דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 417 אייר תשע"ז מאי 2017
מאמרים

50 שנות התיישבות בלב הארץ

את ההתיישבות בחבלי הארץ ששוחררו במלחמת ששת הימים יזמה והובילה לראשונה דווקא תנועת העבודה. לאחר מלחמת יום כיפור והמהפך בבחירות הורידו אנשיה את דגל ההתיישבות, ואנחנו אלה שמניפים אותו מאז. מה הסבר העומק לשינוי הערכי הזה? בהבנתו טמון המפתח למשימה הראשונה במעל


50 שנות התיישבות בלב הארץ
סדרת בולי שנת החמישים

בימים אלה אנו מציינים בהתרגשות 50 שנה למלחמת ששת הימים, לשיבתנו הביתה אל חבלי יהודה ושומרון, אל חבל עזה ומרחבי סיני, אל הבקעה ורמת הגולן. רבים סוברים שחמישים שנה למלחמת ששת הימים אינם חמישים שנות התיישבות עדיין, אך טעות בידם. ההתיישבות יצאה לדרך כבר אז, אך זו לא הובלה על ידי אנשי גוש אמונים. את ההתיישבות מיד לאחר מלחמת ששת הימים הובילו אנשי תנועת העבודה.

אכן כן. תנועת העבודה היא שיזמה ראשונה את ההתיישבות בשטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים – בצפון ים המלח, בבקעת הירדן, בסיני, בצפון רמת הגולן, במעלה אדומים ובמעלה אפרים. ההתיישבות בחבלי הארץ ששוחררו היתה עבור תנועת העבודה ערך מובן מאליו – בהסתייגות אחת: התיישבות יש להקים בכל מקום בו אין אוכלוסייה ערבית. תפיסת עולמם של מובילי ההתיישבות בתנועת העבודה, בין אם קראו לזה "תכנית אלון" או "השדרה הכפולה", דיברה על בקעת הירדן בכל מצב, עיבוי ירושלים רבתי ופרוזדור בין גוש דן לבקעה, שיישאר תמיד בריבונות ישראל, ולצורך זה יש להקים במקומות אלו התיישבות חזקה. וכך תוכננה על ידי אנשי העבודה מעלה אדומים; ובשל ההכרח לשמור על ציר פתוח לבקעת הירדן כדי שבעת הצורך יוכלו טנקים ישראליים לשעוט לירדן – תוכנן חוצה שומרון, וכן מעלה אפרים, מגדלים, וגם העיר אריאל ואלקנה.

קשה היום להאמין, אבל כחודש לאחר סיום מלחמת ששת הימים מוקמת תנועה על-מפלגתית בשם "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". בראש התנועה נמצאים מנהיגים מובילים בתנועת העבודה כיצחק טבנקין, רחל ינאית בן צבי, נתן אלתרמן, משה שמיר, בני מהרשק ועוד. היה בה ביטוי, כמובן, גם לאנשי רוח כדוגמת אורי צבי גרינברג והרב משה צבי נריה. אנשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה לא צמחו מהליכוד, הם באו מהעבודה, והגדיל לעשות יצחק טבנקין, שהתנגד לקבלת הסכם החלוקה ולכן גם להקמת המדינה, ואחרי מלחמת ששת הימים פרסם מאמר ובו טען שאסור לשמוח עדיין כי עבר הירדן עוד לא שוחרר.

במאמר מוסגר, אסור גם לשכוח שגדול המתנחלים בגדה המערבית בכל הזמנים – הוא טדי קולק. וזה לא מצחיק, כי בשנים האחרונות עד בחירת טראמפ כל בנייה בירושלים חייבה הסכמה אמריקאית, ולא יכולנו לבנות.

מה גורם לתנועת העבודה לאחר מלחמת יום כיפור, או אולי לאחר המהפך בבחירות, לנטוש את תפיסת עולמה ההתיישבותית? אינני בטוח שיש בידי הסבר המניח את הדעת, ואולי זו סוגיה שדורשת מאמר בפני עצמו. 

 

ההתיישבות כערך

לאחר מלחמת ששת הימים מאפשר ראש הממשלה לוי אשכול לבני כפר עציון לחזור לביתם, בהנהגת ובהובלת חנן פורת ויתר בני הגוש. הרי טרם תש"ח היה בגוש עציון קיבוץ של השומר הצעיר, ושיבה אל התיישבות שאיבדנו בתש"ח היתה לגיטימית אפילו עוד יותר מעיר האבות. במקביל עולים באותה תקופה לחברון-קריית ארבע צעירים באישורו של יגאל אלון (גם את ה'שטיקים' והיצירתיות בהתיישבות למדנו מאנשי תנועת העבודה).

עליית גוש עציון וקריית ארבע יוצרת בפעם הראשונה תסיסה חיובית בציונות הדתית, גרעין "אלון מורה" ולאחריו "גוש אמונים" מתחילים מהלכים שנולדים מתוך הבנה בצורך להקים תנועת התיישבות במרחבי יהודה ושומרון. ואכן עם תחילת תנועת ההתיישבות והצעידות לסבסטיה, מתקיים עדיין הקשר בין הציונות הדתית לחוג עין ורד ולחוג נהלל בהרמוניה.

חשוב להבין זאת: הפער בין הליכוד לעבודה אז לא היה בסוגיית ההתיישבות. אולי בעצם כן, אבל הפוך. מי שדגל בהתיישבות אז היתה מפלגת העבודה. אנחנו, אנשי גוש אמונים, היינו לתנועת חיקוי של מפלגת העבודה בתוספת אלמנט דתי. הליכוד הוא תנועה דקלרטיבית שתפיסת השטח על ידי התיישבות היא לא חלק מתפיסת עולמה. גם אם בגין דיבר על זכותנו על הארץ, הוא לא קשר זאת להתיישבות, לתפיסת שטח כערך.

באופן אישי הייתי שותף לקוריוז מעניין: לקראת הבחירות של 77' החליטה מפלגת העבודה – המערך – להראות בתשדירי הבחירות שלה עד כמה ההתיישבות ביו"ש חשובה לה, וכך קרה שהגיעו מטעמה עד אלי לעפרה לצלם אותי לתשדירי הבחירות. התשדירים האלה לא שודרו מעולם, שכן אסון הנ"ד (בהתרסקות מסוק בבקעה) גנז את כל תשדירי הבחירות באותה שנה (ואם למישהו יש רעיון איך אוכל למצוא אותם אשמח לדעת). אך המטרה שלהם אז מבהירה את תפיסת עולמה של המפלגה באותה עת.

 

תכנית יש

תנועה רעיונית הקושרת את הצורך בהתיישבות עם זכותנו על לב הארץ, גב ההר, נולדת אמנם בחברון ובכפר עציון, אך מקבלת דחיפה משמעותית לאחר מלחמת יום כיפור, מהטראומה הלאומית ומההבנה שהיתה זאת מלחמת קיום, ושכמעט היה כאן חורבן בית שלישי. מתוך הטראומה צמחה הידיעה שאי אפשר להשאיר את הרי השומרון במערומיהם.

במקביל קורה המהפך הפוליטי, שבעקבותיו ירד אט אט דגל ההתיישבות שהניפה תנועת העבודה. אולי תחושת הנבגדות שהרגישו אנשיה הובילה לנטישת ערכיה. ועדיין השאלה – מה קרה לאנשי תנועת העבודה, היא שאלת מפתח, שהבנתה לעומק חשובה עבורנו גם היום.

וכך קרה שתנועת העבודה השאירה את במת ההתיישבות כמעט אך ורק לציונות הדתית.

כאשר יצאה לדרך תנועת גוש אמונים בהובלת המאבק להתיישבות בלב הארץ, דיברו התכניות הראשונות על "תכנית יש" – 60 אלף תושבים. אחר כך דיברו התכניות על 120 אלף. צר לי להודות שהיינו קצת קטני אמונה ברעיון. האם האמנתי כשעליתי לעפרה וכאשר זכיתי להיות שליח ציבור ולהקים את מועצה אזורית מטה בנימין, שלכך נגיע בשנת היובל? היינו אז פחות מאלף תושבים כולל הר אדר, גבעת זאב ומודיעין עלית. ביישובי מרחב בנימין של היום, כולל מודיעין עילית, גבעת זאב, בית אל ובית אריה –  יש מעל    140 אלף תושבים. אני זוכר את חנן פורת אומר תמיד שכאשר כל עם ישראל כולל אנשי תנועות השמאל יבואו לגור כאן, אז נדע שאנחנו יכולים לנוח על זרי הדפנה. הוא היחיד שראה כל כך רחוק. אני זוכר שהוא דיבר אפילו על רמזורים. ואני הייתי בטוח שהוא הזוי. תמיד הלכתי אחריו, אבל גם התפלאתי, עד לאן דימיונו מגיע. אין לי אלא להודות על האמת, החזון של אבות ההתיישבות ביו"ש היה יותר צנוע ממה שזכינו לו בפועל.

 

משימת דורנו

חמישים שנה למלחמת ששת הימים הם גם חמישים שנה לפציעה האישית שלי באותה מלחמה, ולכן עבורי באופן אישי זה ציון דרך בעייתי. הפציעה היתה קשה. שכבתי בין חיים ומוות. באופן מעורפל זכור לי קולו של אחד הרופאים שאמר כשעבר לידי – אה, הוא רווק, אז לא נורא, לפחות הוא לא משאיר אלמנה וילדים. ואני זוכר היטב מה הרגשתי אז. הייתי מטושטש לגמרי, ובכל זאת זה פגע בי מאד. דווקא אני, שעוד לא נישאתי ולא בניתי בית, איך הוא מעז להגיד עליי כזה דבר. מילא שיגיד את זה על מי שיש לו דור המשך וכבר הספיק לבנות את ביתו.

למרות סיפורי האישי אני יודע לומר שלשחרור ירושלים נלוו תחושות לאומיות מרגשות. מפקדים חילוניים לגמרי בכו. אדם שלא חווה זאת לא יבין. ההתעוררות היתה כל כך גדולה סביב תחושת השיבה לנחלת אבות, שגם הבנה של אותה התעוררות משליכה על ימינו. בלי קשר להיותו של אדם חילוני או דתי, אי אפשר לקחת מיהודה ושומרון את תודעת זכותנו עליהם. זה בלתי אפשרי.

אני חושב שסימני השאלה בדבר עתיד יו"ש כמעט וכבר לא קיימים. אפילו המכנה המשותף הכי נמוך שהחברה הישראלית מוכנה לו – שמדבר על הכרה במדינה יהודית, שאין שיבת פליטים לתוך תחומי הקו הירוק, גושי ההתיישבות וירושלים מאוחדת – לא מאפשרים להגיע לשום הסכם כי אין פרטנר להסכמות כאלה בצד השני. ועובדה זו מחייבת דיון עמוק - מה אנחנו רוצים לעשות עם הגוי שלא מוכן להכיר במדינה יהודית ודמוקרטית.

לא אתחמק משאלה זו, אבל השאלה הקשה עוד יותר היא כמה נתנחל בעם. במבט אל חמישים שנה קדימה - זו היום המשימה. וגם הדור הצעיר שקם כאן אחרינו חייב להבין שהמאבק על יהודה ושומרון לא הסתיים. צריך לדעת שהרומנטיקה של להקים יישוב חדש היא חשובה, אבל חשוב ממנה לדאוג להבנה שכמו שגידול ההתיישבות ביו"ש הוא הכרח לאומי, כך הכרח לאומי הוא להתנחל בלבבות. כי הכרעה על עתיד יו"ש מותנית בכך שעם ישראל לא יסכים להסכמים שכוללים עקירת יישובים. גישה שאומרת "עוד מעט אנחנו רוב במדינה ואנחנו נשלוט" אינה נכונה. אנחנו מחויבים לקצת יותר ענווה. וכאן הניסיון להבין מה קרה לתנועת העבודה - יכולה לסייע לנו לדבר אל העם.

בסך הכל אפשר לומר שאנחנו כן מצליחים להתנחל בלבבות, אולי לא בלבבות התקשורת, אבל בהחלט עומדים לרשותנו הישגים, ורבים רואים בנו תחליף למפא"יניקים שהמציאו את "עוד דונם ועוד עז". עובדה היא שכמעט כל עם ישראל מדבר על כך שבכל הסכם, שכונות ירושלים וגושי ההתיישבות יישארו בריבונות ישראל. כלומר פתאום יש יישובים שהפכו ללגיטימיים. אם לא היתה שם התיישבות הם לא היו לגיטימיים.

ובשאלת הפיתרון למציאות בשטח, אומר את עיקרי הדברים בקצרה ואולי ארחיב במאמר אחר: האסטרטגיה שאני מאמין בה מתבססת על ההנחה שערביי יו"ש לא ישירו בקרוב את 'התקווה', וכנראה המגמה היא אפילו הפוכה. לכן אני בעד אוטונומיה לערבים שבה השליטה על הקרקע ועל הביטחון נשארת בידי מדינת ישראל, ובאופן שאינו מאיים על התנועה החופשית של ההתיישבות – ובכל מקום בו יש התנגשות ייבנו מחלפים. כל ערבי שיהיה מוכן להיות אזרח נאמן של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – יזכה לאזרחות, ומי שלא, יכול לחיות כאן באזרחות ירדנית-פלשתינאית, אך לא יקבל אזרחות ישראלית, וכל זאת בתנאי שאינו מהווה איום בטחוני. אדם לא יוכל להיות גם פלשתינאי וגם ישראלי.

במבט של 50 שנה לאחור אני יכול לסכם ולומר שאין ולא יהיה אף תפקיד שיוכל להשתוות לזכות לשרת את תושבי מועצת בנימין כראש המועצה שלהם, ועוד בתקופה כזו דרמטית. מדהים לראות איך למרות אחוזי הנפגעים הגבוהים שאין להם אח ורע בכל מקום אחר בארץ - החוסן לא נפגע. ההתיישבות הולכת ומתעצמת, וזה חוסן שנבנה מתוך הציבור ולא במקרה.

חזור למגזין