דלג לתוכן העמוד
המגזין הדיגיטלי של מטה בנימין
גיליון 418 סיוון תשע"ז יוני 2017
כתבות

שליחויות בעם

משפחת אורן מהיישוב אלון חיה כעת בפינלנד, ומשפחת כהן - מאלון אף היא - מתגוררת בנורבגיה. משפחת לייבלר מאש קודש נמצאת בצפון הודו, משפחת גרשום מטלמון עומדת לשוב משנתיים בארצות הברית, ומשפחת בן יוסף ממצפה כרמים נזכרת בחיים במקסיקו סיטי. חמש משפחות מבנימין מספר


שליחויות בעם

אתם, תושבי בנימין, תדעו על מה אני מדברת. כל אלו שעושים ציונות ונושמים ציונות. בוודאי גם אתם מרגישים שהאוויר כאן בבנימין רווי תחושת שליחות מיוחדת. אחרת איך תסבירו את האחוזים הגבוהים של השליחים שיצאו מבנימין כדי להפיץ את האור ברחבי העולם?
פתיחת הקיץ בישראל היא 'העונה החמה' של השליחים. בימים אלו מתכוננים שליחים משלל ארגונים לשליחויות קיץ קצרות במחנות קיץ וסמינרים בחו"ל, או לקראת שליחויות ארוכות בבתי ספר, תנועות נוער וקמפוסים, שיתחילו בשנת הלימודים הבאה. קודמיהם בתפקיד כבר 'על הארגזים' בדרך חזרה ארצה, קרובים לשעת הפרידה מהשליחות ומהקהילה בה חיו בשנים האחרונות.

כמי ששהתה כמה שנים בניכר, ושרדה כדי להביא לכם את הרשמים, אני יכולה לומר שזאת חוויה משפחתית ואישית מכוננת ונפלאה, אבל יש לה גם תג מחיר לא זול. כשמחזקים את המשפחה הגרעינית, קצת מוותרים על המשפחה המורחבת - על קשר תכוף עם סבא וסבתא, על אירועים משפחתיים. צריך להיפרד מקהילה וחברים. אמנם העולם נעשה כפר גלובלי קטן, ויש פערים תרבותיים וכלכליים שהצטמצמו עם השנים, אבל את מזג האוויר למשל, אי אפשר לשנות. המעבר עצמו, ההסתגלות לעולם אחר, לשפה זרה וגינונים אחרים, זה אתגר ממושך ולפעמים ממש קשה. החוויה האנתרופולוגית עשויה להיות מעניינת, אבל לחיות מנטליות זרה, זה כבר מאתגר יותר.

כשיצאתי אני לקנדה הרחוקה, 'במעבדה הביתית' שלי ראיתי שהיו ילדים שהסתגלו מהר יותר שפתית, חברתית ותרבותית, וכאלה שלא. כמה קשה וקורע לב לראות את הילד שלך שלא הסתגל מהר, הופך לילד הזר, מתקשה לדבר שפה חדשה ולפתח קשרים חדשים. וכמה נפלא לראות את הילד שלך שמסתגל ורוכש שפה חדשה וכלים חדשים. כמה דלתות פתחת בפניו.

מי שיוצא לשליחות לא יוצא כדי 'לעשות כסף'. העבודה קשה ומייגעת, לעיתים מתגמלת ולעיתים מתסכלת. אבל תמיד זו עבודת קודש. השליחים מאפשרים ליהודים בניכר הזדמנות להתחבר ליהדות ולישראל, ומקרבים רחוקים שוודאי לא היו נחשפים לעולם לתכנים האלה לולא הגיעו עד אליהם.

שליח צריך להיות קשוב לקהילה אליה הגיע, ללמוד אותה ולדבר בשפה שלה. בסופו של דבר השליחים האלה הם יוצרי הקשר שבין החברה הישראלית והעם היהודי בתפוצות.

כמה מהשליחים בבנימין שיצאו לשליחויות שונות ומגוונות בעולם, פרשו בפנינו טעימה מחייהם בניכר, על הדבש ועל העוקץ. קבלו אותם במחיאות כפיים. מגיע להם.

 

משפחת אורן - הלסינקי, פינלנד

"לקח הרבה זמן להבין שלהסתכל על השמש לא יעזור לדעת מה השעה פה"

נאהב (32), צופיה (31), מטר (6), באר (4) והתאומים רועה ואסיף (1.5), מהיישוב אלון, חיים מזה שלוש שנים בהלסינקי, בירת פינלנד.
"אנחנו מסיימים הקיץ שלוש שנים מדהימות ומאתגרות בפינלנד, וחוזרים בחזרה לארץ הקודש.

מה שעשינו פה זה כל מה שקשור ביהדות ובזהות יהודית - לימודים בעברית בבתי הספר, הקמת תנועת נוער של בני עקיבא, קבוצת מנהיגות ובניית קבוצת הדרכה מדהימה, יצירת מפגשי סטודנטים, אירועים למבוגרים במגוון נושאים, אירועים בחגים לכל הקהילה כמו סדר פסח גדול, ראש השנה, טקסים ועוד. עסקנו הרבה באירוח, תפילות בבית הכנסת, פרויקט בר מצווה, מסע לפולין, טיולים לארץ, פרויקטים שונים במגוון תחומים ברחבי אירופה. אין סוף לעבודה. זה מה שכיף בתפקיד, הוא נוגע בהכל ותמיד יש עוד מה לעשות.

הכי כיף היה לקבל זווית הסתכלות שונה ורחבה על מדינת ישראל, להרגיש סיפוק בעשייה שלנו, לחבר בני נוער לזהות שלהם ולהחזיר אותם להסתכלות חיובית על היהדות. 

ההסתגלות לאקלים הצפון-אירופאי היתה מאתגרת. בחורף בפינלנד יש חודשים של חושך ברוב שעות היום, ובקיץ אור ברוב שעות היום. הילדים היו מתעוררים בשעה שבע בבוקר בחורף לחושך מוחלט, ובקיץ - לאור כבר בארבע בבוקר. כשלקחנו אותם לגן בחורף, הילדים התלוננו שהערנו אותם באמצע הלילה ללכת לגן. לקח הרבה זמן להבין שלהסתכל על השמש לא יעזור לך לדעת מה השעה פה.

אבל הכי קשה היה להלביש את הילדים בבוקר לקראת קור של מינוס 20 מעלות... 
למדנו בפינלנד הרבה הרבה דברים. למשל שאפשר לשרוד גם במינוס 32 מעלות, להחליק על קרח, ולעשות סקי.

כשאתה חי פה, אתה נכנס לתרבות ומתערבב, ורואה דברים מאד שונים מישראל. המערכות הממסדיות עובדות מצוין, הבירוקרטיה נפלאה - דברים שאפשר לחלום עליהם בארץ. האנשים רגועים, זמן המשפחה חשוב במיוחד כאן. ולמדנו גם כמה חשוב קיומה של מדינת ישראל ליהדות התפוצות והקשר ביניהן, וכמה מחובתנו לשמור על הקשר הזה.

בהלסינקי יודעים עכשיו שיש דבר כזה שנקרא היישוב אלון, ושזה מקום חם שיכול בכיף להגיע ל-40 מעלות חום ולא למינוס 40, וכנראה שבמהלך החורף היישוב אלון יזכה לראות לא מעט פינים ברחובותיו שיברחו מהמינוסים ויבואו לתפוס שמש.

איך מסכמים? חוויית השליחות מומלצת לכל מי שיש בכוחותיו לצאת להרפתקה משנת חיים, להיפתח לתרבות אחרת ולעולם יהודי שונה ומאתגר, לקבלת האחר בכל מובן המילה, לקירוב לבבות ואהבת ישראל גדולה".

 

משפחת לייבלר, כפר קלגה, הודו

אין מים חמים, אין חשמל, אין דרכי תחבורה. משפחת לייבלר נהנית מעצמת החיים הפשוטים

זאב שמואל (32), רעות (33), יפתח דב (3) ונגינה תמה (1.3) גרים באש קודש.

"בימים אלו אנחנו בכפר קלגה בעמק פרוואטי, בצפון הודו. אנחנו פותחים את הבית ואת הלב, על מנת לחבר בין זרמים ואנשים שונים בעם ישראל, ולאפשר גישה לעומק של יהדות מתוקה על פי רבי נחמן מברסלב, מתוך ניגונים, שיחות, אוכל טעים, אווירה טובה ואהבה.

כיף ומשמח שכל אחד ואחת יכולים להיות מי שהם באמת, להרגיש הכי קרוב, להרגיש בבית ולהיות חלק מהמשפחה שלנו.

יש אתגרים, כמובן. התנאים לא כמו בארץ. אין מים חמים למקלחת כבר חודש. אנחנו מרתיחים מים על הגז ועושים מקלחות "הוט בקט" – דלי עם מים חמים. לעיתים תכופות אין חשמל. גם בעת כתיבת שורות אלו, יש הפסקת חשמל שנמשכת כבר שמונה ימים. אין דרכי תחבורה לכפרים הסמוכים. יש רק מכולת קרובה וכפר קטן שניתן לקנות בו פירות וירקות ומוצרים בסיסיים. העיר הקרובה במרחק 40 דקות נסיעה. אבל אנחנו מגלים כל פעם מחדש כמה חיי היומיום שלנו עצמתיים. אנחנו חיים פה בפשטות ורק מאפשרים למטיילים להצטרף אלינו ולהיחשף לאורח חיינו.

לפני חג השבועות הסתיימה לה עוד שבת נפלאה, ובמוצאי שבת היו ניגונים, ארוחת ערב ומדורה. עם תחילת השבוע לא היה זמן לנוח, התחלנו מיד בהכנות קדחתניות לחג. בוררים אורז, חומוס, מנפים 15 קילו קמח (וזה רק לחלות), מתחילים באפיית עוגיות ועוגות, ובונים תפריט לצמחוניים, לטבעוניים, לאוהבי הבשר, ולמה שביניהם. אנחנו מועכים ענבים ומבשלים אותם למיץ לקידוש, מכינים כמה סוגי סלטים ומזמינים עופות מבית חב"ד, אך ברגע האחרון הם מודיעים לנו שאין להם מספיק גם בשבילם. מתחילים לחשוב על אפשרויות נוספות. בינתיים לוקחים את הילדים לחלוב את הפרה, בעצם שתיים, כי צריך להכין גבינות, עוגות של אמא, פשטידות, לזניות - בכל זאת שבועות. גם פיצות הכנו, משלושה קילו גבינה צהובה שהבאנו מארץ. כל אחד מצא את מקומו.

נערכנו ל-300 איש, למרות שהבית יכול להכיל כ-150 אורחים. יחד בנינו פינות ישיבה בחוץ, ספסלים ושולחנות, פתחנו גם את "קודש הקודשים" הקומה למעלה – המגורים הפרטיים, כי כל הגסט-האוסים היו מלאים. ארגנו מזרנים, שמיכות, כריות. החבר'ה ניקו וסידרו, והבנות קישטו את הבית בפרחים. איזה חג.

התגובות פשוט מדהימות ומחממות את הלב. אנשים באים וחוזרים לבקר, לא מפסיקים לפרגן ולהודות. זה ממחיש לנו מאד את עצמת החיים הפשוטים.

אנחנו מרגישים שגרירים של אזור בנימין, ושל אש קודש בפרט. המון אנשים נחשפים ושומעים מאתנו על חבל הארץ המדהים שבו שוכנים אנשים נפלאים, ומבטיחים לבוא לביקורים בארץ.

 

משפחת כהן – אוסלו, נורבגיה

משפחת כהן מסכמת שנה ראשונה בשליחות

טל (33), גאל (32), שקד (8), ירדן (6), ועפרי (3) מאלון מציינים ממש עוד מעט את סיומה של שנתם הראשונה בבירת נורבגיה, במסגרת שליחות שאורכה "בין שנתיים לארבע. עוד לא יודעים מתי נחזור".

טל אחראי על כל אירועי התרבות והיהדות של הקהילה באוסלו - חגים, אירועים, לימוד לבר מצוות, ואחראי על הקשר עם הקהילות במערב נורבגיה. גאל היא רכזת נוער של הקהילה.

"נוצר הרבה זמן משפחתי יחד, שלא היינו רגילים אליו בקצב החיים המטורף שהיה לנו בארץ. באופן כללי אנחנו צוברים פה המון חוויות.

יש פה הרבה יותר אוכל כשר מאשר מה שחשבנו לפני שבאנו, אבל לא קל לשמור על חיים יהודיים בקהילה כל כך קטנה בחו"ל. צריך הרבה אנשים עם המון רצון לעשייה כדי לדאוג שזה יקרה.

אחד הקשיים פה הוא שאין בית ספר יהודי. שקד לומדת בבית ספר מקומי, וכמובן שעולים הרבה קשיים בנושא החינוך וגם בנושאים הפשוטים של היומיום.

בגלל שהקהילה פה קטנה ולא תופסת מקום משמעותי בחיי הנורבגים, אין המון ידע על העולם היהודי.

כך למשל, ביום כיפור לשקד היה בבית הספר יום צילומים לספר המחזור השנתי (שזה סיפור גדול פה). כמובן ששלחנו מייל למורה עם הסבר ששקד לא תוכל להגיע באותו יום. המורה שאלה אם נוכל לשלוח אותה רק לכמה שעות בשביל הצילומים... שקד כמובן לא הלכה, ולא נכנסה לספר מחזור - דבר אשר גרם לעוגמת נפש לא קלה.

אבל, מה שלא הורג – מחשל. אומרים שהשנה הראשונה היא הכי קשה ואנחנו כבר בסיומה, מתכוננים לשנה הבאה ומקווים שתעבור יותר בקלות.

 

משפחת גרשום – טינק, ניו ג'רזי, ארצות הברית

"רק עשר דקות מחשמונאים", משפחת גרשום מטלמון

אבי (55), חני (50) ושירי (13) בארצות הברית. בארץ נשארו פרחי (27) ודודי (26) הנשואים, וליאור (21) החייל.

"יצאנו מטלמון לשליחות לפני כמעט שנתיים, והשארנו בארץ שלושה ילדים גדולים שאחד מהם התגייס לבד תוך כדי השליחות שלנו, וכל הכבוד לו על כך.

זוהי שליחותנו הראשונה בחו"ל. יצאנו ללמד עברית ויהדות ו"להביא את ישראל" לילדים האמריקאים.

הגענו לבית ספר מיוחד בניו ג'רז'י שנקרא BPY - בן פורת יוסף, בית ספר חמים ואוהב שיש בו תערובת של ספרד ואשכנז, שנדירה מאד בקהילות פה, והעברית נשמעת במסדרונות ובכיתות.

אנחנו גרים בעיר קטנה שנקראת טינק, שאם תסתובבו בה בשבת תחשבו שאתם בעיירה יהודית.

כל הרחובות מוצפים ביהודים שאומרים אחד לשני שאבעס, שאבעס. ליד בתי הכנסת עומד שוטר חייכן שעוצר את התנועה, הדי-מעטה יש לומר, ועוזר לנשים וילדים לעבור בבטחה. בטינק יש מסעדות כשרות ואפילו סופרים שהכל בהם כשר.

בהתחלה הכל היה לנו שונה, מוזר אפילו. בסופרים הכל מגיע באריזות ענק, עם שלל פיתויים בלתי נגמרים, מהר מאד עלינו בכמה קילוגרמים...

הבתים כאן בנויים מעץ, ואי אפשר לעשות ספונג'ה. גם בהתנהלות הבין-אישית הדברים נעשים אחרת. המרחב האישי פה נשמר היטב, תשכחו מ'דאחקות' וצחוקים, כאן הנימוסים מעונבים. אין פה "לקפוץ לשכנים לבקש סוכר". בבית הספר התלמידים הולכים בטור מהכיתה להפסקה. את המשחק המשותף של הילדים אחר הצהריים, "הפליי-דייט", צריך לקבוע מראש.

מצד שני, לאט לאט זוכים להכיר את הקהילות המקסימות פה, את הכנסת האורחים היפה, את העזרה שהם נותנים בלב שלם וברצון, את אהבת ישראל והציונות שזורמת להם בדם.

ההזמנות לסעודות שבת לא הפסיקו לזרום, מה שקצת מזכיר לנו את טלמון. אנשים שפגשו אותנו סתם ככה בסופר וזיהו שאנחנו ישראלים התעקשו שנבוא אליהם לארוחת חג. בבית הכנסת מכבדים בעליות לתורה בתדירות גבוהה.

בכל המפגשים שלנו תמיד סיפרנו על טלמון שבבנימין. כדי להסביר איפה בדיוק ממוקם טלמון, פשוט אמרנו "עשר דקות מחשמונאים", וכולם ידעו איפה זה!

בעקבות ארוחה משותפת שבה פגשנו כתבת מהעיתון המקומי, התפרסמה כתבה על אולפנת דולב, שבה אבי עובד. היה חשוב לנו לספר על המקום המיוחד הזה.

הקשיים בשליחות הם כמובן סביב המרחק מהמשפחה, מהחברים, מהבית האמיתי. מהשמחות שמתקיימות שם, וחלילה גם בשעות קשות, אז המרחק מתסכל מאד. אתה רוצה להיות עם האנשים החשובים לך, אבל האוקיינוס מפריד ביניכם.

מה שמשמח וכיף זה הטבע המדהים שאמריקה משופעת בו, מכל פינה קורץ לך איזה אגם קטן או נחל, ואם תרחיק מעט תזכה לראות אגמים ענקיים, מפלים ויערות. סנאים, איילים, תרנגולי הודו ודביבונים הם תושבים קבועים בשכונה, ואת הכל עוטף הירוק-ירוק הזה, וכדי שלא תשתעמם הוא הופך אדום-כתום בסתיו.

בקיץ הקרוב אנחנו חוזרים הביתה לטלמון. זכינו להכיר אנשים מקסימים, זכינו להכיר קהילות טובות וזכינו ללמד ילדים חמודים את השפה העברית.

החוייה המשמעותית היתה להכיר את אחינו היושבים פה בגולה, ליצור איתם קשר עמוק ולקוות שהוא לא יתנתק במהרה.

 

משפחת בן יוסף, מקסיקו סיטי, מקסיקו

"פעם שליח תמיד שליח", משפחת בן יוסף במקסיקו

אבידע ולירז, וילדיהם גלעד ונטע, (היום בני 13 ו-11), היו שליחי בני עקיבא והסוכנות היהודית במקסיקו סיטי. בהמשך נולדו גם יפעת (5) ורועי (3).

במקסיקו עבדה לירז בבית הספר "יבנה" כמורה לעברית ויהדות, ואבידע היה שליח התנועה לשלושה סניפים.
משפחת בן יוסף גרה שבע שנים ברימונים, עם הפסקה לשליחות, ובשש שנים האחרונות מתגוררת במצפה כרמים.
"יצאנו כזוג צעיר עם שני ילדים - גלעד שהיה אז בן שלוש ונטע בת חצי שנה, לעבודה מגוונת מאד. למדנו המון על חלקי העם היהודי שמפוזרים בגלות. במקסיקו-סיטי לדוגמה יש כ-40 אלף יהודים, ויותר מעשרה בתי ספר יהודים. למדנו על האתגרים בשמירה על הניצוץ היהודי והקשר המיוחד לארץ ישראל, שבאה לידי ביטוי בכל מערכת החינוך הפורמלית והלא-פורמלית.

החוויה הכי חזקה שלנו מהשליחות היתה להכיר קהילה מדהימה ולהיות חלק מחיזוק היהדות והעידוד לעליה שלהם.

למדנו רבות על הקושי לקבל את השונה לתוך החברה, במיוחד דרך הניסיון להסתדר בחברה שדוברת את השפה הספרדית הזרה לנו, וגם מהצד השני, במסגרת חוג עליה שקיימנו בביתנו לחבורה מקסימה של משפחות, שניסו להכיר בעזרתנו את האתגרים בפניהם יעמדו בתהליך העליה שהן מתכננות - הביורוקרטיה, החינוך, הפרנסה, ואפילו איך מחפשים דירה ורכב.

אחד הדברים הקשים בשבילנו היה המרחק מהמשפחה והחברים (זה היה טרום עידן הווטסאפ).

אין ספק שהתא המשפחתי התחזק והתגבש, וצברנו חוויות מדהימות וכמובן גם טיולים קסומים במקומות שאליהם בדרך כלל משפחה כמונו לא מגיעה.
חלק מההתמודדות עם ההווי המקומי המקסיקני היה להתמודד עם תרבות ומנטליות הרבה יותר רגועה ממה שאנחנו מכירים בארץ. לדוגמא, כשהמוסכניק אומר לך שהאוטו יהיה מוכן עד סוף היום, מקסימום "מניאנה" - מחר, ובסוף לוקח לו יותר משבועיים לתקן אותו. או כשמישהו מנסה לכוון אותך (טרום עידן ה-waze) ושולח אותך בטעות לצד השני של העיר, כי הוא בעצמו לא ממש מכיר את הדרך אבל רצה לעזור (כבר אמרנו שזו עיר עם יותר מ-20 מיליון תושבים?). וגם - כל התמודדות עם המשטרה המקומית, שמבחינתה הדרך היחידה להיפרד ממפגש עם שוטרים זה לאו דווקא באמצעות דו"ח סטנדרטי, אלא כמקובל במדינות עולם שלישי...
ממרחק הזמן אנחנו יכולים לומר שהחלק הכי כיפי בשליחות קורה הרבה אחרי שחוזרים כבר לארץ, כשפוגשים כאן בישראל חניכים ומשפחות שהחליטו החלטה אמיצה מאד, עזבו את מולדתם ועלו לארץ להקים כאן את ביתם. חתונות של חניכים ממקסיקו שבהן השתתפנו היו מהאירועים המרגשים שחווינו וחווים גם כיום.

שליחות זו חוויה שהולכת אתך לכל החיים. מי שהיה פעם שליח, תמיד נשאר שליח. 

חזור למגזין