פשיטת המשטרה על הישיבה בנחליאל הותירה אותה כואבת ומצולקת, אומדת את הנזקים החינוכיים אך ממשיכה הלאה, להציל נערים שהלכו לאיבוד, שלא הסתדרו באף מסגרת, שנעלו את עצמם נפשית. גם מי שהיו חשדנים בהתחלה כלפי המוסד, שנראה אנרכיסטי ואינו עומד בקריטריונים המקובלים, הגיעו לכאן והתאהבו

צורית פניגשטיין

אין עוד כמוה. היא לא נכנסת באף תבנית מוכרת. הישיבה התיכונית בנחליאל נתפרה בדיוק למידותיהם החריגות והחד-פעמיות של נערים שמתקשים ללמוד במוסדות אחרים. ואם תסתובבו רגע, כשתחזרו היא כבר תהיה אחרת. היא כל הזמן בתנועה.

כבר 17 שנים שהרב יגאל שנדורפי מציל נפשות, גואל נערים אבודים שהתברברו קצת בדרך ומוצא איתם יחד את המסלול שלהם אל הדרך חזרה. כבר 17 שנים שהוא מחשב מסלול מחדש כל הזמן ומחפש בעצמו את הדרך הנכונה לליבם.

“התורה לא משתנה, היא קבועה", אומר הרב יגאל שנדורפי, העומד בראש ישיבת 'ישועת מרדכי' בנחליאל, "אבל המציאות משתנה ואנחנו נדרשים להשתנות בהתאם".

בישיבה מסתובבים נערים עם חזות מגוונת. כיפות שחורות וסרוגות, קטנות וגדולות, עם פאות בגדלים שונים ובלעדיהן, שיער קצר וארוך, מלבושים ממלבושים שונים ולכל אחד מהם סיפור חיים לא שגרתי.

הישיבה היא גלגל הצלה עבור מי שלא יודע לשחות עם הזרם, עבור מי שלא יודע בכלל לשחות או אפילו מי שטבע. מנערים בעלי בעיות קשב וריכוז, בעיות התנהגותיות או בעיות אורגניות אחרות, ועד לבעיות מבהילות ממש של בתים הרוסים ונערים נפגעי תקיפות למיניהן.

את כולם מקבלים פה במאור פנים. לכל אורך הריאיון עם הרב ואנשי הצוות נכנסים נערים עם שתייה חמה וקרה וכיבוד. “אנחנו מתלמידיו של אברהם אבינו, משקיעים הרבה בהכנסת אורחים ובמידות של בן אדם לחברו", אומר הרב שנדורפי, “אנחנו מחנכים אותם לאירוח ולבביות גם ביניהם, וכשמצטרף תלמיד חדש למשפחת הישיבה, הוא מתקבל בחיבוק. הבוגרים מקבלים בחום את הצעירים".

תלמידים חדשים מצטרפים כל השנה, לא רק בזמן 'אלול', כלומר תחילת שנת הלימודים. הישיבה ערוכה לקלוט את מי שנזקק לה בכל יום מימות השנה ובכל שעות היממה. היום לומדים בישיבה בסך הכל 32 תלמידים. כרגע זוהי יכולת הקיבולת של הישיבה, אבל היא חולמת לגדול ולעזור לעוד הרבה נערים הזקוקים לה.

כלים לחיים

הרב שנדורפי בעצמו לא אדם ששוחה עם הזרם. הוא למד ב'מדרשיית נעם' בפרדס חנה ולאחר שירותו הצבאי בגולני התחתן וחיפש מקום להתיישב בו. “העולם הדתי היה אז פחות מגוון. לא מצאתי את עצמי בדפוסים הקיימים וחיפשתי את דרכי בעבודת ה'”. את מקומו מצא לבסוף הזוג הצעיר ב'מעלה עמוס', יישוב חרדי בדרום-מזרח גוש עציון, שרוב תושביו היו אנגלו-סקסים יוצאי 'אש התורה' וחוזרים בתשובה. מצד אחד אוריינטציה חרדית ותורנית, ומאידך - יישוב שאין לו דפוס מקובע ושמרני.

לאחר הרבה שנים כמלמד, נענה הרב להצעה להקים מסגרת עבור מי שלא מצאו את מקומם. בשנים הראשונות חבשו את ספסלי הישיבה נושרים מישיבות חרדיות בני האזור, בעיקר בנים לבעלי תשובה. עם המעבר לנחליאל נפתחו השערים לאוכלוסייה מגוונת יותר. "חל שינוי גם בקהל הפונים, העולם החרדי הקים עוד מוסדות, וגם בקו הלאומי יש שינוי", אומר הרב.

אני שואלת על הפרופיל המאפיין את הנערים שמגיעים היום לישיבה. מסתבר שאין אחד כזה. עו"ד אבינועם גואלמן מנריה, יועץ ומלווה של הישיבה, בכל זאת מנסה למצוא איזה מכנה משותף אצל חלק מהם. “יש מוטיב מאפיין אצל נערים שהסתובבו בגבעות ובכיכרות. מה שמושך אותם שם הוא חיבור בדרך אחרת, שונה. ופה בישיבה יש תובנה של הצורך לאפשר ולהכיל".

-אז איפה בעצם עובר הקו האדום? איזה חיבור הוא לא לגיטימי? את מי הישיבה לא תקבל?

גואלמן עונה בנחרצות: "בעיקרון מקבלים כל אחד, כל מי שמעוניין. אבל הקו האדום הוא שמירת שבת ואי שימוש בסמים".

בישיבה לומדים לצד לימודי הקודש המגוונים גם עבודת כפיים. יש מסגרייה, נגרייה וסדנה לטיפול ברכב. את מבני הישיבה הקימו ומתחזקים הנערים עצמם. הם בונים מאפס חדרים וריהוט בסיוע ובליווי אנשי צוות ואנשי מקצוע. הישיבה לא משלמת לאף גורם חיצוני עבור שירותי ניקיון, אחזקה, גינון וקייטרינג. את הכל עושים הנערים. הם מבשלים ומנקים לפי תורנות ולפי הכישורים והמשיכה הטבעית.

לישיבה יש גם חוות סוסים ומטע זיתים גדול, כדי למצוא עוד אפיקים לקשור את הנערים לחוויה של עבודה, אחריות וסיפוק. ויש גם חוגים: נגינה, קרב מגע, ניווטים והכרת השטח.

בשנים הראשונות הגדרת הישיבה היתה - "ישיבה קטנה", והמאמץ היה לחבר את הנערים ללימוד התורה בקצב שלהם וברמה שלהם. אבל כאמור הישיבה מתפתחת, ומנסה להתאים עצמה לזמן ולמקום, והיום ההגדרה הרשמית שלה היא "ישיבה תיכונית קטנה ומקצועית".

“אנחנו כל הזמן עם יד על הדופק", אומר הרב שנדורפי. "הדור משתנה ואתה מנגיש את התורה בדרכים אחרות", הוא אומר ונותן דוגמא: "היום, הגמרא בישיבה היא כבר לא המקצוע המרכזי. פעם היינו לומדים הכל דרך לימוד הגמרא. היום אנחנו לומדים הרבה יותר לימודי חסידות ואנחנו משתדלים לעורר את החיבור של הנערים לבורא יתברך, כל אחד לפי שורש נשמתו. אנחנו מנסים לחנך דרך הלימוד ולהקנות מידות טובות, למשל דרך פרשת השבוע אנחנו לומדים ומרחיבים על הכנסת אורחים, כיבוד הורים, הכרת הטוב ועוד". אחד המדריכים מוסיף: "בשיעורים יש פחות תוכן, ויותר כלים לחיים. אנחנו לומדים בקבוצות קטנות, יש פחות הספקים של דפי גמרא ויותר בנייה של הנפש".

לבנות הערכה עצמית

אני שואלת על החזון, מה ייחשב הצלחה חינוכית. הרב שנדורפי רואה לנגד עיניו “נער שמאמין בעצמו, אדם טוב, יהודי ירא שמיים".

בכדי להצליח לצלוח אתגרים גדולים ומרובים שמזמן מקום כזה, יש צורך בליווי תורני ומקצועי. “מבחינה תורנית אנחנו פונים לרב יצחק זילברשטיין (חתנו של הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל) ולרב יצחק גינזבורג, ומבחינה מקצועית, אנחנו מקבלים בשנים האחרונות סיוע ממחלקת קידום נוער במועצה האזורית מטה בנימין”.

את הצורך בליווי מקצועי טיפולי על ידי פסיכולוגים, עובדים סוציאליים וכדומה, כבר הרגישו בישיבה מזמן, אבל נדרשו גמישות ונכונות גם מצד הישיבה וגם מצד גורמי המקצוע עד שליווי כזה יצא לדרך. בישיבה, מן הסתם, ראו בסיוע המועצה איום על האוטונומיה שלהם וסלידה מהשיטות הממסדיות. גם למועצה לא פשוט לעכל מוסד כזה, הנראה במבט ראשון אנרכיסטי, שלא עומד בקריטריונים הבסיסיים, בלי לימודי חול, ואפילו אין לו סמל מוסד ממשרד החינוך.

בהתחלה החיבור לא צלח, אבל עם הזמן הדברים השתנו. הרב שנדורפי נזכר בכמה מקרים בהם שמה הטוב של הישיבה הגיע לאוזניים הנכונות. “בהשגחה פרטית פגשו אנשי מפתח במועצה תלמידים ובוגרים מוצלחים של הישיבה ונחשפו למסירות ולחשיבות שלה".

לעו"ד אבינועם גואלמן חשוב להזכיר את אלי פלסר, עובד היחידה לקידום נוער במתנ"ס המועצה, שהביא לחיבור המיוחל עם תכנית היל"ה (השלמת יסוד ולימודי השכלה) ואת הגב’ אילנה בוזגלו, מפקחת מחוז ירושלים בתכנית, שמסייעת להצלחת הישיבה. תכנית היל"ה הכניסה לישיבה את לימודי החול והזרימה קצת כסף לחוגים, העשרה וטיולים.

אברהם שלמה, מדריך מטעם היל"ה בישיבה, היה בעצמו נער נושר שלמד המסגרת היל"ה והיום מסיים תואר שני בפסיכודרמה. “הייתי נער גבעות", הוא מספר, “עם רקע של רוק כבד, והיום אני מטפל בעזרת רוק אנד רול, מנסה להדליק אותם במוסיקה ובהשתטות". כשאברהם התחיל לעבוד כמטפל בישיבה ובעצם עבר צד - הוא נבהל. "נכנסתי לתפקיד והפכתי לממסדי. הייתי חשדן מאד והתקשיתי לשתף פעולה עם העו"סים והקב"סים. אני מרגיש שעובדי מתנ"ס או מועצה שהיו בעצמם נערי גבעות, מבינים את המורכבות ועוזרים לי ולישיבה".

אברהם מספר על תחושת השליחות שלו: “אנחנו מקבלים ילד נעול, שצריך לבנות לו הערכה עצמית. לפעמים צריכים כוחות להתגבר על מקרים מורכבים ולפעמים מסתבר שאין שום בעיה מהותית. פשוט שפטו ילד והוא נסגר. אנחנו משתדלים לתת המון חיזוק חיובי".

הרב שנדורפי מוסיף: ”כדי לשחרר את השיח משיפוט, גם ראש הישיבה מספר על הפגמים והפאדיחות של עצמו. אתה יכול להיות מוצלח ולא מושלם".

אז איך בעצם מורידים את כל הסיסמאות והרצון הטוב לחיי המעשה? איך נראה סדר יום בישיבה?

הרב שנדורפי משיב: ”השכמה בחמש, תפילה, ארוחת בוקר"… לפני שהוא ממשיך אני מזדעקת - ” חמש?!” מסתבר שאין להם רגע דל בתכנית היומית העמוסה. “יש אצלנו לוח זמנים צפוף אפילו בחופש. הם לומדים, שוטפים כלים, מכינים אוכל, צובעים, משפצים ודואגים למטע הזיתים ולבעלי החיים. יש אחריות".

בישיבה יש ארבע כיתות, לפי גילאים. אם כי גם הסדר הזה לא מחייב, ואם יש נער שנמשך יותר לחברה מסוימת או ללימוד אחר מעבירים אותו לכיתה בה הוא חפץ. במקביל, בבוקר מתקיימים שיעורי החול בפרויקט היל"ה בקבוצות פרטניות קטנות. חלק מן התלמידים נבחן גם בבחינות הבגרות, אם כי אין עדיין בוגרים שעשו בגרות מלאה דרך הישיבה.

בלימודי הקודש אין מבחנים. הרב שנדורפי מסביר: ”בגלל שיש תלמידים עם קשיי למידה, יש מצדנו הכלה. אין לחץ. אנחנו למשל לא מתקנים שגיאות ואין תשובה לא נכונה. זה מוריד לחץ".

-

ואכן אברהם נזעק: ”אני שונא את המילה ’מצוינות’! אנחנו מקבלים כאן שברים של מערכת שדרסה את התלמידים בדרך ל’מצוינות’. תפקידנו לחפש בכל אחד את הנקודה הטובה. נקודה טובה, לא מצוינת".

אני מנסה להבין איך בכל זאת מאתגרים את הלומדים. “אנחנו מעודדים אותם ללמוד גם בכיתות וגם בלימוד פרטני שמחזק מאד את הקשר עם אנשי הצוות, ונותן לתלמידים הזדמנות להרחיב ולהעמיק בלימוד".

בונים משפחה

גם הישיבה והצוות עוברים תהליכים. והרב נותן לי דוגמא טרייה על התמודדות שלו. יש פה בישיבה נער שמאתגר את הרב ולא מוכן להניח תפילין. לא נער שמתעצל או שוכח בדרך אגב, אלא יושב בתפילה ובעזות מצח מתעלם במפגיע מהדרישה המובנת מאליה. זה לא קרה לרב במשך 17 השנים, והוא לא ידע איך לגשת לבעיה. הוא עצמו, כך הוא מעיד, בעל מסירות מיוחדת למצווה הזו. “פחדתי שמישהו עשוי ללמוד ממנו", אומר הרב, “ואז נזכרתי שהרבי מליובאוויטש אמר פעם ששווה להחזיק מישהו בישיבה אפילו אם יניח תפילין פעם בחודש". בחריקת שיניים וכאב החליט הרב לגלות סבלנות ופנה אל אותו תלמיד בחיבוק כפי שפונה סבא לנכדו ובבקשה: “בבקשה שמח את סבא!”

אחרי כמה ימים התלמיד התרצה, ואולי הסיפור טרי מדי בשביל לסיים אותו בכך שהוא מניח תפילין עד עצם היום הזה, אבל כבר כמה בקרים שהוא מניח תפילין והרב יוצא מגדרו בשמחה אמיתית : “כל הכבוד! שימחת אותי מאד!”. כאן יש אמונה מוחלטת בכוחם של מילה טובה, חיזוק חיובי והערכה, הם מסכמים.

בישיבה גאים מאד בצוות ומייחסים למסירותו ואיכותו את ההצלחה. חלק ניכר מהצוות עבר בעצמו תהליך דומה לזה שעוברים הנערים. חלקם למדו בישיבה בעצמם, עובדה שמעוררת הזדהות ומקלה על החיבור החזק בין הצוות לתלמידים. רוב הצוות גר במקום ויש טשטוש בין החיים הפרטיים ובין השליחות בישיבה. על אחד המדריכים דיברו בהערכה עוד בטרם הצטרף אלינו לשיחה: רותם מנצורה. רותם למד בישיבה ונשא לימים את בת הרב שנדורפי.

שמעתי עליו כששאלתי מה עושים במקרה של חוסר שיתוף פעולה של תלמיד. וכדוגמא סיפרו סיפור שקרה באותו בוקר, על נער שניסה לכל אורך התפילה להצחיק את חבריו ולהפריע למתפללים. המדריכים גילו איפוק ובסוף התפילה ניגש רותם לאותו נער, הניח עליו יד וגייס אותו לאיסוף הסידורים. הנער, שחיכה כנראה לתגובה על מעשיו, קיבל בהכנעה את המשימה, וכך בשקט סידרו רותם והנער את בית הכנסת.

רותם הגיע לישיבה מבת עין בגיל 16. “הישיבה הצילה אותי", הוא אומר. הוא מסביר קצת על תפקיד המדריך בישיבה. “המדריך הוא הדמות המרכזית שמלווה את התלמידים. כמו ‘המשגיח’, הדמות החינוכית של הקבוצה, גם בפן המשמעתי. המדריך מעורה ומכוון את התלמידים בחיי היומיום. אני יודע מה קורה איתם בבית ומה עובר עליהם. נדרש ממני לתאם בין הצרכים של הנער לבין הישיבה".

אבל המדריך הוא לא רק דמות חינוכית, הוא הופך לבן משפחה, ולעיתים תחליף למשפחה ממש.

“הצוות בישיבה עושה הרבה יותר מעבודה. הוא פנוי לצרכים של התלמידים בכל שעה ובכל יום. זו שליחות, אנשים נותנים פה את הנשמה".

חלק מהתלמידים נשארים בישיבה גם בחופשות ובשבתות. “אם הם לא מעוניינים להישאר בישיבה ואנחנו יודעים על בעיה, אנחנו דואגים למצוא להם מקום לשבות בו, אצל חברים או אנשי צוות. גם אנשים מהיישוב נחליאל מזמינים תלמידים אליהם הביתה, זה מחמם את הלב.

"המדריך שומר על קשר רציף עם נער שיוצא לשבת וער למורכבות. גם מי שיוצא הביתה צריך ליווי. לפעמים תלמיד חוזר משבת לישיבה במצב נפשי לא טוב וצריך להרים אותו. בחופש היו תלמידים שנשארו והרוויחו כסף, הישיבה תיווכה להם עבודות וליוותה אותם”.

רותם מסביר איך קושרים את הבחור לישיבה. “הישיבה משתדלת לעניין את התלמידים. יש כאן מגוון של הזדמנויות לנער להתחבר. אם זה דרך עבודת אדמה, עבודה עם בעלי חיים, עבודה בבניין, מכונאות, ריתוך או נגרות. יש פה טרקטור חקלאי שבחורים הוציאו רישיון כדי לעבוד עליו. אנחנו מחפשים במה הנערים טובים ודוחפים לכמה שיותר חוויות של הצלחה".

הישיבה ממש מרגישה כלי לשליחות, ורותם מביא דוגמא: “הישיבה אפשרה לנערים לעשות קייטרינג לאירועים במטבח הישיבה, כך שמי שנמשך לתחום, התמקצע ואפילו הרוויח כסף".

תהליך החיבור לישיבה הוא הדרגתי ויש גם נפילות, אבל רותם גאה בהצלחות של התלמידים: “אנחנו רואים על התלמידים את התהליך וההתפתחות הנפשית. מגיעים לכאן נערים שלא התנסו מעולם בעבודה ופתאום מגלים כישרון. אנחנו רואים למשל, בפינת החי, את התהליך של הנערים. מאי הבנה של התלות של בעל החיים בתלמיד ועד לקיחת אחריות עד כדי מסירות ממש של הנערים לחיות".

הישיבה רואה בעצמה בית ומשפחה לתלמידים. רותם מספר על הדינמיקה בתוך ה’משפחה’: “אם למישהו קשה, יש יוזמה של החבר’ה לדבר אתו. יש פה אחווה משפחתית. הקשר הוא הרבה מעבר למסגרת. נוצר קשר אישי גם עם נושרים מהישיבה ובוודאי עם בוגרים. למשל לאחרונה, כשאחד מאנשי הצוות ישב שבעה, הגיעו בוגרים ונושרים לנחם אותו. בראש השנה, יום כיפור ושמחת תורה מגיעים בוגרים לישיבה. אנחנו פוגשים את הבוגרים בצמתים חשובים בחייהם, למשל מביאים את הכלה, באים להתייעץ".

מידי יום חמישי מתקיים בישיבה שיעור לבוגרים, ובוגרים מגיעים גם ממרחקים. צוות הישיבה מגיע גם הוא לנקודות ציון חשובות בהצלחות בצבא - סיומי מסלול וקבלת דרגות.

לא שוברים את הכלים

הריאיון לטובת הכתבה הזו נדחה בעקבות פשיטה של המשטרה על הישיבה. הפשיטה הסתיימה במעצר שני נערים שנחבלו ושוחררו מיד, פשיטה פרועה שהותירה את הישיבה מבוהלת ומצולקת.

גם כמה מילדיו של הרב שנדורפי עצורים על ידי השב"כ זמן רב, והאווירה כלפי הישיבה היא חשדנית.

אני שואלת על היחס למוסדות המדינה.

"יש לנו מדינה אחת", עונה הרב שנדורפי, “ואנחנו חייבים לשמור עליה גם כשלצערי לא הכל מושלם. יש פער בין הדור הזה לדור של ההורים שלו. זה דור שמחפש את האמת ולא מוכן לקבל תירוצים. אנחנו עוברים עם הנערים תהליך מורכב שהשורה התחתונה שלו היא הכוונה לשמירה על המדינה והעם". רותם מנצורה עונה גם בכובע של מדריך בישיבה וגם כבן משפחה של הרב: “בישיבה מחנכים למוטיבציה בגיוס לצבא. יש לנו בוגרים קצינים ומ"פ בקבע ובמילואים. הישיבה הוציאה לוחמים מצטיינים. הם אריות בצבא! מתעלים את העוצמות שלהם להצלחה בצה"ל".

צוות הישיבה עצמו מורכב מקצינים במילואים: הרב שנדורפי היה לוחם בסיירת וקצין בגולני, אבינועם גואלמן הוא מ"פ במילואים. והרב שלמה פרל, ר"מ בישיבה, הוא סמג"ד בפיקוד העורף וצפוי לקבל אוטוטו את תפקיד המג"ד. גם המדריכים כולם בוגרי שירות צבאי קרבי.

הרב פרל מספר על הטראומה וההתמודדות עם הפשיטה שהיתה על הישיבה: “דיברנו על זה שבמקרה הספציפי הזה היו אלה פורעי חוק בלבוש מדים, אבל לא שוברים את הכלים ובוודאי צריך לכבד את המערכת גם כשהיא טועה, משום שאילולא כן - ‘איש את רעהו חיים בלעו’".

“את העצורים חיבקנו המון זמן", הוסיף אברהם. "למרות הכאב החד והמפלח של תקריות כאלה ועל אף הנזק החינוכי הנורא, בישיבה מבקשים להסתכל על הדברים בפרספקטיבה של דורות ולברך על הזכות לחיות במדינת ישראל, עם כל המורכבות".

בעקבות הפשיטה שוחח עו"ד אבינועם גואלמן עם מפכ"ל המשטרה, ובפגישה עם מפקד תחנת בנימין הנכנס התקבלו סיכומים שמטרתם למנוע אירועים כאלה בעתיד. גואלמן, אגב, מלווה בהתנדבות את הנערים הזקוקים לסיוע משפטי.

הרב שנדורפי מודה שגם מדיניות הישיבה השתנתה יחד עם הלך הרוח הציבורי. “בתקופת הגירוש היתה פעילות יותר לאומנית, ולא היה גינוי לפעולות כמו ‘תג מחיר’. אחרי כמה שנים גם הישיבה הבינה שזה לא נכון והתחילה לגנות פורעים".

עו"ד גואלמן מוסיף: ”במהלך השנים נוצרה לישיבה תדמית שלילית, אבל כל מי שדורך פה מתאהב במקום".

פירסינג ופאות

את אהרן נאומבורג פגשתי במקרה. הוא תושב היישוב נחליאל בשנים האחרונות, מרצה לעבודה סוציאלית שטיפל עד לאחרונה, קרוב לעשור, בנוער בסיכון במגזר החרדי.

למרות הסתייגותו ממשנתה הלאומית של הישיבה, הוא מתפעל מהמפעל הייחודי הזה. “כאיש מקצוע, אתה מתפעל מהטבעיות והבריאות שבה פועל הצוות. הרב שנדורפי הוא מופת למסירות ואהבה לנערים. הוא באמת אוהב את הנערים ולא שופט אותם. ארבעה מחתניו הם בוגרי הישיבה. בחג שמחת תורה האחרון הגיעו בוגרים לישיבה, ביניהם בוגרים שונים ומשונים. הוא רקד עם כולם בשמחה עצומה. לא רואה את החיצוניות שלהם, לא מבחין בפירסינג, לא מתרשם מהפאות. רואה את כולם כבניו. המסירות של הצוות לא תיאמן. הם שם 24/7. היתה תקופה שהגעתי ללמוד עם אחד התלמידים, שהישיבה היא אולי המקום היחיד שהיה מכיל נער כזה.

"מבחינה מקצועית, יש שיאמרו שהם אינם מקפידים על ‘הלכות טיפול’ ואינם עונים על הקריטריונים המחמירים, אבל דווקא בשל כך, הם מאתגרים את חשיבתי הטיפולית. מבחן התוצאה עומד לא אחת בסתירה למה שלמדתי”.

הישיבה היום נתונה בקשיים כלכליים בהיעדר גורם מממן, אבל היא לא מוכנה בינתיים להתמסד ולקבל כספים מהמערכת, שעלולה להגביל את המרחב המיוחד והיצירתי שהיא נותנת לנערים.

עו"ד אבינעם גואלמן מביע תקווה שהממסד יכיר בערכה המיוחד. "בסופו של דבר, במקום להשקיע במאבק בנערים האלו, מדינת ישראל יכולה וצריכה להשקיע בחינוך שלהם. יש למדינת ישראל את האפשרות להשקיע בחינוך הבלתי פורמאלי ולהפוך את אותם נערים בסיכון לאזרחים טובים שיהיו גאווה למדינת ישראל".