דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 417 אייר תשע"ז מאי 2017
כתבות

מור"ק מקומי

במלאת חמישים שנים לקרבות שחרור חבל בנימין במלחמת ששת הימים, מספר יהודה עציון למה היה חשוב לו לאתר את אותם לוחמים בני השמונים, ולהביא אותם עד לכאן לשחזר את מהלכי הקרב לסרט שערך. "חבר'ה, אלה רגעים היסטוריים", אמרו להם המפקדים תוך כדי תנועה, "אל תשכחו אף רגע


מור"ק מקומי

כמעט יובל לאחר המלחמה האגדית והפלאית, מלחמת ששת הימים, חזרו המפקדים והלוחמים לנתיב בו לחמו בחבל בנימין, לשחזר משהו מהחוויה העצומה ששינתה את האזור לבלי הכר.

חבל בנימין, טבור הארץ גיאוגרפית, בטחונית והיסטורית, ערש האומה העברית, עמד בשיממונו 2,000 שנים. יהודה עציון, תושב עפרה, מראשוני הבנים השבים לאזור, התחקה אחר הרגעים הגורליים של חזרת האדמה לחיק השליטה הישראלית בסרט מרתק שהפיק.

לרגל חגיגות היובל ישבתי אתו לשיחה על מהלך הלחימה ועל התחקיר שהביא אותו לפגוש בלוחמים שעשו היסטוריה.

יהודה נולד בקיבוץ עין צורים. כשפרצה המלחמה היה תלמיד בן 16 בישיבה התיכונית בכפר הרוא"ה. "הזכרונות צרובים בנפש". הוא אומר, "צפינו בהפגזות כוחותינו על קלקיליה וטול כרם. הידיעות על שחרור ירושלים היו כמו זרמי חשמל, גם בקרב הר"מים שלנו, וכמובן הרב נריה.

"בתחילת השבוע שאחרי המלחמה ברחתי מהישיבה עם חבר, ונסענו בטרמפים לירושלים. הגענו לקצה רחוב יפו. קיר הבטון שחסם את הגבול עוד שכב שם, מנופץ, ואנחנו מהלכים בלילה לכיוון העיר העתיקה. ג'יפ עוצר לידינו ושואל: 'משוגעים, לאן אתם הולכים? הכול כאן עוד ממוקש! תעופו מיד אחורה!'. אחסוך את תיאור העונש שקיבלנו כשחזרנו ונתפסנו.

"המלחמה פתחה אופקי חשיבה חדשים. ממש נפתחו השמיים. ועל רקע המסר שכבר היה קיים בבית - דודי היה איש לח"י ואני בילדותי קראתי את דפי "החזית" – החלה להתחדד התודעה באשר להר הבית, וזעם על ההחמצה – שהערבים נשארו בהר כאילו לא היתה מלחמה ולא ניצחנו".

כמה שנים אחרי המלחמה כבר יהיה פעיל בגרעינים שיביאו לתחילת ההתיישבות ביהודה ושומרון. ”הגעתי להתיישבות יחד עם הגעתי לישיבת הר עציון הצעירה. בחרתי בה בין היתר כדי לחבר את המשך הלימוד והשירות בצבא עם יישוב חבלי הארץ החדשים. גם שינוי שם משפחתי ממינץ לעציון, קשור לכך. סיימתי את חמש השנים בישיבה כשפרצה מלחמת יום כיפור, ואחריה היה זה אך טבעי עבורי להמשיך ל"גוש אמונים". כבר לפני המלחמה הצטרפתי לבני קצובר ומנחם פליקס וייסדנו את "גרעין אלון מורה".

 

בתחושת תודה עמוקה

 

 “בתשכ"ז, 1967, שוחרר כל חבל ההר של ארץ ישראל, הר הבית, ירושלים רבתי ואזור בנימין", הוא אומר בפתיחת הסרט, “חזרנו אל האנשים, המפקדים והחיילים של אז, לוחמי חטיבת ‘הראל’ שהיו בשנות ה-20 שלהם, והיום כבר בני שבעים ושמונים, אך זכרונם בהיר וחד באופן מדהים. חזרנו כדי להתוודע אליהם, להודות להם מקרב לב ולהדליק נר לחבריהם, שהארץ ספגה את דמם.

“חזרנו גם אל יומן המבצעים, אל המפות ואל התמונות הישנות... הבאנו את הלוחמים שוב כאז, מן השפלה אל ההר".

הרעיון לחקור את מהלך הקרבות בששת הימים באזורנו, להבין את המפה והמאורעות ולהכיר מקרוב את הנפשות הפועלות, נרקם במשך שנים בראשו של יהודה. "שנים רבות תכננתי למצוא את הלוחמים ששחררו את עפרה, ולהסריט את המפגש איתם. הרעיון 'שכב' ונדחה משנה לשנה, עד שהחלטתי לאחוז את השור בקרניו ולשלב את העניין בחגיגות הארבעים ליישוב". הוא פנה למזכירות היישוב, וזו אישרה תקציב והקצתה את עזרתו המקצועית של יואב אליצור.

קצה החוט דרכו הגיע עציון ללוחמים היה שכנו, תושב עפרה, חגי ברוכי. אחיו של ברוכי, נחום, היה מפקד פלוגת חרמ"ש בגדוד 106 של חטיבת הראל. דרך נחום הגיע עציון לשאר המפקדים. מסתבר שרוב המפקדים לא פקדו את האזור מאז מלחמת ששת הימים. “זה לא דומה למה שעזבנו", אומר בסרט צביקה דהב, מפקד גדוד טנקים 95 בחטיבת הראל, אחרי תצפית וסקירת מפת ההתיישבות העדכנית מפי עציון. יהודה עציון נותן מיד את הקרדיט, בשתי ידיו, ללוחמים: “כל אלה הם כמו קרונות רתומים אחרי הקטר שלכם".

אחד המפקדים מפטיר: ”אם אתם שואלים אותי, לי יש כאב בטן לא פשוט...".

 

המוכתר

וכשיהודה עציון אומר "קרונות רתומים", הוא מתכוון אל תחושת ההירתמות המחייבת שחש הוא עצמו אז, אחרי המלחמה.

“כשהיינו חברים", מספרת חיה עציון, אשתו, בספר המגולל את ראשית ההתיישבות בבנימין, ”יהודה למד במחזור השני של ישיבת ההסדר ‘הר עציון’, ונוצר קשר מיוחד וקרוב בינו לבין חנן פורת. במשרדי 'גוש אמונים' שברחוב כורש בירושלים (שם התגורר יהודה, פשוטו כמשמעו), נרקמו תכניות להקמת בית ספר שדה בשומרון. הרצון העז לכבוש את הארץ ולהכיר את משעוליה דרך הרגליים היה הכוח המניע, ובסיורים הללו נבנה נדבך חשוב בהיכרות עם האזור והוכשרו הלבבות למשימת ההתיישבות. לניסיון ההתיישבות הראשון קדם מתח בין ראשי גוש אמונים לגבי סדר הפעולות שנכון לנקוט. האם לחכות ולנסות להגיע להסכמה עם שר הביטחון דאז, שמעון פרס, או לעבור לשלב המעשים? כנגד המהססים יהודה היה איתן בדעתו: הגיעה השעה לעלות!'.

"היישוב עפרה נולד תוך כדי אחד הסיורים באזור הר בעל חצור, שהולידו את הרעיון של ‘מחנה עבודה’ ושקיבל, למרבה ההפתעה, את האישורים שנדרשו. "סמוך לחתונה שלנו יהודה לקח אותי לטיול. נסענו בטרמפים ובמוניות ערביות. חשנו ביטחון מלא שהארץ שייכת לנו והתהלכנו בה בטבעיות. רגלינו הוליכו אותנו, כנראה לא מעצמן, אל המחנה הירדני. עמדנו מול מבנה בלי חלונות ובלי דלתות, ולפתע יהודה הכריז: 'כאן אנחנו נגור'".

בטבת תשל"ה,1975 , התחתנו יהודה וחיה עציון. כעבור שלשה חודשים הוא גרר אותה להרפתקה של הקמת עפרה, היישוב הראשון בלב בנימין. “בתקופה הראשונה בעפרה התקשיתי להסתגל לתנאים האיומים: בית בלי חלונות, בלי דלת, בלי פרטיות". חיה ההרה עברה לבית אמה לתקופה קצרה. "את הקיץ הראשון על חוויותיו, החמצתי. לעפרה הגיעו בני נוער רבים. הם ישנו באהלים שהוצבו על משטחי הבטון שנבנו לצורך הצבא הירדני. כולם אכלו יחד בחדר אוכל. קייטנה גדולה ושמחה". לא היו בהתחלה מים זורמים, וגם לא תחבורה, ולמרות זאת היישוב גדל והתפתח. “ערכנו קניות ברמאללה ומאוחר יותר באזור התעשייה עטרות", מספרת חיה עציון. “אני זוכרת שבתות שהעמסנו את פנחס בכורנו על הגב והלכנו לטייל בהרים. טיילנו גם ברחוב הראשי של הכפר עין יברוד. יהודה דיבר ערבית שימושית, והערבים ראו בו את ה’מוכתר’ של עפרה. הוא קרא לעצמו ‘אבו עזיז’, כלומר אמיץ". יהודה הציב את המכולה הראשונה בעמונה והיה שותף בהקמת המקום, ולימים נפצע בעת הרס תשעת הבתים ב-2006 על ידי פרש משטרת ישראל. בדברי ימי קורותיו גם חברותו במחתרת היהודית, כשלפניה ואחריה סוגיית הר הבית לא נותנת לנפשו מנוח.

קשת הדעות הפוליטיות של הלוחמים לא ניכרה בהיענות שלהם ובשיתוף הפעולה. כולם שמחו להיפגש, לשחזר ולהעביר הלאה את החוויה שעברו.

 

"איך התגברת על הפער האידיאולוגי? למה שמישהו עם כאב בטן מההתיישבות יסכים לשתף פעולה?”

“אני חושב שנבנה אמון, שהם הרגישו שאין כאן מניפולציה, שזה ישיר. לאט המחיצות נופלות. המגעים התחילו בטלפונים, והרגשתי שהחשמל זורם בכיוון הנכון. ההתרגשות היתה הדדית – גם אני וגם הם, כי לדידם אין זה דבר רגיל למצוא מי שכל כך מתעניין ורוצה לפגוש וללמוד את עלילותיהם אחרי יובל שנים.

תחושת התודה העמוקה שאני – ואנו – חייבים להם היתה ועודנה חזקה מאוד, ובזה פתחתי את הסרט".

לפליאתי על ההיעדרות שלהם כל השנים מהאזור הוא אומר: "לא שאלתי אותם, אני מעריך שאנשים עסוקים בחייהם, ונמצאים במרחק גאוגרפי ותודעתי מכאן. ממש כמו ישראלים אחרים רבים וטובים".

דן לבני, שפיקד על מחלקה בפלס"ר חטיבת הראל, הוא צייר מחונן. הציור הוא כלי ביטוי עבורו, דרכו הוא מעבד את החוויות שעובר. לכל מקום הוא לוקח איתו בלוק ציור ומשרבט. כמובן שנבצר ממנו לצייר תוך כדי לחימה, לכן הוא שב לכאן מיד לאחר מכן. “איך שהשתחררתי ממילואים לקחתי את הבלוק והלכתי את הנתיב שלנו", הוא מספר לי היום, ומוסיף שהכל נראה לו אחרת אז. “נסעתי בשביל לפרוק את המתח, נסעתי את הציר ושחזרתי אותו בעזרת רישומים.

"התקופה היתה אז אחרת, ימים אחרים. עדיין לפני ההתיישבות באזור. הרגשתי בטוח, לא פחדתי. השטח היה נראה ריק, למעט ג’ילזון, רמאללה או שועפט, בהם היתה התיישבות ערבית. הכל שממה, טרשים. היום יש התפתחות המונית של בנייה ערבית מסיבית. מלא מבנים על כל גבעה, וילות וארמונות. מצבם הכלכלי נראה טוב", הוא מטעים בהדגשה, דברים שרואים מכאן, לא רואים משם.

 

נוהל קרב חפוז

 

מרגע שקיבל על עצמו יהודה עציון את משימת התחקיר הוא צלל לבליל המידע, שקע בארכיון צה"ל ואסף חלקיקים לקראת התמונה הבהירה. השווה מפות, מסמכים סודיים, תמונות, האזין לתיעוד רשת הקשר, קרא את ה"ספר השחור" של חטיבת הראל שתיעד הכל לצורך הפקת לקחים, וכמובן פגש את האנשים. עד שהצליח להרכיב את התמונה כולה. הוא ראיין ופגש דמויות רבות יותר מאלו שבסופו של דבר הצטלמו לסרט, אך כל אחד מהמרואיינים תרם משהו. עם כל אחד היה מהנה לשוחח, הוא מעיד, "מרגש שהדברים צומחים תוך כדי שיחה, ועולים רבדים נוספים".

על עבודת הארכיון אומר יהודה ש"שם יש התרגשות מסוג אחר. למצוא את הסרטים של אז, את הדף המדויק ביומן המבצעים בו ניתנות ההוראות לנוע על הציר שלנו, ולדעת שכשכתוב 'מחנה עין יברוד' או 'סילוואד', הכוונה בעצם לפיסת הקרקע שבה בנינו יישוב כעבור שמונה שנים".

תוך כדי תהליך החפירה והבירור נתגלו ליהודה כמה אוצרות, שבעיניי הם ממש סקופים.

התכניות, למשל. מתוך הנחה שישראל לא תכננה לכבוש שטחים אלא עשתה זאת כדי להגן על עצמה ולהילחם מחוץ לגבולותיה, מדהים לראות כמה יעילה ומוכנה היתה ללחימה באזור לא מוכר. יהודה מצא מפות ופקודות שהיוו את התשתית ללחימה. “היו להם פקודות מגירה שלא התכוונו להפעיל אבל מעידות על היערכות. היו להם מפות קוד, שבהן מיפו את כל הצירים בשמות קוד. המפות הגיעו רחוק, עד לרבת עמון! כלומר באופן תיאורטי היתה מסוגלות טכנית להגיע גם רחוק יותר", מספר עציון.

ומן הצד השני, מספר בסרט מי שהיה קצין המודיעין של חטיבת הראל, חגי מן, על הליקויים. הוא טוען שהצפי היה שירדן לא תיכנס למלחמה. “במאמר מוסגר", הוא אומר, “הטעות הזאת של הערכת המצב המודיעינית, לא נפלה מהערכות מצב שזכו להרבה מאד תהודה שנים לאחר מכן במלחמת יום הכיפורים". עוד מפרט מן בסרט את ההיערכות של החטיבה. בתגובה מעיר יהודה עציון בהתפעלות: “וכל זה מעין אלתור של יומיים לפני ביצוע", ”זה אלתור של שעתיים לפני ואולי פחות”, מתקן אותו מן. “בשפה הצבאית זהו נוהל קרב חפוז ביותר, בטח ובטח לחטיבת שריון, בטח ובטח בשטחים כל כך קשים".

אני כל כך מתפעלת מהיכולות של צה"ל לאלתר, ואז יהודה מפוצץ את הבלון. על אף שהיתה ברשות הדרגים הגבוהים אינפורמציה רבה, היא לא חילחלה לשטח. "הם השתמשו במפות פשוטות. לא היו ברשות הכוחות שפעלו בשטח תצלומי אוויר, למשל", מספר לי יהודה. היו גם ליקויים בתקשורת בתוך צה"ל שגרמו לירי כוחותינו על כוחותינו. כמה מהמקרים האלה מתועדים בסרט.

 

 

וגם יריחו נכבשה

עם מכלול התמונה שהרכיב, יצא לדרך.

לקראת הדרך, העוברת גם ברמאללה בואכה ירושלים, תיאם יהודה עם הצבא את הסיור המתוכנן.

על אף השנים שעברו, זכרונם של הלוחמים היה בהיר, והם זכרו את תוואי השטח.

הלחימה המשמעותית, הקשה והמאתגרת, שבה גם נפצעו ונהרגו רבים מהחיילים, היתה בגבול של אז, הקו הירוק. לאורך קו הגבול היו כוחות האויב מוכנים, מבוצרים ותוקפניים. הכוח של צביקה דהב, מפקד פלוגת הטנקים, הגיע מכיוון מבשרת ציון ושאף צפונה לכיוון נבי סמואל. באחד המוצבים – שייח' עבד אל עזיז - שנכבשו בקרב קשה ודרכו הבקיעו את הגבול, נהרגו ונפצעו יותר ממחצית מהחיילים. נחום ברוכי, מפקד פלוגת החרמ"ש, מספר: "כשאני מתפקד שם אז יש לי חצי פלוגה, נכנסנו 85, יש לי 42 איש. איך אומרים בשיר על גבעת התחמושת? ‘חצי פלוגה שכבה בדם’? אז הנה, אנחנו כאן...”. קרבות ההבקעה היו קשים וכואבים, אבל בתוך השטח הלחימה זרמה, עם היתקלויות פה ושם, וההתקדמות היתה מהירה.

הם כבשו את כביש גב ההר והגיעו לרמאללה. את הלילה עשו חלקם בשדה התעופה קלנדיה, וחלקם סמוך לבית-אל של היום. למחרת, הגיעו כבר הכוחות של צביקה דהב, שפיקד על גדוד הטנקים, עד פאתי ירושלים. צביקה מספר שראה מראש ההר את ירושלים פרושה לפניו, את כיפת הזהב, ובתזמון מעורר צמרמורת פתאום בקעו מהרדיו בזחל"ם צלילי השיר ירושלים של זהב. היה זה יום לפני שחרורה של העיר העתיקה. “אני לא אשכח את זה בחיים, איך שכולנו התחבקנו וכולנו בכינו. כולנו בכינו! פה אנחנו שרים ‘ירושלים של זהב’, ופה אנחנו רואים את ירושלים פעם ראשונה בימי חיינו בצורה כזאת בקו ישר".

רגע מרגש אחר בעדות הלוחמים, הוא רגע ההודעה על שחרור הר הבית. דן לבני, הצייר מהפלס"ר, היה בדרכו דרומה לכיוון יריחו. באחד הפיתולים בין ענתא-חיזמה ובין יריחו - הגיעה ההודעה על הר-הבית שריגשה את הלוחמים: “החבר’ה התחילו לצעוק מהזחל"מים, יה!!! והיתה שמחה גדולה!”, מספר לבני. "תוך כדי תנועה, מבלי שהמלחמה נגמרה. אמרתי לחבר’ה: חבר’ה, זה רגע היסטורי! אל תשכחו אף רגע".

ברוכי מוסיף: "שמענו ברדיו את מסיבת העיתונאים של הרמטכ"ל, יצחק רבין, שמספר שירושלים נכבשה, העיר העתיקה, הר-הבית בידינו, ואז אנחנו שומעים ברדיו שמישהו מכניס לרבין פתק והוא מפטיר: ‘מה זה, עוד מטוסים מצריים?’ ואז הוא קורא בפתק ואומר: ‘וגם יריחו נכבשה’, וזה היה ממש ברגע שיריחו נכבשה". באולם מסיבת העיתונאים נשמעו מחיאות כפיים סוערות.

יהודה עציון התרגש: "הגילוי עד כמה היו שני האירועים קרובים בזמן, היכה בי כברק: הר הבית שוחרר ממש באותן שעות בהן נעו כוחות חטיבת הראל על הכביש שלנו, בין רמאללה ויריחו".

 

 

לחלום על הבלתי מושג

דן לבני הסביר לי עד כמה משמעותי היה עבורו רגע שחרור ירושלים. “הייתי סטודנט בבצלאל, גרתי על קו התפר. בכל העולם טיילתי עם הבלוק וציירתי. רק את הנוף מחלון הבית יכולתי לצייר מרחוק. זה נראה היה לי מעבר להרי החושך. על המקום ההוא, הבלתי מושג, חלמתי". שאלתי אותו להתרשמותו מהביקור באזור בנימין והוא חזר ואמר שזכר רק טרשים וכך מופיע גם ברישומים שלו לאחר המלחמה, שהתפרסמו, אגב, בעיתון ‘במחנה’ וחלקם מוצגים בגבעת התחמושת. הוא היה מופתע מהבנייה הערבית ‘ההמונית’ כדבריו. על הבנייה היהודית מקבלים דיווח בתקשורת וסיקור אינטנסיבי ועדכני. אבל לא היה לו מושג עד כמה התרחבה הבנייה הערבית וכמה היא מרשימה ומפוארת, זו היתה הפתעה בשבילו. “גם אצל תלמידים שלי, ערבים ישראלים, שביקרתי לאורך השנים, גיליתי מצב כלכלי פנטסטי. לא כצעקתה".

לבני מספר על גילוי אחר שהפתיע אותו במפגש עם יהודה עציון וחבריו. “גיליתי אנשים יקרים שעושים מעשה באמונה שלמה ותוך הקרבה. אני מלא הערכה". הוא אמנם חולק על דרכם האידיאולוגית, שאין לה עתיד, לדעתו, אבל זה לא מנע ממנו לפתוח את הלב, להתרשם מהם מאד ולהודות שהם אנשים נפלאים וערכיים.

מולי וידר, שהיה אז מפקד מחלקת הסיור של הגדוד, מצטרף למחמאות על האנשים ומוסיף: "מפעל ההתנחלויות קרוב לליבי, אני גאה בכם!”. והמילים שהוא מוסיף בסוף הסרט, לאחר שיהודה עציון מודה ללוחמים ואף הם עונים לו בתודה חמה, חודרות ללב ונשארות באוויר עוד זמן רב. ואולי דבריו הם שנותנים את הטעם לכל הקרבות שהיו, ולאלה שאולי ניאלץ חלילה לחוות בהמשך.
וידר מתאר איך עלה לארץ כניצול שואה, כפליט בן שש, יתום מאב ואם, חסר כל. הוא הגיע לקיבוץ להב של השומר הצעיר, “שהמציא את שלום עכשיו", כדבריו. הוא לחם בהרבה חזיתות במלחמות ישראל ונפצע קשה בגשר אלנבי. ותמיד היה מתווכח עם חבריו, ולהם אומר תמיד: ”אני זה קצה השרשרת של אלה שזחלו אלפיים שנה בשביל להגיע לפה. אני לא רוצה לתת את זה לאף אחד!”

חזור למגזין