דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 418 סיוון תשע"ז יוני 2017
דברי הימים

הזכות והחובה

"אתם החלוצים של דורנו, אוהבי המדינה ומפריחי השממה", אמר ראש הממשלה בטקס החגיגי לציון יובל למלחמת ששת הימים וחידוש ההתיישבות ביו"ש. "בצדק ובזכות שבנו למחוזות מולדתנו, ואתם ידידיי המתיישבים – בניתם בית ושתלתם עץ במו ידיכם. יש לי הזכות אחרי עשרות שנים להיות


הזכות והחובה
צילום: מיכל גלעדי

במסדרונות הכנסת נפרסו תמונות ענק של ההתיישבות בתערוכה מרשימה, תוצרת חקלאית שבתה את העין והלב, ועדות הכנסת קיימו דיונים מיוחדים, מושב מליאה מיוחד הוקדש להתיישבות, ובאודיטוריום נערך בצהרי היום טקס חגיגי. כך ציינה כנסת ישראל יובל למלחמת ששת הימים ושחרור יו"ש ובקעת הירדן, ביום שאורגן על ידי יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין ומועצת יש"ע. על הבמה עלו ילדים ומבוגרים, שרים מנגנים ומספרים, והוקרנו סרטונים מרשימים. אבל השיא היה נאום ראש הממשלה.

ואלה הדברים שאמר, לטובת מי שלא היה: "אני שמח לראות כאן ידידים רבים, שאנחנו הולכים ביחד שנים רבות, בחוד החנית של ההתיישבות זה עשרות שנים. אתם באמת החלוצים של דורנו – אוהבי המדינה ומפריחי השממה.

לא תמיד זו הייתה שממה. כשעם ישראל היה על ההרים הללו, על הגבעות הללו והשאיר את הטראסות הללו – זאת לא הייתה שממה. אבל למעשה, מאז שהוכרחנו לנטוש את הארץ היא ציפתה בקוצר רוח לקוממיות הפיזית והלאומית שאנחנו נביא אליה, וכך עשינו.

מלחמת ששת הימים החזירה אותנו לחבלי ארץ מהם נותקנו לפני דורות רבים, אבל מעולם לא חדלנו לראות אותם כלב מולדתנו. ותסלחו לי על הפלגיאט, אבל "לא ארץ נוכרייה לקחנו, ולא נחלת זרים חמדנו". זוהי ארצנו. אלה מקומות שבהם התרחשו מאורעות גדולים בתולדות עמנו לפני הגלות: ירושלים העתיקה, בית לחם, חברון, שכם, ענתות, בית אל, מַעֲבַר הירדן ועוד ועוד ועוד. כן, כן, גם עמונה.

יש לי הזכות אחרי עשרות שנים להיות ראש הממשלה שבונה יישוב חדש ביהודה ושומרון.

אני זוכר את עצמי כחייל צעיר, התגייסתי כחודשיים אחרי מלחמת ששת הימים, באוגוסט 1967, ודבר ראשון שעשינו היה אימוני ניווט רבים וארוכים. ואני זוכר את המסעות שלי יחד עם חבריי ואחר כך עם חייליי ברחבי יהודה ושומרון, מטפסים על הרים וגבעות, יורדים לנקיקים ולגאיות. וכמובן היו לילות שבהם נעצרנו למרגלות הר שילֹה, סיפרתי את זה לאורי אליצור, שהיה ראש הלשכה שלי – הוא שבה את לבי לא בגלל מיומנות אדמיניסטרטיבית יוצאת דופן, אף על פי שהוא היה מיומן, אבל בראש ובראשונה בגלל ערכים משותפים – וסיפרתי לו איך הגעתי כחייל לתל שילה ואת מה הרגשתי שם. אגב, אני מתכוון גם לראות את המקום, את האכסניה היפה שהוקמה שם לאחרונה במסגרת תכנית מורשת שאנחנו השקנו. כמובן שם, כשאתה עומד סמוך למקום המשכן בתקופת השופטים, אתה מרגיש רגשות עזים – כך גם כשאתה עומד למרגלות מצודת ביתר, בה נאבקו לוחמי בר-כוכבא בצבא הרומי. ובכל המקומות האלה אתה עומד שם עם קומץ נערים, נושמים את אוויר הלילה – כי בדרך כלל זה היה לילה – והרגשנו שבזכותנו, כך אני הרגשתי, נפלה זכות גדולה מאד להגשים חלום דורות: לחזור הביתה, לאדמת אבותינו, שבה היכו שורש לפני אלפי שנים.

אני חייב להדגיש את הנקודה הזאת: כשצה"ל הניף את דגלנו ביהודה ושומרון ובבקעה, הוא לא השתלט על שטח ריבוני של שום מדינה אחרת. העובדה שהירדנים היו שם אחרי 1948, לא הקנתה להם זכות טריטוריאלית מוכרת על ידי הקהילה הבינלאומית. נדמה לי ששתי מדינות כן הכירו בזה, אבל כל היתר לא הכירו בזה. להפך – זכותו של העם היהודי על אזורים אלו, הזכות הזאת הוכרה על ידי אומות העולם לפני 100 שנים, בדיוק לפני 100 שנים; בהצהרת בלפור, אחר כך בהסכם ורסאי ובמנדט של חבר-הלאומים.

באותם ימים לא היה קיים המושג 'הגדה המערבית', ואף אחד לא הציע להבדיל בין יהודה ושומרון לשאר חבלי הארץ. יהודים יכולים היו לחיות בכל מקום. מעת לעת אני שומע את טענת הכזב, לפיה איבדנו את זכותנו לחיות במקומות אלו. אין דבר רחוק יותר מן האמת. מעולם לא איבדנו את הזכות – גם אם נבצר מאיתנו לממש זכות זו הלכה למעשה, וגם זו זכות שאבדה זמנית, כי הרי חזרנו למחוזות רבים במולדתנו.

אני חייב להגיד שבזמן שלא היינו ביהודה ושומרון ב-19 השנים שבין מלחמת העצמאות לששת הימים, היה ניסיון ברור למחות כל זכר מהנוכחות היהודית, מההיסטוריה היהודית בתוך יהודה ושומרון. מעניין שבאותן שנים ממש הפלשתינים לא ניהלו מאבק לאומי לשחרור מ'עול הכיבוש'; את זה הם לא עשו. הם בדרך פלא, הביעו מחאה קולנית רק כשהסתיימה היעדרותנו הכפויה מן המקומות הללו.

בצדק ובזכות שבנו למחוזות מולדתנו, ואתם ידידיי המתיישבים – בניתם בית ושתלתם עץ במו ידיכם. הייתה לי הזכות כמה פעמים גם לשתול עץ במו ידיי עם כמה מכם, במיוחד בגוש עציון, אבל לא רק שם, גם בשילה ובמקומות אחרים.

הוותיקים פה זוכרים את האשקוביות הראשונות, את הגנרטור הראשון ואפילו את השלג הראשון. ומהתחלה צנועה – יצרתם מפעל גדול. בחברון – סביב מערת המכפלה, ובקריית ארבע – שוב שוקקים החיים. בגוש עציון שחרב בתש"ח – הוחזרה עטרה ליושנה. יש יורד אל ים המלח בדרך יריחו, וחקלאות פורחת בבקעת הירדן.

ראינו את זה עכשיו לפני רגע כאן בחוץ, טעמנו את טעמי הבקעה. אגב, מלווה אותי כאן ילד, דניאל, שאף שאין לו את מאור עיניו, יש לו הרבה מאור. ויש לו גם טעם. הוא טעם את זה ואמר שהפרי הוא מצוין. ואני אומר לכם – הפרי הוא מצוין.

לא מזמן ביקרתי באריאל – בירת השומרון. עיר תוססת, שבמרכזה אוניברסיטה מצוינת. כן, אוניברסיטה, ואני גאה שהממשלות בראשותי קידמו את אישורה ופיתוחה, לומדים בה סטודנטים יהודים וערבים זה בצד זה, והם ממחישים מהו דו-קיום אמיתי.

בצד הרצון להגיע להסדר עם שכנינו הפלסטינים, אנחנו נמשיך לשמור על מפעל ההתיישבות ולחזק אותו. אנו עושים זאת באחריות ובשיקול דעת, תוך התחשבות במכלול רחב של שיקולים. אמרתי את זה לנשיא אובמה ואמרתי את זה לנשיא טראמפ, אמרתי את זה מעל במת האו"ם, אמרתי זה בקונגרס האמריקני ואני אומר את זה בכל מקום עם מאות המנהיגים שמגיעים הנה. ישמע את זה עוד מעט גם ראש ממשלת אתיופיה שאליו אני הולך מכאן: הסכסוך הזה איננו סכסוך טריטוריאלי, הוא איננו סכסוך על יהודה, שומרון ועזה, שאם לא כן הוא לא היה פורץ בכלל כשיהודה, שומרון ועזה היו בידיים ערביות.

הסכסוך הזה איננו על הקמת מדינה. הסכסוך הזה, לצערי, הוא על השמדת מדינה, מניעת הקמתה במשך עשרות שנים ואחר כך החרבתה לאחר שקמה. ולכן מדינות העולם צריכות לדרוש, כפי שאנחנו דורשים, בצורה הכי ברורה מהפלשתינים להכיר סוף סוף במדינה היהודית, מדינת הלאום של העם היהודי, להסתלק מהדרישות וממה שהם מכנים זכות השיבה. להכיר בזכותנו לחיות כאן בארצנו.

אני מסביר שיש זכות לכל אחד לחיות בביתו ושאיש לא ייעקר מביתו, אף אחד לא ייעקר מביתו.

אני עושה מה שצריך כדי לשמור על ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, ואף אחד, אני מבטיח לכם, לא עשה יותר.

אנחנו כינסנו את הקבינט ואנחנו קיבלנו פה אחד החלטה. אנחנו. היא גם נמסרה לאחרים לאחר שקיבלנו אותה. ההחלטה אומרת את הדבר הבא: אנחנו אמרנו שאנחנו בונים בכל חלקי יהודה ושומרון, זה דבר ראשון, וגם מתכננים בכל חלקי יהודה ושומרון - ואנחנו בונים פנימה החוצה. זה אומר שבונים בתוך היישובים כשיש מקום לבנות, ואם צריך להתרחב ויש צרכי קיום, מביאים ילדים לעולם, מתווספים אנשים ליישובים, אנחנו בונים בצורה צמודת דופן וגם מתכננים ככה. זה הכלל שקיבלנו. זה דבר שאני חושב, נותן לנו הרבה מאד. יש לנו הרבה מה להרוויח ויש לנו גם הרבה מה להפסיד.

אם תסתכלו אחורה, על ההיסטוריה הפוליטית של ישראל החדשה, כשהשכלנו לעמוד ביחד - הצלחנו. כשהתפצלנו – לא רק אנחנו הפסדנו, מדינת ישראל וההתיישבות וביטחון ישראל כולם הפסידו.

אני באתי הנה היום גם לברך אתכם ואותנו על העשייה הגדולה וגם לומר בצורה ברורה – אנחנו נמשיך לשמור על ההתיישבות, נמשיך לשמור על ארצנו ונמשיך לשמור על מדינתנו - יחד.

חזור למגזין