חג ה"לא בא לי", כי ממילא העבודה לא תברח לשום מקום. היא תחכה בצד עד שתחזרי אליה.

ומשם תוכלי להמשיך ע-ד לערב פסח.

 

חג כשר ושמח לכוווולם.

 

חזור למגזין