ביום שלישי האחרון של חודש מרחשוון הלכה לעולמה רחל ענבר, מדמויות המנהיגים הנדירות של תנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון. הקשר המיוחד של רחל עם ארץ ישראל התחיל עוד בטרם נולדה, לפני יותר ממאה שנה, בעיר רוסית קטנה בשם סלונים (היום בבלארוס). בשנת התרל"ג (1873), עוד לפני מה שמכונה היום "העליה הראשונה", הפתיע רבי אברהם וינברג, האדמו"ר הראשון מסלונים ומחבר הספר "יסוד העבודה", את חסידיו ואנשי חצרו, כשהורה לנכדיו ולכמה מבכירי תלמידיו לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ ישראל. הנכדים מילאו את ההוראה התמוהה, עזבו את מרכז העולם היהודי דאז, ועלו לארץ ישראל השוממה והמסוכנת של לפני מאה ושלושים שנה. כאן הקימו את מרכז חסידות סלונים בישראל, בעיר טבריה. רק עשרות שנים אחר כך, כשרוב בניה של החסידות נרצחו על ידי הנאצים, עמדו הנותרים על רוחק ראייתו של האדמו"ר הזקן, שהכין מקלט מבעוד מועד והציל את החסידות המפוארת מכליה.

נינו של האדמו"ר הזקן - שנשא את שמו, רבי אברהם וינברג – נולד וחי בארץ ישראל שונה לחלוטין מזו שמצא אביו כשעלה לראשונה. הישוב היהודי גדל ושגשג תחת השלטון המנדטורי הבריטי, והתנועה הגדולה של עולים ממקומות שונים ובעלי אידיאולוגיות שונות יצרה פוליטיקה פנימית סוערת. הישוב נחלק למחנות, חלוצים מול "הישוב הישן", חופשיים מול חרדים, סוציאליסטים, רוויזיוניסטים, קומוניסטים, ו"פורשים" שנואים, כולם אחזו בדעה מוצקה לגבי הישוב, הציונות, הערבים, הבריטים, ומה בדיוק צריך לעשות עם כל אחד מהם.

רחל, בתו הצעירה של אותו רבי אברהם ויינברג, נינו של האדמו"ר הזקן ולימים האדמו"ר של חסידות סלונים בעצמו, הושפעה מאוד מהאווירה התוססת. מגיל צעיר היתה רחל שונה משאר הילדות בחצר החסידית, סקרנית ודעתנית יותר. ההתרחשויות הדרמטיות של התקופה – מחתרות ומאבק, תנופת בניה והתיישבות, ומלחמה גדולה באירופה – לא נתנו לה מנוח. בשנת 1940, בטרם מלאו לה 16, עזבה רחל את אורח החיים החרדי ויצאה לעזור לעם ישראל.

אל העיר הגדולה

וכך יום אחד נסעה בתו של האדמו"ר לעיר הגדולה תל אביב, במטרה ללמוד מקצוע. לאחר חיפושים הגיעה לבית הספר החקלאי של עדה פישמן בנס ציונה. פישמן, אחותו של מנהיג "המזרחי" דאז, ולימים שר הדתות הראשון של מדינת ישראל, הרב יהודה לייב פישמן-מימון, הקימה את "משק הפועלות" כפי שנקרא אז, מתוך מניעים ציוניים-פמיניסטים. חזונה היה לחנך נשים לעבודה יצרנית בארץ ישראל. גם היא, כמו תלמידתה רחל, עזבה בנעוריה את החינוך הדתי לטובת תנועות הפועלים הציוניות הגדולות, ולימים כיהנה כחברת הכנסת הראשונה בישראל, מטעם מפלגת מפא"י. מצוידת בהכשרה חקלאית בסיסית וחזון ציוני נלהב הצטרפה רחל לתנועת הנוער העובד, ועלתה להכשרה בקיבוץ יגור, עם גרעין של הפלמ"ח. שנים מספר מילאה באדיקות את המשימות שהטילה עליה התנועה, עבדה בשדות קיבוץ אפיקים, הדריכה נוער של התנועה בראשון לציון, וטיפלה בילדים בודדים שהוריהם התגייסו לצבא הבריטי; אך כל העת שמרה גם על קשר עם משפחתה ושבה לבקר בטבריה בכל עת מצוא.

היתה זו אחת מהשבתות שלה בבית, בטבריה, שגרמה לה לשנות את דעתה על התנועה הציונית שבה בחרה, ובעקבות כך גם את מסלול חייה. באותה שבת בשנת 1946, שנודעה אחר כך כ"שבת השחורה", פשטו חיילים בריטים על עשרות ערים וקיבוצים יהודים כדי להחרים נשק ולעצור את ראשי הישוב המתנגדים לשלטון המנדט. 2700 אנשים נעצרו במבצע הענק, ובקיבוץ תל יוסף נורה אחד התושבים שניסה להתנגד למעצר, ונהרג. השמועה פשטה מהר והגיעה לטבריה. רחל יצאה את העיר בריצה והגיעה לאחד הקיבוצים הקרובים בנשימה קצרה ובשמלה קרועה - גדר תיל שעליה נאלצה לטפס בדרך קרעה את בגדיה. יחסם המשפיל של הקצינים הבריטים לקיבוצניקים, ועוד יותר מכך יחסם הכנוע של הקיבוצניקים כלפי חיילי השלטון הזר, הכריעו במחלוקת הפנימית שהטרידה אותה כבר קודם לכן. היא החליטה שאין היא יכולה עוד לסבול את ההבלגה והמתינות, ושאת הבריטים יש לגרש מהארץ בכוח. למחרת יצאה לתל אביב במטרה להצטרף לארגון המחתרת הקיצוני והמושמץ ביותר, ללח"י.

גחש

אבל הלח"י היה ארגון קטן שנרדף לא רק על ידי הבריטים אלא גם על ידי הנהגת הישוב היהודית, וחבריו המעטים שמרו על מידור קפדני, ובדרך כלל לא הכירו חברי מחתרת אחרים חוץ משני חבריהם לחוליה, וגם את אלה בכינוי בלבד. רחל הבינה שעליה לחכות שהמחתרת תמצא אותה, ואת זמן הציפייה העבירה בקפה "כסית" שאך זה נפתח וכבר היווה מוקד משיכה למשוררים וסופרים ידועים. רחל, בעלת הנפש הפיוטית, שכבר פירסמה כמה שירים פרי עטה בעיתוני התנועה, קשרה קשרים עם יושבי המקום המפורסמים, ובסופו של דבר היה זה דווקא המשורר אוריאל הלפרין, הידוע כיונתן רטוש, מייסד תנועת "העברים הצעירים", שקישר אותה עם הלח"י. רטוש אף העניק לה שם חיבה – "גחש" - שהפך לכינויה המחתרתי ולשם העט בו חתמה על כתביה.

באותם ימים הופיע עיתון לח"י בשם "מברק", ורחל היתה לכתבת השטח שלו. כשפרצה מלחמת השחרור הביא אותה תפקידה זה לכל החזיתות ולכל האירועים. ביולי 48', בבית קפה על חוף הים בתל אביב, ערכו חברי לח"י מסיבה לכבוד חברי הארגון שהגיעו ארצה, אחרי שברחו ממחנות המעצר באפריקה שאליהם היגלו אותם הבריטים שנים קודם לכן. אחד מאותם גולים-בורחים, משה דוד אייכנבום, חבר לח"י מירושלים, צד את עינה של רחל. מאוחר יותר הרגיז אייכנבום הצעיר את ד"ר ישראל אלדד וחברי לח"י נוספים כשהכריז, עם עליית הארגון מן המחתרת, כי הוא עוזב את הארגון מחשש להתנגשות צבאית עם יהודים, ומתגייס לצה"ל שזה עתה נולד. יום לפני גיוסו לצה"ל הזמין את רחל לשיט על הירקון, וכשתמה המלחמה התחתנו.

רחל ודוד עברו לגור אצל אמו של דוד בירושלים, ואחר כך במושב אבן ספיר. רחל עבדה כמורה בפתח תקוה וערכה את כתב העת הצבאי "באהלי גדנ"ע", ומאוחר יותר עיתון לעולים חדשים בשם "למתחיל". דוד למד פיזיקה באוניברסיטה העברית, אך עם הולדת בתם הראשונה נאלץ לעזוב את לימודיו ולעבוד כטכנאי, כדי לפרנס את המשפחה הצעירה.

בית השבעה

מלחמת ששת הימים שהרחיבה את גבולות הארץ העניקה לזוג יעוד חדש. "כשחזרתי מהמלחמה היה לנו ברור שאנחנו צריכים למצוא לנו מקום בשטח ששוחרר", מספר היום דודו אייכנבום. "הקמנו גרעין קטן של חברים והתחלנו לחפש, בעיקר במזרח ירושלים ובצפונה". חיפושיהם הובילו אותם לכפר הערבי בית חנינא, מצפון לירושלים, שם מצאו בית דירות משופץ שבעליו הערבי נאות להשכיר להם אותו רק לאחר שנסע במיוחד לכווית כדי לקבל לכך רשות מדודו. בשבועות תשכ"ח, בדיוק שנה אחרי המלחמה, נכנסו רחל ודוד ועוד שש משפחות של יוצאי לח"י לבית הדירות שקיבל את הכינוי "בית השבעה". "השכנים הערבים קיבלו אותנו במתנות ועוגות", מספר היום אייכנבום, "בתמורה עזרנו להם במגעים עם משרדי הממשלה השונים". רחל, שבאותם ימים שינתה את שמה ל"ענבר", אירחה בדירתה החדשה אורח נכבד שבא לראות את הפלא החדש של יהודים הגרים בכפר ערבי. דודו אייכנבום: "ראש הממשלה לוי אשכול בא לבקר. הוא עמד אצלנו במרפסת והשקיף על מה שהיה פעם נווה יעקב (הישוב ננטש ב-48', א"ע), ואמר לנו בחצי פה, 'אם אתם יכולים לגור פה אפשר לגור גם שם', וכך קיבל את ההחלטה להקים את שכונת נווה יעקב".

אבל בכל לא פג להט ההתיישבות של רחל ודוד, להיפך. "רצינו לקנות אדמות", אומר דודו, "פנו אלינו כל מיני מתווכים ערבים עם הצעות למכירת אדמה. כסף לא היה לנו, אז פניתי לח"כ יגאל הורביץ שישיג את הכסף, ואיתו היינו מסתובבים בכפרים ערבים וקונים אדמות. רוב העסקאות האלה התגלו בסופו של דבר כמעשי מירמה. אנשים מכרו לנו אדמה שלא שייכת להם, לפעמים אדמות שכבר נקנו על ידי יהודים. לא יכולנו לבדוק את מצב האדמה בטאבו, כי מינהל מקרקעי ישראל סירב לעזור לנו, ומנע גישה לרישומים, נאמן למדיניות הממשלה שהתנגדה לקניית אדמות 'מעבר לקו הירוק'".

גרעין גבעון

בתחילת שנות השבעים היה זה עיסוק ציוני אחר של רחל ודוד – קליטת עליה – שהביא לפריצת דרך בתחום ההתיישבות. היו אלו ימי מסך הברזל ומסורבי העליה מברית המועצות. רחל ודוד היו מעורבים בסיוע למסורבים, ואף אירגנו הפגנת המונים מול הכותל המערבי, שבה נכחו גם הרמטכ"ל בר לב וראש הממשלה גולדה מאיר. אחד הפעילים שהכירו במאבק, יהודי מרוסיה בשם זימה אבולניק, ביקש מהם למצוא לו מגרש לפרויקט בניה לעולים חדשים. הזוג חיפש לו מגרש, ומשלא מצא - הציעה לו רחל לבנות במחנה ירדני נטוש באזור גבעון, ששימש את צה"ל לאימונים. לאחר סיור בשטח אבולניק הסכים, הם פירסמו את הפרויקט ומשכו עולים רבים מרוסיה שהסכימו לשלם מקדמות רציניות, וכך נוצר "גרעין גבעון".

מלחמת יום כיפור זעזעה את החברה הישראלית. תנועת גוש אמונים שקמה בעקבות המלחמה במטרה ליישב את חבלי יהודה שומרון ועזה, היתה בית טבעי לפעילותה של רחל. וכך היתה רחל ענבר לחברה בולטת בגרעין המייסד של "גוש אמונים", ותנועת "אמנה" שבאה בעקבותיו. במסגרת התנועה עלה גרעין גבעון, ה"גרעין הרוסי", אל אותו מחנה ירדני נטוש, ונאחז בו למרות התנגדות הממשלה. רחל עמדה בראש הגרעין, אך במחלוקת שהתגלעה בין חברי גרעין על אופיו של הישוב היתה רחל במיעוט. "אנחנו רצינו ישוב קהילתי", מסביר היום בעלה דודו, "לרחל היה חשוב שכל חבר בקהילה ירגיש מחויב לתרום לקהילה, ולא רק לקהילה אלא לכלל ישראל. אבל רוב האנשים העדיפו ישוב עירוני רגיל".

וכך התחיל הזוג הבלתי נלאה לחפש שוב אחרי אדמה לישוב חדש. רחל חיפשה ומצאה כי לא רחוק מגבעון נמצאת אדמה שנקנתה בזמן שלטון המנדט על ידי אגודה ציונית ותיקה בשם "מחנה ישראל רמה", אגודה שהוקמה עוד בימי התורכים ושמה לה למטרה לגאול אדמות בארץ ישראל. רחל לא התעצלה, איתרה את יו"ר התנועה, ושכנעה אותו להתיר להם לעלות לקרקע, שעובדה בינתיים על ידי פולשים ערבים. רחל וכמה מחבריה עלו לקרקע וגורשו על ידי הצבא, שחש לעזרת הערבים המעבדים קרקע לא להם. רק אחרי מאבק משפטי שהוכיח את בעלותם על הקרקע קיבלו חברי הגרעין החדש תמיכה ממשלתית בעלייתם. כך נולד ישוב חדש בארץ ישראל – גבעון החדשה. הישוב הישן במחנה גבעון הצטרף בתחילת שנות השמונים לעיר חדשה שקמה במקום – גבעת זאב.

מעורב ירושלמי

במסגרת עבודתה ב"אמנה" תרמה רחל מנסיונה וליוותה גרעיני התיישבות נוספים. חבר הכנסת אורי אריאל, בעבר מזכ"ל מועצת יש"ע, נזכר: "שלושה דברים ייחדו את העליה לגבעון. ראשית, הגרעין לא היה דתי; שנית, העובדה שהורכב מעולים מברית המועצות; ושלישית, שהונהג על ידי אישה. זו היתה תופעה חריגה ומעניינת וגם מעוררת כבוד והתפעלות. לאחר מכן היתה רחל דמות מרכזית גם בהיאחזות נחל תקוע. לא כל כך ידענו על המקום הזה בכלל, אי שם אחרי בית לחם. בגרעינים שליוותה בלטו נשים מנהיגות, אינה ויניארסקי בתקוע, ועולה אחרת מבריה"מ, אנה חירם, בראש הגרעין שהקים את הישוב ברקן בשומרון".

רחל ענבר היתה מופקדת על תחום החינוך ב"אמנה", ובמשך תקופה ערכה את ביטאון התנועה. היא אהבה ספרים ואהבה כתיבה, אמנותית וגם פובליציסטית (אהבת הספר משותפת גם לבעלה דוד, העובד כבר יותר משלושים וחמש שנה על פרויקט אדירים אינטלקטואלי – הוא כותב תזאורוס - מילון למילים נרדפות בעברית. בדברי המבוא מופיעים ברכותיהם החמות של אלתרמן, שלונסקי ולאה גולדברג. "רחל לקחה אותי אליה יום אחד", הוא מספר).

בתפיסת העולם של גוש אמונים דאז לא היה ברור מה לתכונות הללו ולמאבק הכל כך פיסי על ארץ ישראל. כבר בשנת 88' הגיעו רחל ודוד בעלה למסקנה שעתיד המאבק על הארץ תלוי בתקשורת, ושללא עיתון ראוי לשמו שייצור קהל אוהד להתיישבות, יישארו המתיישבים כחלוץ ללא צבא. הם מכרו את נכסיהם הפרטיים ולקחו הלוואה גדולה מהבנק, כדי לממש גם חזון זה ולהוציא עיתון. במשך שנה, עד שנגמר הכסף, יצא לאור עיתון בשם "מעורב ירושלמי", שחולק חינם בדוכני העיתונים בירושלים. היה זה עיתון "רגיל" לכל דבר, שהיה שונה משאר העיתונים רק בגישתו האוהדת לציונות ולהתיישבות בכל ארץ ישראל. "ניסינו למצוא מימון לעיתון", משחזר דודו אייכנבום, "התרוצצתי אצל משקיעים פרטיים ונחלתי אכזבות. ניסינו לשכנע את הליכוד שיממן. בא אלינו בחור שהיום הוא ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ואמר שהם יקחו את העיתון וקבע איתנו פגישה במצודת זאב. אבל כשהגענו הוא התנצל, ואמר שלא אישרו לו את הרכישה. אמרתי לו שיפגיש אותי עם מנהיג הליכוד יצחק שמיר, שאותו הכרתי מהלח"י - ברחנו יחד מאריתריאה. עם "מיכאל" (כינויו בלח"י של שמיר, א"ע) היתה לי שיחה נוקבת. הוא אמר לי: "זה ידוע שבימין לא יכולים להוציא עיתון, לו היית שואל אותי הייתי אומר לך לא להתחיל עם זה". הזכרתי לו מה החזיק אותנו בימים הכי קשים של המחתרת, הרי זה היה העיתון של התנועה! אבל הוא אמר שאלו היו זמנים אחרים. היה אפשר למנוע את אוסלו בכמה עשרות אלפי שקלים, אבל הם רצו את הכסף לתעמולת בחירות, לפמפלטים שמלכלכים את הרחובות ולתשדירים טיפשיים בטלויזיה".

לוחמת עיקשת

עוד שנים רבות פעלה רחל למען ההתיישבות, והמשיכה לערוך ולהוציא ספרים עד שנותיה האחרונות, שבהן כבר היתה חולה מדי ולא יכולה היתה לעבוד. במרחשון תשס"ז נפטרה אחרי מאבק ארוך ועיקש במחלת הסרטן. דוד בעלה ושתי בנותיה סעדו אותה בשנותיה האחרונות. בליל שבת ה-24 בדצמבר, יתקיים ערב לזכרה במועדון בגבעון החדשה.

מוני בן ארי, מזכ"ל "אמנה" לשעבר, נפרד באזניי מרחל, שאותה הכיר לראשונה לפני שלושים שנה, כשגרעין גבעון התארח ערב עלייתו לקרקע במעלה אדומים, שם שכן גרעינו של מוני, גרעין כפר אדומים: "רחל היתה מעמודי היסוד של ההתיישבות ביש"ע. אישה חכמה ולוחמת עיקשת במיוחד, שמעולם לא נשאה פנים. רחל היתה מהמעטים שניחנו בכישרון ליצור יש מאין. החשיבות הגדולה של ההתיישבות בגבעון, שעליה ניצחה רחל, היתה בקליטת העליה הרוסית. העובדה שבמת גבעון ואזור בית חורון נמצאים היום בקונצנזוס לאומי יותר רחב מירושלים עצמה - נזקפת לא מעט לזכותה. היא נמנתה על קומץ אנשים שבלעדיו לא היתה קיימת היום התיישבות יהודית ביהודה ושומרון. חד וחלק".