מרוץ השליחים של תהליך שיבת ציון

מירוץ השליחים הגדול של תהליך שיבת ציון שהחל בטפטופים קטנים של עליות הספרדים והחסידים ותלמידי הגר"א, התגבר בימי משה מונטיפיורי ובנימין דה-רוטשילד וייסוד המושבות הראשונות ואחריהן תחיית הלשון העברית, העלייה השנייה והעיר העברית הראשונה והקיבוצים והמושבים, והגיע לשיאים הכבירים של הקמת המדינה, מלחמת העצמאות, קיבוץ הגלויות הגדול וניסי ששת הימים. אחרי ההצלה והישועה של מלחמת יום הכיפורים זכינו אנחנו, המתנחלים ביהודה ושומרון, להיות נושאי הדגל. מתוך בטחון בצור ישראל ומתוך הקריאה של הרב צבי יהודה "איפה חברון ושכם ויריחו שלנו" הקמנו את 'גוש אמונים' וקמנו ועלינו ליישב את חבלי הארץ הטובה שנתן ה' לעם ישראל. דור וחצי עבר מאז שיצאנו לדרך, והמאבק ממשיך ללא הפסק.

האויב הערבי הגביר את רצחנותו וכוחות מבולבלים אבל חזקים בישראל מחלישים ומפריעים ליישוב הארץ. אנחנו קמים ונופלים ושוב קמים. לא עלה בידינו לעצור את הנסיגה וההרס בסיני ובגוש קטיף ובצפון השומרון, לא את החומות בלב הארץ ולא את הפיכת ערי אבותינו ליודנריין, אבל קמפיין "העם עם הגולן" השיג את מטרתו, והצלחנו להגיע ל"הרבה אלוני מורה", התקדמנו בעיר דוד ובכפר השילוח ואף בהר הבית.

מה שאנחנו לא יודעים לעשות, הוא היסטוריה וזכרון היסטורי.

קודמינו הרבו להנציח. הם קראו יישובים ודרכים ורחובות וככרות ומוסדות, לא רק על שם הרצל וביאליק ובן יהודה, אלא גם על שם נורדאו והס ואף על שם אישים די שוליים כמו מוצקין וסירקין וויתקין ויוספטל, אד"ם הכהן וש"ל גורדון (לא אדון כאן על קריאת השם 'רבין' בכל מקום אפשרי...). גם לאנשים שגרמו רעה ונזק לישראל יש לפעמים לובי או עמותה שדואגת לקרוא רחובות על שמם וכך יש בארץ כמה וכמה רחובות על שם מנהיג הקומוניסטים משה סנה ועל שם ישעיהו ליבוביץ. ועדת השמות הממשלתית (שאני היום אחד מחבריה) שואפת למעט ביישובים על שמות אנשים, כדי שלא להפוך את הארץ לשדה קברות, אבל ברחובות הערים המדיניות הרצויה היא להרבות בזכרון והנצחה. גם גופים ומוסדות שבנו את הארץ הונצחו וכך יש בערים רבות בארץ רחוב 'הכשרת היישוב', 'רחוב פיק"א', 'רחוב העלייה הראשונה' ו'רחוב העלייה השנייה'.

איפה ההנצחה שלנו? היכן יש רחוב או שכונה על שם 'גוש אמונים'? רחוב חנן פורת יש בינתים אחד קטן בצמוד לבית אורות שבירושלים וצפוי אחד בעפרה בעתיד הקרוב, אבל רחוב הרב משה לוינגר אין אפילו בקרית ארבע! נדמה שאין עיר בארץ שאין בה רחוב על שם נחום סוקולוב, הסופר והפובליציסט שחבר לתיאודור הרצל והיה שופרה של הציונות בזמנו ואחר כך במשך תקופה מסויימת יו"ר ההסתדרות הציונית אף על פי שלארץ לא הגיע. בן דמותו המשופר של סוקולוב בדורנו היה אחי אורי אליצור ז"ל (וסליחה על הנגיעה האישית), עתונאי מוכשר מאין כמוהו ומנהיג, מראשוני המתנחלים שגם עמד בראש תנועת ההתישבות 'אמנה', וגם השפיע בתוך משרד ראש הממשלה. האם לא ראוי שיונצח?

ביישובים שלנו יש רחובות על שם כל אבני החושן ועל שם כל פרחי הבר וזה יפה וטוב, אבל איך אנחנו מרשים לעצמנו להשכיח את המהלך הגדול שהיינו ועודנו שותפים לו?

קודמינו גם הרבו לחבר שירים ופזמונים שליוו את מעשיהם. דורות גדלו על "שאו ציונה נס ודגל", "העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו", "שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה", היו שירים על נפילת טרומפלדור וחבריו ואחר כך שירי מלחמת העצמאות ושירים על העלייה והקליטה ויישוב מרחבי הארץ ("לכיש לכישה", "סימונה מדימונה"). בימי מבצע סיני "עוד יסופר על זה היום אֶחַי, בשוב העם אל מעמד סיני" ובששת הימים צרור של שירים ופזמונים. ואיפה אנחנו?

ביישוב שלי עפרה חיברה אביבה סגל ז"ל את "ח"י שנים חי לו יישובי" ליום ההולדת ה-18 של עפרה ואני מניח שאולי גם ביישובים אחרים קרה משהו מקביל פנימי יישובי, אבל אין לנו פזמון אחד ששרים בכל יישובינו וישיבותינו. "מולדת זו ארץ אבות ארצנו הקדושה, מידי אביר יעקב לנו מורשה" היה יכול להיות ההמנון שלנו אבל הוא נשאר בתוך התחום הצר של 'שבת הארגון' של בני עקיבא. את "איש מוזר" הנפלא של נעמי שמר לא עלה בדעת איש להלחין. על חורבן גוש קטיף חיברו אחדים ואני בתוכם קינות, אבל שיר תהילה והודאה על הבנין וההתרחבות אין אפילו אחד. במאות ההפגנות והארועים שחווינו בעשרות השנים שמאז ראשית ההתנחלות (מבלי לחוות דעה כעת על שאלת התועלת שבהם) שידרו הרמקולים שירי מולדת ישנים לצד זמר חסידי ואף לא שיר אחד משלנו.  

מרבים לצטט במחוזותינו את דברי חז"ל על חזקיהו שלא אמר שירה ולכן לא זכה להיות הגואל, אבל רק בהקשר של קריאת פרקי ההלל מספר תהלים ביום העצמאות ויום ירושלים. חשובה ומשמעותית יותר היא שירה חדשה על גאולתנו, ולכך לצערי לא הגענו.

החגים קיבלו בתנועה הציונית מראה חדש, גבורת המכבים וביכורים בשבועות מן החקלאות העברית וכיוצא באלו. המראה החדש הזה לא היה תמיד רצוי בגלל שלעתים הוא היה מלווה בהשכחה מכוונת של האמונה בה' וב'כוחי ועוצם ידי'. הציונות החילונית בינתים כבר נטשה את כל הכיוון הזה. אבל הפיכת ט"ו בשבט ממין ליל-סדר קבלי של אכילת פירות, לחג לאומי של נטיעות, היה דבר נפלא שראוי להחיותו לאחר שנשכח, והחזרה של ט"ו באב ללוח השנה כחג של שמחה אמיתית בכרמים ובטבע יכולה לרומם אותנו.

האם עוד אפשר לתקן?

אפשר. כל משורר או חרזן או מלחין ובעל כשרון צריך להסתגר בחדר עד שיצא מתחת ידיו שיר יפה ופשוט וקליט שבלי תחכום יתר מביע את יסודות האמונה הפשוטים בה' ובארץ ישראל וביישוב הארץ. כל היישובים והמועצות שלנו צריכים לקרוא רחובות ודרכים על שם מנהיגינו ועל שם תנועות ההתיישבות שלנו. אחר כך צריך להמשיך וללחוץ גם בערים ומועצות בכל רחבי הארץ. השירים המוכרים והמושמעים ביותר על השר משה מונטיפיורי ועל ר' יואל משה סלומון ועל אליעזר בן יהודה נכתבו הרבה אחרי מותם והחזירו אותם לחיים. קל וחומר שזה מה שצריך לעשות כשמדובר על תקופה קצרה יחסית שעברה מאז שנפרדנו מאישים כמו חנן והרב לוינגר ואורי והרב ולדמן. הזכרון ההיסטורי הוא עבודה גדולה וההשכחה היא סכנה גדולה. "בזכירה סוד הגאולה".

---------
פרופ' יואל אליצור, תושב עפרה וחבר בועדת השמות הממשלתית.