דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 417 אייר תשע"ז מאי 2017
טורים

עין צופיה - ארבעה יישובים וגעגוע

לא מעט מקומות מגורים עזבתי בחיי, אבל חן המקום ויושביו תמיד נחקקו בי. עכשיו כשהגיעה העת לעבור הלאה וערימת הארגזים שוב מתגבהת, אני נפרדת מאוויר פסגות ומתרגשת לקראת היעד הבא. בבנימין. ברור


עין צופיה - ארבעה יישובים וגעגוע

בעוד חצי שנה ימלאו לי ארבעים שנה.

במסגרת משבר גיל הארבעים הפוקד אותי (כן, אני מודה בכל יום על מה שיש לי. לא, אני לא מתבכיינת. לא, לא חייבים לעבור משבר, אני יודעת. כן, אני יודעת שאין לי סיבה להיות במשבר. טוב, חייבת לסיים יש לי פה שכנה שנכנסה, אני אתקשר יותר מאוחר, צ'או), הבנתי שאני חיה בחממה. לא, אני לא מתנצלת על זה, רק מציינת עובדה.

בגיל שש עברו הוריי לנווה צוף לאחר שטיילו בכמה מקומות בארץ, עסוקים בהצלת הנוער בישראל.

בגיל שש התחילו חיי האמיתיים כמתנחלת, ומאז כזאת אני, כלומר - אנחנו.

מספר חודשים לאחר נישואינו עברנו מהצפון לעפרה. גרנו אז בקרוואנים שבכניסה ליישוב. את האוטובוס של אחת לפנות בוקר היינו שומעים בעוצמה מרעידת קרוואן, ובכל זאת חיינו כזוג ללא דאגות. אבל הגעגועים לנווה צוף היו עצומים, ולכן יום לפני הולדת בתנו הבכורה שבנו לנווה צוף.

בנווה צוף החלפנו שלושה בתים. באשקוביות חגגנו עם השכנים הנפלאים שלנו - ווקנין, סגל(א), סגל(ב), שטיינבאום, פיטרו, פאלח, בן יעקב, ועוד...
את ההריונות חגגנו ביחד (והעלמנו אוזן כששמענו את השכנה עם תופעות של תחילת היריון), ובכל שבוע בערך קיימנו את מצוות ה"על האש" הרחובי. ביחד קיבלנו את שתי המשפחות היחידות שלא היו "בנים ממשיכים" אל חיקנו האוהב. בפורים הרמנו ביחד הצגות מפרקות על היישוב, וביחד, איך לא, הקמנו את היישוב "צופית". שם אירחנו חיילים לסעודות שבת גם כשהסירים כבר היו ריקים. בנווה צוף זכינו לשדך את שלושת הזוגות הראשונים שלנו.

המעבר לכוכב יעקב היה קשה אבל צמחנו ממנו מאד. הגענו ליישוב ענק, ויחד עם זאת מלא חום ואנשים טובים ופשוטים. למדתי שם כמה מושגים בכל שפה אפשרית, ובעיקר עברתי שיעור בענווה. פגשתי אנשים שוויתרו על משרות יוקרה בחו"ל לטובת חיי דוחק בארץ ישראל. פגשתי אנשים עם תארים ככוכבי השמים, וחיים פשוטים ללא כל אות לכך.

כרכזת קהילה ראיתי לראשונה מהי מסירות. לאורך שנות מגורינו שם עברנו עוד שלושה בתים. כנראה שככה זה כשאין לך בית משלך.

את כוכב יעקב עזבנו עם שק של חברים - סבג, זארוג, עמר, בן הרוש, מימרן, ממן, לקרי ועוד, וקלבו שהפכו להיות לנו לאחים. שם גם שידכנו עוד שלושה זוגות.

מכוכב יעקב עלינו אל פסגות, לגור עם חמי ז"ל וחמותי תבדל"א.

ושוב, גם כאן, אנשים נדירים. בפסגת הקור הצופה לרמאללה כבר היינו משפחה ברוכת ילדים, כל ילד השתבץ במסגרת שלו, והחיים לצד חמי וחמותי היו מהנים. אין כמו לגור ליד סבא וסבתא. החיבור ליישוב היה מיידי, קבוצות ווטסאפ נפתחו עם הזמן ואנחנו מצאנו את מקומנו עם כהן, בן דוד, דישון וניימן, עם טל ומאיר, שוורץ ואלמליח. ולמדתי שנחמד לגלות עם ישראל חי, ושהקב"ה זיכה אותנו בחברים טובים ואנשים מדהימים לצדנו.

 

התחנה הבאה

הכל היה נפלא וטוב, אלא שרציתי בית. וכך התחלנו לחפש את התחנה הבאה. בדקנו בצפון, התלבטנו על הדרום, עד... עד לביקור אצל זוג חברים טובים.

  • "לאן אתם חושבים לעבור?"
  • "מתלבטים".
  • "מה, תעזבו את בנימין?"
  • "אולי, למה?"
  • "למה? כי בנימין זה אתם ואתם זה בנימין. אין מצב, זה הכי אתם".

וזהו. לא היה צריך מילה נוספת בעניין.

אז הנה אנחנו אורזים את מטלטלנו לקראת ההרפתקה הבאה ושמה "עפרה".

את עפרה אני מכירה שנים ארוכות, אחרי לימודים באולפנא ביישוב, וחברים אהובים שהתגעגענו אליהם (תיכף באים), וחבורת "הדובדבן" שלנו שאותה אנחנו כבר מכירים. אנחנו עוזבים את פסגות. אך לא לפני שלקחנו אתנו מפסגות - או יותר נכון, הם לקחו אותנו איתם - זוג חברים. הספרדים היחידים שהיו ברשימה...

ואנחנו נרגשים. נרגשים מאד.

מההבנה שכל יישובי בנימין מדהימים, שבכולם יש אנשים נפלאים. שכל יישוב שונה במעט מחברו, אבל בשורה התחתונה כולם אהובים, כולם רצויים, כולם איכותיים.

ומודים מאד לה' על שזכינו לראות את זה בצורה כל-כך מדויקת.

הייתי ממליצה לכולכם לעבור את המסע שלנו, ולו רק כדי ללמוד את היישובים, להכיר את השכנים, להיות משפחה.

לפעמים כששואלים אותי "איפה אתם גרים?", יוצאות לי כל מיני תשובות: עפרה, פסגות, כוכב יעקב, נווה צוף. והכל נכון. כי גם במקום שכבר עזבנו, אנחנו עוד קצת גרים.

פעם, לפני שנים רבות, כשהמועצה היתה קטנה, כולם הכירו את כולם. בני הנוער היו יחד בקייטנה במתנ"ס, נסעו יחד בהסעות ולמדו באותם המקומות. היום, ברוך ה', הפכנו למועצה ענקית, כך שאין איש מכיר את אחיו.
אנחנו, גם אם איננו מכירים את כולם, לפחות שמחים לומר שבארבעה יישובים בבנימין אנחנו זוכים להיות.

בנימין אהובתי, חממתי הנפלאה, אין טובה ממך. אין אהובה ממך.

 

אהובתי בנימין, פיסת ארץ, פנינה.

בכל משעוליך, טמונה אהבה.

נדדנו, עודנו, ואת כה יפה

בנייך, בנותייך, יהלומי תפארה.

נשבענו לך ארץ, לבנות ולהיות.

נזכה ונקיים זאת לאורך דורות

 

שנזכה לחיות כאן עד 120 בבריאות ובשמחה.

הספירה לאחור החלה. מתחילים לארוז.

 

חזור למגזין