דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 417 אייר תשע"ז מאי 2017
טורים

רק רגע עם חיים (צ'ילי) שלם, עפרה

הפריצה החלה בשתיים וחצי בלילה. פלוגה אחת לגבעת התחמושת, ואנחנו לבית הספר לשוטרים. כאשר נפגע הראשון המפקד מריץ אותך, וכשהארבעה נפגעו צועקים לחובש לטפל וממשיכים הלאה בתוך התעלה. בשלב הזה אנחנו 17 חיילים. אני לא יכול להגיד שהיינו אמיצים וגיבורים. היתה לנו מש


רק רגע עם חיים (צ'ילי) שלם, עפרה

יליד שנת 1946.

נולד בתל אביב.

נשוי לגאולה הרשקוביץ-שלם, כיום פנסיונרית.

אב לשמונה ילדים.

סב ל-27 נכדים.

לימודים: לימודי ארץ ישראל ותולדות ישראל באוניברסיטת בר אילן. דוקטורט בהיסטוריה.

עיסוקים בעבר: מורה להיסטוריה במדרשת עמליה ובאולפנה בעפרה, מרצה וחוקר במכללה ירושלים ובמכללת אפרתה.

עיסוק בהווה: היסטוריון. מחבר בימים אלו ספר על פועלי אגודת ישראל, וביוגרפיה על הרב קופרמן ז"ל, מייסד המכללה בבית וגן. עד היום הוציא חמישה ספרים.

תחביבים: לכתוב, לטייל בארץ ישראל ובעולם, לשמוע קונצרטים של חזנות ולהיות חזן.

מוטו בחיים: "ירושלים שלנו".

 

מה היה הרגע ש –

 

 

זכור לך מילדותך?

נולדתי בתל אביב וגדלתי בנתניה, אבל לבי היה במזרח. אחי הגדול למד בישיבה בהר ציון, ומאז שהייתי בן שש היינו עולים לצפות על העיר העתיקה בירושלים. מעל קבר דוד ראינו את הברושים ואת הרחבה של הר הבית, ואת מקום המקדש. הוא היה אומר "זו ירושלים שלנו", וזה נכנס לי עמוק לתוך הלב עד היום הזה. כבר כשהייתי בתיכון דיברתי על כך שצריך לשחרר את ירושלים.

 

של הגשמה עצמית?

כחניך ומדריך שרוף בבני עקיבא, ההגשמה היתה ללכת לקיבוץ, לכן הצטרפתי לגרעין הנח"ל שייסד את קיבוץ עלומים בנגב. בהמשך התגייסנו לנח"ל ולצנחנים.

 

שהיה הפתעה מוחלטת?

אחרי השחרור מהסדיר חזרתי לעלומים, להתחיל את החיים באזרחות. שבועיים אחר כך קיבלתי צו גיוס מילואים לחטיבה 55 בפיקודו של מוטה גור, לקראת מלחמת ששת הימים.

במשך שמונה ימים התאמנו כדי לצנוח בסיני. כבר חיכינו לרקע האדום מתחת לכנפי הצניחה. בצהרי היום הראשון למלחמה, המג"ד יוסי יפה - מושבניק מבית חירות שהיה נערץ עלינו – הודיע לנו: "חבר'ה, אנחנו עוד מעט עולים על המטוסים וצונחים בסיני, מתחברים לאוגדה של האלוף טליק". אבל פתאום ממכשיר הקשר המצ'וקמק של אותם ימים, בקע קולו של מוטה גור: "יוסי, קח את הכוח שלך ותעלה לירושלים". המג"ד ענה: "אנחנו נוסעים עכשיו לתל נוף לעלות למטוסים", ומוטה השיב: "חוסיין מפציץ את ירושלים. תעלה את כולם לאוטובוסים". בתוך שעה עלתה כל החטיבה לירושלים.

 

שלא תשכח לעולם?

כשהגענו אל העיר התמקמנו, חטיבת צנחנים שלמה, ברחובות ובחצרות שכונת בית הכרם. חיפשתי שם טלפון ציבורי והתקשרתי לומר שלום להורים. להם היה טלפון בבית, כי אחי עבד בבזק.

בחצות הלילה הוחלט לכבוש את הקו העירוני בין ירושלים המערבית למזרחית, כדי להפסיק את היריות על השכונות. המ"מ שלי, יורם אלישיב מקיבוץ בית אורן, שנפל מאוחר יותר באותו הלילה וקיבל צל"ש לאחר מותו, אמר לנו: "אני לא יודע הרבה, גם אני קיבלתי עכשיו את התדריך. עשינו את האימונים על יעד מבוצר, בחורף ובקיץ, בסדיר ובמילואים, ואנחנו יותר חזקים בלוחמה בלילה, ואנחנו ננצח". הוא היה אדם חילוני לחלוטין, אבל דיבר בכזו אמונה.

כעבור חצי שעה ירדנו מהאוטובוסים במקום שהיה בו פעם גן החיות, 2,000 חיילים במדי ב' של מילואים, ואלפי תושבי ירושלים כבר מבינים, אי אפשר לשמור על זה בסוד. היתה אקסטזה ופחד, הכל ביחד. אנשים צעקו לנו "תצליחו", "תנצחו אותם". אני זוכר יהודי תימני עטוף בטלית ותפילין וצועק שמע ישראל. הייתי המום מהסיטואציה.

הפקודה שקיבלנו אנחנו היתה לכבוש את אזור גבעת התחמושת, כדי לפתוח פתח למובלעת בהר הצופים. סביב עניין המובלעת היה פחד גדול כי היו שם חיילים ישראלים. רחבעם (גנדי) זאבי דפק על השולחן בישיבת המטכ"ל ואמר "אנחנו לא ניתן שיהיה שייח ג'ראח שני וכפר עציון שני". הוא התייחס לשיירת הדסה ואנשי כפר עציון שנטבחו ב-1948.

עברנו את שטח ההפקר, זה לא היה כל כך פשוט כי זה לא היה קו דמיוני, אלא שטח שרוחבו כ-15 מטר ויש בו מכשולים פיזיים - קונצרטינות ומוקשים שצה"ל שם במשך 19 שנה. יחידת חבלה קטנה של הצנחנים פתחה לנו את הדרך משכונת מעלה דפנה עד בית הספר לשוטרים.

הפריצה החלה בשתיים וחצי בלילה. פלוגה אחת לגבעת התחמושת, ואנחנו לבית הספר לשוטרים, שהיה יעד פחות מבוצר, והחיילים הירדנים נמלטו ממנו. אמרו לנו שלפי המודיעין בגבעת התחמושת יהיו 70 חיילים, אבל לא ידעו שהיו שם 120-130, כי חיילי הלגיון מבית הספר לשוטרים נמלטו לשם.

והנה אנחנו בכניסה לגבעת התחמושת. יורם המ"מ מזהה ג'יפ עם תותח שחוסם את הדרך. הוא אומר לזאביק, אחד החיילים, לירות בג'יפ עם הבזוקה. זאביק יורה ופוגע, אך נפצע בינוני מהדף הקיר שהיה לידו. יורם אומר לנו "רוצו", ואנחנו רצים בתעלה ומתחילים את הקרב. רוב התעלות היו של 1.50-1.60 מטר שבהן אתה מוגן, אבל כשאתה רץ בתוך תעלה של 50 ס"מ רוחב, 22 חיילים פחות החובש והפצוע, והירדנים רואים אותנו כמו באור יום בגלל הג'יפ שעולה באש, הם יורים עלינו בקלות במקלעים ממרחק של 15 מטר.

יורם אומר למאיר מלמודי, אחד המ"כים, לאגף עם הכוח שלו את היורים ולשתק אותם. מאיר עולה מהתעלה עם שלושה חיילים, אנחנו עוזרים להם עם החגור והנשק, וברגע שהם יוצאים, מאיר ועוד שניים נהרגים והרביעי נפצע. הם לא הספיקו לירות כדור אחד.

 

של קושי גדול?

כאשר נפגע הראשון המפקד מריץ אותך, וכשהארבעה נפגעו המפקד צועק לחובש לטפל וממשיכים הלאה בתוך התעלה. בשלב הזה אנחנו 17 חיילים. אני לא יכול להגיד שהיינו אמיצים וגיבורים. היתה לנו משימה לבצע, ומפקד שכל הזמן הזכיר לנו מה המשימה.

הקרב היה פשוט מאד במובן הטכני - כל מי שהולך ראשון יורה, אבל רק מי שהולך ראשון יורה, כי אחרת אתה פוגע בחברים שלך. כל הפקודות נשמעו בצעקות, כי יש גם ירדנים וגם מחלקות אחרות בשטח.

הפקודות הכי שגורות היו "להעביר כדורים ליורם", "להעביר רימונים ליורם", כי הוא זה שירה. אני הייתי בראש הטור פעם אחת לחצי דקה, כשליורם היתה תקלה בנשק, ואחרי שסידר את הרובה הוא זרק אותי לרצפה כדי לעבור קדימה. לא יכולנו לעבור יחד כי לא היה מקום, אז הוא הפיל אותי על הרצפה ודרך עליי כדי לעבור. דרכנו על החיים ודרכנו על המתים, זה חלק מהמלחמה.

הירדנים לחמו חזק. הם הכירו היטב את המקום וחיכו לנו. על האזור שהייתי בו זרקו עשרות רימונים בטווח קרוב. זה שנשארנו בחיים זה לא אומר שהיינו חיילים טובים יותר, אלא שמישהו שמר עלינו מלמעלה.

לפנות בוקר הגענו אל הבונקר הגדול, שם הקרב היה קשה, כי היה כבר אור יום וכי הבונקר היה בנוי בצורה שקשה לזהות - כמו מסדרון ארוך שאתה לא יודע איפה הדלת הבאה בו, ושם היתה עיקר התחמושת שלהם. ברבע לארבע יורם נפצע וכעבור זמן נפטר, והגיע קצין בשם צביקה מגן שהחליף אותו. אנחנו כבר 13. מתפצלים לשני כוחות, ופתאום צביקה חוטף כדור ורימון, ונהרג על המקום. ואין לך זמן לחשוב. גם מיכאל גרטנר שהתנדב ללכת בראש הטור נהרג בתוך עשר שניות.

בשלב הזה הבנו שחייבים לפוצץ את הבונקר, יקי חץ עולה למעלה, על הבונקר, לוקח איתו חומרי נפץ ובונה שם תשתית לפיצוץ. הוא עושה את זה שלוש פעמים, וכשהוא גומר לבנות הוא מפוצץ הכל והלחימה מסתיימת. על פועלו קיבל צל"ש.

לפני חצי שנה היתה לו מסיבת יום הולדת, והוא הזמין את החבר'ה. שר הביטחון אמר עליו: "גם בעוד 30 שנה לא נוכל לדעת את התרומה העצומה של המהנדס יקי חץ לביטחון ישראל".

בשעה שבע בבוקר, עם תום הלחימה בגבעת התחמושת, אנחנו מקבלים הוראה לשבת שניים-שלושה בתעלות, אסור בפקודה לעמוד.

 

של הפוגה?

בשמונה, כשהיה אישור לאכול, החלטתי להתפלל בישיבה. הוצאתי את התפילין, ואחד הלוחמים, מפלוגה אחרת, נזף בי מה אני מתפלל עכשיו. הסברתי לו שזה על זמן האוכל והצעתי שירד לתעלה ויניח גם כן את התפילין. הוא שמע לעצתי, הניח, בירך והלך. אחר כך התברר שעל מה שעשה בפלוגה שלו, זכה גם הוא לצל"ש. זה היה יהודה קנדל. ב-2002 בפיגוע חדירה בכרמי צור, איבד יהודה את בתו יעל וחתנו אייל שורק. שמותיהם מונצחים בלוח גבעת התחמושת.

אחד הקצינים שישבו איתי היה מקיבוץ גבעת חיים, עופר פניגר. אנחנו יושבים בתשע וחצי בבוקר ומדברים, ופתאום אני רואה שעל החולצה שלו יש מספר של כביסה והבנו ששנינו קיבוצניקים. ואז הוא אומר שנשבר לו לשבת, הוא נעמד לראות מה קורה, חוטף כדור ונהרג ממש לידי.

רק כשיצאנו מהתעלות בסביבות השעה עשר, התחלתי להבין מה קרה. כל מי שנשאר הגיע מכל הכיוונים, ופתאום אתה מבין שזה חסר וזה נהרג וזה פצוע. רק אז התחלנו לקלוט ולהבין את המחיר של המלחמה. ידענו כל הזמן שנהרגו אנשים, אבל לא את המחיר הגדול, כמו שאומר השיר "הנה מוטלות גופותינו".

 

של עוצמה?

אחרי גבעת התחמושת המשכנו לרמת הגולן, ושבנו לירושלים בסוף המלחמה, דרך ג'נין. אנחנו מגיעים לכותל המערבי, עולים להר הבית למסדר הסיום עם מוטה גור מפקד החטיבה, ועם הרב גורן הרב הצבאי הראשי. כ-1,600 חיילים שרים את "התקווה" על הר בית ה'. איזו התרגשות. אני עולה להר הבית לברך ולומר "ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור".

 

מרגש במיוחד?

ביום ירושלים לפני 25 שנה, חצי יובל, התנדבתי להדריך סיור בגבעת התחמושת לקבוצה שלא הכרתי. אני הולך עם האנשים מתחנה לתחנה ומסביר. אני מספר להם על מאיר ושני החיילים שנפלו אתו, ועובר להסבר על משהו אחר, ואז שואל אותי האדם הכי מבוגר בקבוצה: "אדוני, אני יכול לשאול אותך שאלה?", אני אומר לו בחיוך: "בטח! איזו שאלה?", והוא אומר: "אתה רואה את השעון שלי?", לא ידעתי מה להגיד לו, מה הוא רוצה ממני? רק עכשיו התחלתי את הסיור. והוא המשיך: "אתה מוכן לבוא ולראות מה השעה אצלי?". הוא היה נראה לי 'נודניק'. אמרתי לילד שעמד לידו שייגש לראות מה השעה, והילד אומר לי: "שתיים וחצי". ועדיין לא קלטתי מה הדבר הזה.

ואז האיש הזקן אמר: "אני אבא של מאיר מלמודי. השעון הזה הוא המזכרת היחידה שיש לי מהבן שלי. צה"ל הביא לי את זה כשישבתי שבעה. אין לי שעון אחר, אני הולך רק עם השעון הזה. אני קם כל בוקר בשתיים וחצי, אני הולך לישון כל לילה בשתיים וחצי, אם אני הולך לחתונה זה בשתיים וחצי".

שם למדנו כולנו מה פירוש הפתגם "הזמן עמד מלכת". את הפגישה הזו לא אשכח לעולם.

 

של סגירת מעגל?

בזמן המלחמה היתה לי חברה מנתניה בשם יונה, שהכרתי בבני עקיבא. שנינו היינו חיילים ולא ידענו מה נעשה אחד עם השנייה. עשרה ימים אחרי המלחמה יונה ואני עלינו יחד לירושלים, היא צילמה אותי באזורי הקרבות, ואני לא האמנתי שזה ייתכן.

בהמשך החלפתי את שם המשפחה שלי משמלצמן לשלם, שהוא אחד מ-70 השמות של ירושלים.
כמה חודשים אחרי המלחמה נישאנו. חיינו יחד 17 שנים והבאנו לעולם חמישה ילדים. יונה נפטרה מסרטן בגיל 37.

בשנים שעברו מאז הקרב בגבעת התחמושת הדרכתי בגבעה אלפי סיורים והרציתי רבות בנושא. ואני לא מתעייף. כל עוד יהיה לי כוח אמשיך לדבר על כך. המסר החשוב הוא שירושלים היא שלנו. התגעגענו לירושלים שלנו אלפי דורות, ואני מלא אהבה אליה, ומקווה שהיהודים לא יפנו לה לעולם עורף, ויזכרו את האהבה הגדולה הזו.

חזור למגזין