לפרופסור זוהר עמר (48) אין התנגדות לאכול ג'ירף, חגבים או ארבה. להיפך. הוא היה רוצה שהם יחזרו לתפריט של כולנו. "אני אישית אכלתי ארבה", מתוודה עמר, ראש המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן ותושב נוה צוף. "בפעם הראשונה טיגנתי אותו בעצמי, ובפעם אחרת הכינה לי אותו אישה בשם מסעודה שעלתה מתימן לפני שלוש שנים".
גם שורשיו של עמר נעוצים בתימן. לאביו הייתה חנות בשמים קטנה בצנעה, עיר הבירה של תימן, ואולי משם ירש עמר את חיבתו העמוקה למאכלים לא מוכרים.
פרופסור זהר עמר מעיד על עצמו כי את חייו מלווה געגוע עמוק לתרבות הקדומה. "אשתי אומרת לי לא פעם שנולדתי בתקופה הלא נכונה. אני אמנם חי במודרנה, ויודע שהעולם מתפתח ולא כל מה שהיה נכון בעולם העתיק נכון לגבינו כיום, אבל הבוז והיוהרה שבהם התנתק העולם המודרני מהעולם הקדום - מוטעים. הם השכיחו המון מסורות". את מחקריו מקדיש עמר לניסיונות לדלות מבור השכחה המודרני פרטים וגילויים אודות כמה מהמסורות שאבדו. תולעת השני, חילזון הארגמן, לחם הפנים, כשרות הג'ירף, ורפואות ארצישראליות קדומות – הם רק חלק ממושאי מחקרו. על הנייר נשמעים תחומי התמחותו של עמר ומחקריו מעט יותר קונבנציונאליים. בין היתר הוא עוסק בתולדות הטבע בעת העתיקה, זיהוי הצומח והחי בהתאם לתיאורים במקורות ישראל, ועוד. מחקרים בולטים שערך בשנים האחרונות נגעו לתעודות הגניזה הקהירית כמקור להכרת הרפואה המעשית במזרח התיכון בימי הביניים, מחקר צבענים שבטקסטילים עתיקים ונייר עתיק, כנימת האלון כמקור לצבע ("תולעת השני"), סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל, ותיעוד מסורות כשרות בעלי החיים.
הארון שלו שבביתו בנוה צוף מלא בשמים, לטאות מיובשות, וגזרי עצים בריחות מריחות שונים, ויש שם גם ארבה אחד מיובש.

 - היית רוצה שהארבה יחזור לתפריט?
"העניין שלי הוא לא גסטרונומי - שיהיה עוד משהו לאכול. זה עניין של שימור המסורת. מסורת אכילת הארבה הולכת ונעלמת, ואני מרגיש אחריות עצומה לשמר אותה. זו מסורת שהועברה מימי משה רבנו ואני נמצא בקצה שלה. ואם אני מפסיק את המסורת אני בעצם מנתק את החוליה.
"מסורת על סוגי ארבה כשרים שאיפשרה את אכילתם אמנם לא רווחה ביהדות אשכנז", מסביר עמר, "אבל לעומת זאת בצפון אפריקה, ובעיקר בתימן, היו שאכלו ארבה. גם ההורים שלי מספרים איך אכלו ארבה בתימן. הוא היה נמכר בשוק כפיצוחים. במסגרת המחקר חיפשתי יהודים שעלו לא מזמן מתימן ועדיין זוכרים שאכלו ארבה. בשבילם אכילת הארבה היא עניין אותנטי ורלוונטי, ולא איזה מנהג שכוח. וכך הגעתי למסעודה מפקיעין".
הארבה נקנה מערבים כשהוא חי בשקים, והותקן לאכילה בצורות שונות: טיגון, צלייה ובישול. חלק מהאנשים היו מייבשים אותו ומשתמשים בו לאכילה במשך כל השנה. רבים מהגברים נהגו להתענג עליו עם משקה משכר.
"בעולם העתיק היה הארבה פושט על השדות מכלה את היבולים במהירות רבה וגורם לאסון חקלאי ולרעב. מה שנותר לתושבים לאכול היה בעצם הארבה. לטעמי, אחת הסיבות שבגללה התירה התורה אכילת ארבה הייתה כפתרון לאזורים מוכי רעב שלא נותר בהם דבר מלבד הארבה. גם בארץ היו נפוצות מכות הארבה".
אחת מהשנים הקשות ביותר בארץ הייתה 1915, וכך תיאר זאת האיכר הפובליציסט והסופר משה סמילנסקי: "מרחוק, מן המושבה ומן הכרמים, עולים ונשמעים קולות הדפיקות בפחים... הכורמים יצאו למלחמתם... צחוק מר עולה על השפתיים. מה הן מאות הידיים של בני המושבה מול רבבות, רבבות המיליארדים הללו... הללו כחול הים הם... אשר לא ייספרו"...
אהרון אהרונסון מונה אז על ידי המושל הצבאי למפקח הכללי למלחמה בארבה, אולם התפטר בסופו של דבר, אחרי שהשלטונות מצאו דרך להפיק כסף מהארבה: הם הטילו חובה על כל אדם שגילו עבר את גיל 15 ללקט 16 ק"ג של ארבה או לשלם קנס גדול.
הפעם האחרונה שבה פשט הארבה על ישראל הייתה בנובמבר 2004. נחילי הארבה הגיעו מגבולה הדרומי של ישראל, פשטו על אילת ואזור הערבה, והגיעו עד לחופי ים המלח. פרטים נצפו גם באזור רמת הגולן.
"כיום האו"ם מרסס וממית את נחלי הארבה כשהם רק מתחילים להתרומם ולעוף לאזור", מסביר עמר את סיבת הפסקת התקפות ומגפות הארבה, אבל בטרם יוכחד הארבה מהארץ שלח הודעת טקסט לתלמידיו, והם נסעו לערבה בעקבותיו. "אספנו אותו, טיגנו אותו ואכלנו", הוא מספר.
"קיבלתי אישור ממשרד החקלאות וגידלתי ארבה בתוך אקווריום בבית, כדי ללמוד על הליכותיהם ואורחות חייהם. "התורה התירה לאכול ארבה, ואין שום סיבה או זכות שנאסור זאת. בתרבות המערבית לא מקובל לאכול ארבה, זה נחשב לג'וק ויש רתיעה ממנו. בצרפת אוכלים חרקים, חלזונות, אבל ארבה משום מה לא נראה להם טוב. החברה המערבית החליטה שארבה זה איכס. במזרח לעומת זאת הוא נחשב למעדן. לא חייבים לאכול ארבה, אבל זו אפשרות. מי שאוכל חזיר עובר על לאו אחד. מי שאוכל שרץ עובר על שישה לאווים. פירוש הדבר שאם חכמים התירו לאכול ארבה כנראה שהדבר נבדק היטב ולעומק.
אני חושב על מציאות שחלילה שוב תהיה ביום מן הימים מגפת ארבה, וזה כל מה שיהיה ניתן לאכול. מה נעשה אז? או אם זה פתאום ייהפך גם במערב למעדן ואנשים יתאוו לאכול אותו, אבל הוא ייחשב למאכל אסור אף על פי שהוא מותר? אלה שתי דוגמאות קטנות המסבירות את החשיבות הרבה בשימור המסורת.
אבל לא רק בשימור מסורת אכילת הארבה רואה עמר ערך עליון: "הארבה הוא רק דוגמא אחת לחשיבות של שימור המסורת", ולכן עמר וחבריו החלו לבדוק מסורות זיהוי של בעלי חיים טהורים בקהילות ישראל השונות ולתעד אותן. הם נותנים משקל סגולי גבוה למסורת בקביעת בעל החיים: "מסורת איננה פולקלור. היא מדד הלכתי קפדני. זה גרם, בין השאר, להיעלמותן של מסורות רבות, כי ההלכה חששה לתת לגיטימציה לבעלי חיים מסוימים בגלל חששות יתרים. אך זה מה שגורם למדד המסורת להיות המהימן ביותר". הם החליטו לעשות צעד נוסף קדימה, ובתמוז התשס"ג ערכו בירושלים את 'סעודת ההלכה' שתפריטה הורכב מבעלי חיים טהורים על פי המסורות שנבדקו. בין השאר כלל התפריט מרק תורים ויונים, פסיון וחוגלה בקינמון, כופתאות מבשר בופלו וג'מוס, וגם חגבים בנוסח תימני. הם ראו חשיבות במתן פומביות לעניין, שתעניק תוקף הלכתי והכרה במסורות אלו.

 - ומה אמרו הרבנים?
"היו כמה רבנים שהשתתפו, אך הרוב המכריע בחר שלא להיראות, למרות שרצו להשתתף. היו רבנים שהסתייגו והיו שהביעו הערכה, אך לא רצו להראות הזדהות רשמית. זה תהליך שייקח זמן. עבודתנו נעשית בשיתוף פעולה עם רבנים. הרב מחפוד עשה לנו את השחיטות. כשערכנו את הסעודה, סירב המשגיח להכניס את החגבים בטענה שזה יטריף את הכלים. שלחנו שאלה לרב עובדיה יוסף, והוא ענה שזה לא מטריף כלל".

לחזור אל התכלת
פרופסור עמר מתגורר עם אשתו תמר וששת ילדיו ביישוב נווה צוף, ושם על עץ אלון הסמוך לביתו גילה את תולעת השני - כנימה שממנה היו מכינים את צבע השני - אחד הצבעים היוקרתיים בעולם העתיק, שתפס מקום מרכזי בעבודת המשכן והמקדש, אך שימש גם לצרכי חולין, למשל לצביעת בגדים יוקרתיים. "ממש כמו בסיפור החסידי המוכר, הלכתי לחפש את התולעת בכל רחבי העולם, ולבסוף מצאתי אותה ממש מתחת לאף", מחייך עמר ומוסיף: "גילוי תולעת השני בארץ ישראל הוא אחד משיאי המחקר שלי. זה התחיל מהתעניינותי בפתיל התכלת.
"במשך 1500 שנה יהודים לא הטילו פתיל תכלת. בשנת 1887תפס ג'וק את האדמו"ר מראדזין והוא החליט למצוא את התולעת. אולי זה היה קשור להתעוררות הציונית שהייתה באותם ימים, או שסתם הייתה לו הארה שצריך לחזור אל התכלת. בכל אופן, אחרי שלוש שנות חיפושים הוא התחיל להפיק תכלת מדיונון. אני לא חושב שהוא באמת גילה את מקור התכלת, על פי המקורות צבע התכלת הופק מחילזון, אבל מה שחשוב הוא שהאדמו"ר עורר עניין מחודש בתכלת, וחסידי ראדזין התחילו לצבוע פתיל בציצית. כשהתחלתי לחקור את העניין, ראיתי שחקרו הרבה את התכלת אבל כמעט ולא נגעו בנושא של תולעת השני ובארגמן. ולכן התמקדתי בעבר בחקר השני, ובימים אלה ממש אני בעיצומו של מחקר אודות הארגמן. השני הוא צבע אדום כתום בעוד הארגמן יותר נוטה לבורדו, אבל אני כרגע בעיצומו של המחקר אודות הארגמן ועדיין אין לי תוצאות סופיות.
"כשאני מתחיל לחקור נושא מסוים אני קודם כל בודק את המקורות הקדומים ביותר שקיימים לגביו. גיליתי שתולעת השני הייתה בשימוש באירופה. מסורת הזיהוי הקדומה ביותר של התולעת מופיעה ביוון בתרגום השבעים, שם תרגמו את תולעת השני כ"קוקוס". בדקתי במקורות עתיקים נוספים, ומצאתי שהקוקוס הוא יצור קטן הגדל על עץ האלון בתקופת אייר, והנשים והילדים מלקטים אותו, מייבשים, ומפיקים ממנו צבע.
כשבדקתי את המקורות הקדומים במזרח ראיתי שהרמב"ם כינה אותה בערבית "קרמיז" - והתרגשתי לראות שהוא כותב שם שזהו ייצור קטן שנמצא על עץ הבלוט בחודש אייר. כלומר המקורות המזרחיים והמערביים מתכוונים לאותו דבר! ויש מסורת המקבלת אישור מכל הצדדים! בהמשך גיליתי שלקרמיז יש מסורת פעילה, והוא היה בשימוש כמעט עד המאה ה-20. הוא שימש לצביעת לבוש באימפריה העותמנית.
לפני זמן מה נסעתי לביקור בטורקיה, נכנסתי לאחת החנויות וביקשתי קרמיז. לתדהמתי המוכר כלל לא התפלא על הבקשה והוריד לי מהמדף את מבוקשי. התולעת משמשת עד היום באזורים מסוימים כצבע מאכל. לקרמיז יש מסורת זיהוי ושאלות הלכתיות עד המאה ה-18שעוסקות למשל בשאלה האם צבע המאכל היוצא מהקירמיז כשר.
"חוקרים אחרים שבדקו את נושא השני סברו שהתולעת לא נמצאת בארץ. אני חשבתי שתנאי האקלים המקומיים מתאימים בדיוק לתולעת הזו, והתחלתי לחפש אחריה. לראשונה מצאנו את התולעת בטיול משפחתי בצפון. ילדיי קיבלו משימה - לטפס על העצים ולחפש כנימות. ואז מצאנו עץ עם מאות כנימות שלא הכרתי. כשהחזקתי את הכנימה ביד היא הותירה כתמי צבע. הגעתי עם הכנימה למומחה והוא אמר שמדובר ב"קרמיז". רעדתי מהתרגשות.
"בהמשך לקחתי רצפט מימי הביניים, מספר רפואה שנכתב במאה העשירית, כדי להבין כיצד מפיקים צבע מהקרמיז. ההוראות היו לייבש את התולעת, ואז לכתוש אותה, להרתיח במים וכך להפיק צבע. אלא שאז התגלה שבגלל ששמתי אותן בשקית הן התעפשו, ונאלצתי לחכות עוד שנה שלמה, כי הן צצות רק במשך שבועיים בשנה. מאוחר יותר גילינו אותן על עצי האלון בנוה צוף, ולפני זמן מה הגיעו לכאן ממכון המקדש כדי להפיק צבע מהתולעת. רבני המכון טיפסו על העצים, הורידו את הכנימות והפיקו צבע".

כפריר שנהרס
במסגרת שיטוטיו בנוה צוף גילה עמר שהשרידים ההיסטוריים-ארכיאולוגיים במקום הם בעלי ערך רב.
"כשהגעתי לנווה צוף שמעתי על שכונת החובלתה", הוא מדווח. האתר "חירבת אלחבלתא" נזכר לראשונה בספרות בתיאור הנוסע הצרפתי ויקטור גירן, שביקר באזורנו בשנת 1864. לאחר שביקר בדיר ניזאם כתב: "על הר קטן קרוב מאד לשם בצד צפון, יש שרידי כפריר שנהרס מן המסד עד הטפחות ונאמר לי כי שמו ח'רבת חבלאתא". בשם זה מופיע האתר במפות מנדטוריות משנות ה-30 של המאה העשרים.
כשראיתי את המקום ארגנתי במשך שבוע מחנה עבודה - הילדים והנוער עבדו מהבוקר עד הצהרים, וניקינו את המקום. העתיקות היו בתוך קוצים ועפר, וניקינו מה שאפשר בלי לחפור, כי כדי לחפור צריך לקבל רישיון חפירה שלא היה לנו".
באתר שרידים עתיקים הכוללים מבני מגורים, מבני תעשיה, בורות מים ומערות קבורה. למעשה ניתן לשחזר באמצעותם את חיי היום-יום של תושבי "נוה-צוף הקדומה" ופרנסתם. נראה שהם התפרנסו בעיקר מזית, יין וייצור כלי זכוכית. האתר מתוארך באופן כללי לתקופת התלמוד (ביזנטית), אם כי ישנם סימני פעילות גם מתקופות אחרות. מקוואות שמצאו באתר מרמזים על חיים יהודיים עתיקים.
היישוב נוה צוף הוא חלק משמורת אום צפא, שמורה שמוכרזת כחורש נדיר בשומרון, כי היא אחד המקומות היחידים שיש בה חורש טבעי. החורשה הייתה שמורה עוד בימי הבריטים, ועד היום אפשר לראות את בית היערן שבו התגורר שומר היערות. גם בתקופה הירדנית היה שומר ביער. היום אין.
סביבות היישוב התברכו במעיינות קסומים שאפשר לשחות בהם. "כשאני הייתי מדריך טיולים, אזור נוה צוף היה מטוייל ביותר, וכולם היו מגיעים לבקר באום צפא או בואדי זרקה. אבל מאז האינתיפאדה ישראלים מפחדים לגשת, והכל נזנח והוזנח.
"בשנים האחרונות יש התעוררות מחודשת, ביום העצמאות למשל מגיעים לאירוע המרכזי של מטה בנימין ביער אום צפא יותר מ-8000איש, אבל חבל לי שזה רק יום אחד בשנה, ושאנשים לא מגיעים דרך קבע לטייל במקומות האלה. תקוה אני מוצא בנוער הגבעות המשובח, שמתחילים לחזור אל היער והמעיין. אני מכנה אותם "ילדי המעיינות". בעקבותיהם התחילו "טיולי שישי" אל המקומות האלה, ויש גם משפחות שמגיעות.
"הנוער שלנו חוצה ופורץ גבולות, ואני חושב שזה לגמרי לטובה. זו פריצת גבולות במובן החיובי. הרשויות מזניחות את המקום, ואילו הנוער הופך אותו שוב למקום תוסס וחי. ההתעלמות של הרשויות בולטת בשני מישורים – ליד נוה צוף, למשל, נמצא תל ארכיאולוגי חשוב שלו היה ממוקם במקום אחר היה זוכה לחשיפה ענקית, אבל בגלל סיבות פוליטיות הוא מוזנח. יש בתל רציפות ארכיאולוגית מתקופת המקרא. אני מאמין שאם אמצא תורם שיסכים לתרום סכומים גדולים לחפירות, אני אמצא את הארכיאולוג שיבוא לחפור כאן".
המישור השני שמטריד את עמר הוא שימור הסביבה. "הצביעות של התנועות הירוקת והנטייה הפוליטית המובהקת שלהן בולטת מאוד לעין לנוכח מה שמתרחש מסביב לנוה צוף", אומר עמר. "כל לוחמי איכות הסביבה, לא באמת אכפת להם מה קורה כאן. הכל מאוד סובייקטיבי: כשסללו את כביש חוצה ישראל הם נלחמו, ובצדק, כי היתה פגיעה גדולה בנוף ובטבע. עכשיו, כשבונים את גדר ההפרדה, אני לא רואה אף אחד מגופי הירוקים שבא להילחם ולזעוק כנגד הנזק שנגרם. תוואי הגדר הרסני לנוף הרבה יותר מכביש חוצה ישראל".
עמר מספר על כמויות עצומות של פסולת בניין ופסולת אחרת שהערבים מרוקנים בצידי הכבישים, סמוך לנווה צוף. כשהתקשר למשרד לאיכות הסביבה, היתה התשובה: "מצטערים, אין לנו פה סמכות אכיפה". עמר מראה גם כאן את הצביעות: "אם זה באמת חשוב להם, הם צריכים למצוא פתרון גם למקום כזה. חבל שיהודה ושומרון הופכים לפח הזבל של מדינת ישראל. הרי למעשה זה האזור הירוק ביותר במדינה, ופגיעה בריאות הירוקות כאן תפגע בסופו של דבר בכולם".
לדבריו, גם הציבור הדתי-לאומי צריך לערוך בדק בית בתחום שמירת הטבע: "דווקא אנחנו, שרוממות ארץ ישראל בגרוננו, צריכים להשקיע יותר בנושא. ביישוב שלי, שנתון במלחמה קשה, שסבל שלושה נרצחים ועשרות פצועים, פועלת במשך כל הזמן ועדה ירוקה. כינסנו אסיפת חברים בנוגע לעקירת העצים סביב הישוב על ידי צה"ל. האדם הראשון הצטווה 'לעבדה ולשומרה', ואני מאמין שזה צריך להיות בסדר הזה: לעבוד ולפתח, ולשמור על הטבע הנהדר שקיבלנו".

עולם הולך ונעלם
"בעולם כולו יש עכשיו תנועה אלטרנטיבית הכוללת בין היתר שיבה לרפואה אלטרנטיבית", אומר עמר. "לכן התחלנו לתעד את הרפואה המסורתית בארץ ישראל רגע לפני שהיא נעלמת.
לצורך התיעוד הגיעו עמר וחבריו לחנויות בשכם ובנצרת, וחצו עדות ודתות כדי למצוא את צמחי המרפא שכמעט ונשכחו. אחד הספרים היהודיים המרכזיים בתחום הוא ספר הרפואות של הרמב"ם. עמר מספר כי כשהגיע לחנויות של צמחי מרפא לא הבינו איזה צמח הוא מבקש, עד שנקב בשם הערבי, כפי שכתוב בספרו של הרמב"ם: "מדהים לראות איך הזמן עצר שם מלכת. השפה השתמרה במשך מאות שנים", אומר עמר.
"אבל זה עולם הולך ונעלם. האוכלוסיה שדורשת את צמחי המרפא הולכת וקטנה, וחנויות רבות נסגרות, לכן ראינו חשיבות מרובה בתיעוד ובשימור המסורות הללו.
"באחד התיעודים עמדנו בחנות אלטרנטיבית קטנה בירושלים. נכנס בחור ערבי שהיה נראה מלומד וביקש לקנות לטאת פיריון. לאחר הקניה ניגשנו אליו. התברר שהוא סטודנט באוניברסיטה. שאלנו אותו: אתה באמת מאמין בלטאות פיריון? והוא אומר: זו מסורת שעוברת אצלנו במשפחה. ואצלנו מאמינים שזה עובד. כך תמיד היינו עושים. אשתי ואני גם עוברים טיפולים רפואיים רגילים, אבל מה אני אפסיד משימוש גם בלטאת הפיריון?".
במסגרת המחקר תיעד עמר גם את המרפאים האלטרנטיביים בקרב בני העדה האתיופית.
"בתחום הזה יש מרפאים טובים אבל יש גם שרלטנים", הוא אומר. "בקרב בני העדה האתיופית יודעים לדרג אותם. אל המרפאים הטובים יש אלפי פניות. היה לא פשוט לראיין אותם, כי העדה האתיופית זו חברה מאוד סגורה. בהתחלה הגענו לחנויות הריפוי, וכשהתחלנו לרחרח בחנויות עוררנו חשד. הם חשבו שאנחנו ממס הכנסה, ולקח זמן עד שהסכימו להיפתח ולשתף פעולה.
יש הרבה סיפורים על מרפאים אלטרנטיביים בני העדה שהצליחו לרפא מחלות חשוכות מרפא. שמעתי את הסיפורים האלה, הם מרתקים, אבל אני לא מתעסק בזה. העניין שלי הוא התיעוד ושימור.
"בהמשך נסעתי לאתיופיה כדי להתחקות אחר מקורות צמחי המרפא. הרפואה המסורתית שכיחה מאוד באתיופיה וממש פעילה. יש שם גם רפואה מערבית, אבל מזה כמה שנים שהממשל האתיופי מכיר ברפואה העממית כחלק מהרפואה הקונבנציונאלית. יש עליה פיקוח, ויש לה מקום.
"במשך כשבועיים הסתובבתי בשווקים ובכפרים באתיופיה בלויית מרפא מסורתי אתיופי נוצרי. כמשיח לפי תומו הוא סיפר שזכר איך בצעירותו אכל ג'ירף. מאחר שעל פי המחקר שביצעתי בעבר – שכלל ניתוח מעי ג'ירף בספארי כדי לגלות אם הוא מעלה גרה - מצאנו בג'ירף את כל סימני הטהרה וזיהינו אותו כבהמה מותרת לאכילה, המכונה במקרא "זמר" - התעניינתי מאוד בסיפור של המרפא הנוצרי. שאלתי אותו אם בשר הג'ירף טעים ואם זה נחשב שכיח לאכול ג'ירף. הוא אמר שזה ממש מעדן. בעולם ההלכתי אין מחלוקת שבג'ירף יש את כל סימני הטהרה, אבל יש מי שרוצים גם מסורת - כלומר עדויות שגם בבית אבא נהגו לאכול ג'ירף. אני מסתפק במציאת סימני הטהרה, כי מסורות אכילה אבדו לא פעם, כמו שתרבות אכילת הארבה הולכת ונעלמת".
"בשדות באתיופיה ראינו איך הם מגדלים את עצי הלבונה, ואיך הם מפיקים את השרף והופכים אותו לבושם. בעולם הקדום היו מלחמות עצומות, מי ישלוט בשוק המור והבשמים. בבית המקדש ובמקדשים עתיקים המור והלבונה שימשו לפולחן.
"כיום תרבות הריח השתנתה ולא כולם אוהבים את הריחות האלה, זה עניין של טעם ואופנה, אבל עובדה שאסתר המלכה טבלה שישה חודשים בריח הזה, אז כנראה שבעולם העתיק זה היה נחשב ביותר, וגם לטעמי למור ריח מעולה.
"אתיופיה זה כמו לצלול לעולם הקדום. יש שם תרבות קדומה שעדיין משתמרת. בשווקים באדיס אבבה יש חנויות שלמות לממכר קטורת, ובבתים רבים באתיופיה, מגיש המארח לאורחים לקראת סוף הארוחה מנה אחרונה ומכניס מחתה עם קטורת לחדר.
"היום העולם המודרני בוגר יותר, והרופאים עצמם מבינים שהם לא יודעים הכל. במקרים רבים הם חוזרים אל הרפואה האלטרנטיבית ואל תרופות הסבתא. הבעיה היא שבמקרים רבים הסבתא בעצמה כבר שכחה, כי גם היא הפכה מודרנית. כאן אני נכנס, ורואה את החשיבות בתיעוד והשימור".

לחם הפנים
בימים אלה ממש עסוק עמר רובו ככולו בחקר הארגמן ובאפיית לחם הפנים.
"את הארגמן מפיקים מחילזון מסויים", מסביר עמר, "לדעתי הוא נמצא גם בארץ, אבל בישראל חילזון הוא ייצור מוגן, ולכן נאלצתי להשתמש בקשריי המשפחתיים כדי להשיג חלזונות לצורך המחקר. לאשתי שורשים באיטליה, ובקרוב יגיע אלינו משם דרך קרובי משפחה משלוח של חלזונות".
את פרטי המחקר, התגליות והממצאים הוא מסרב לחשוף בינתיים, אבל מבטיח לפרסם לאחר שיהיו חידושים והמצאות.
את המחקר הכתוב של לחם הפנים סיים לא מזמן, וכעת הוא מעוניין להצליח לאפות לחם כזה בעצמו. הסגולות הנדרשות הן שהלחם יישמר כטרי במשך שבוע ימים, ויוצא בשלמותו מהתבנית על אף גודלו העצום. על פי חז"ל, סגולה נוספת שהייתה ללחם היא שחתיכה קטנה ממנו הייתה משביעה.
"בבית המקדש סוד הכנת הלחם המיוחד היה ידוע רק לכהני משפחת בית-גרמו", אומר עמר. "הכנת הבצק ואפייתו של לחם הפנים בעל הצורה והתכונות המיוחדות הצריכו אומנות מיוחדת. כהני בית גרמו היו היחידים ששלטו בה. את סודות הכנת הלחם קיבלו בירושה מאבותיהם, שהיו בין מקימי המשכן במדבר. הם שמרו על סודות אלו בקנאות רבה, וסירבו לגלותם בשום מחיר. במשך שנים הם השתכרו סכומי כסף ניכרים מעבודתם בבית המקדש. חכמי ירושלים רגזו מאוד על אנשי בית גרמו, שאינם מוכנים לגלות את סודם, והחליטו להדיחם מתפקידם.
לאחר הדחת אנשי בית גרמו הביאו החכמים אופים אומנים מאלכסנדריה שבמצרים. הם ציפו שהאופים יגלו את סוד הכנת הלחם וימסרו אותו בידיהם. אבל האופים המצריים בשום מקרה לא הצליחו להפיק כיכרות כדוגמת אלו של כהני בית גרמו. כהני בית גרמו, שהבינו כי אין להם מתחרים, לא הסכימו לחזור לעבודתם בשכר הקודם, והחכמים נאלצו להכפיל את שכרם. על כך נדרשו בית גרמו לגנאי, כי הם שומרים את סוד אפיית לחם הפנים רק לצרכי כבוד והתעשרות. להגנתם טענו אנשי בית גרמו כי מסורת בידיהם שעתיד בית המקדש להיחרב, ועם ישראל יהיה נשלט בידי גויים, ולכן הם פוחדים לגלות את סודם ברבים, מחשש שמא מישהו לא הגון יאפה את הלחם המיוחד לעבודת כוכבים. אולם טענתם לא נתקבלה והם נזכרו במשנה לגנאי. אבל כשחרב המקדש, אבדו כהני בית גרמו ואיתם אבד סוד אפיית לחם הפנים".

 - אז אתה חושב שתצליח לחשוף את הסוד שאפילו מומחי אלכסנדריה לא הצליחו?
"אני מקווה", מצטנע עמר. "אנחנו מצליחים להבין בתמונה רק חלק מהפאזל. גם אם אצליח לאפות ממש את לחם הפנים, אני לעולם לא אדע אם זה באמת הלחם שהיה בבית המקדש. אני חושב שלכן ניתנה הרשות לחכמים שבכל דור להכריע.
"כבר היו ניסיונות לאפות את לחם הפנים על ידי טכנולוג המזון אריה כהן, וכעת ננסה הוא ואני יחד לאפות את הלחם הזה".
כשאני מבקשת ממנו לגלות כמה מסודות הלחם שהוא מתכוון לאפות, גם הוא, כמו כהני בית גרמו, מסרב לגלות.