השמות הן אותן שמות. יעל, חיה, אילה. אמנם החורף מטשטש את ההבדלים בלבוש, אבל בכל זאת לא קשה להבחין מי באה מקיבוצי הגליל הרחוק, ומי מקומית, תושבת בנימין. מתנחלת, למי שמתעקש לדבוק במושגים מוכרים שמקלים על הסדר.
ולא רק מאות קילומטרים מפרידים ביניהן. הן יושבות במעגל במועדון בכפר אדומים, ומעבר לחלון - המצוק החד של נחל פרת, ונדמה שאין כמוהו לסמל את התהום האידיאולוגית שפעורה בין רובן. אידיאולוגית – הפער עצום, ולכן הקירבה והחום שאי אפשר שלא לחוש בהם מפתיעים כל כך. האכפתיות, הרצון לשמוע ולהבין חוויות, כמו אחיות כמעט.
שנתיים של מפגשים יצרו ביניהן משהו מדהים. כברת דרך משמעותית הן עשו מאותם מפגשים ראשונים ומהוססים אי שם באמצע הדרך, בקרבת בית שאן. קבוצה של כשלושים נשים, שבתוך להט המחלוקות הפוליטיות שאיימו לקרוע את העם הזה, החליטו להיפגש, לדבר, להכיר. לא בשביל לשכנע, לא בשביל להטיף, לא בשביל לתקן את העולם. אולי בשביל להבין.
המפגש בכפר אדומים שהתקיים לפני כשבועיים היה הראשון "מעבר לקו הירוק". בעבר היו שהצהירו ש"כף רגלן לא תדרוך", אבל הן באו. מכירות משכבר, שמחות להיפגש, רוצות לשמוע. נפגשו על שפת עין פואר, לחוש מים זורמים על רקע אחר מן המוכר, מדברי וקסום ולא ירוק-עד-גלילי, ואז עלו אל הכפר, לשבת במעגל. אז מה עבר עליכן במלחמה, חשוב לנו לדעת, מבקשות נשות בנימין. ונשות החזית הגלילית מספרות. על התחושות הייחודיות-מוזרות שליוו אותן במשך ימי המלחמה הזו, על שהיא הסתיימה אך לא הסתיימה. על המועקה הלא פתורה שמלווה אותן מאז. וכשהן מדברות על הבעל שיצא לשדה בכל יום למרות ההפגזות כשהוא "נוסע בזיגזג", ועליהן עצמן שלא רצו כלל לרדת למקלטים, חשות לפתע הנהגות-המתנחלות שנסעו בדרכים למרות הכל גם בתקופות קשות של ירי ופיגועים – שהנה להן אחיות לשיגעון. למוכנות להתמודד עם הפחד ולא להיכנע לו. והן חשבו לתומן שהן הלא-נורמליות היחידות...
מסתבר שהרבה מן המשותף יש לאלה ואלה: הרבה ערכים, הרבה מוכנות לתת משלך למען רעיון שאתה מאמין בו, הרבה ויתור על הנאות ורכושנות אופנתיות למען מה שקצת יותר חשוב בעיניך, הרבה הסתכלות מסביב לבחון במה אתה יכול לעשות את העולם שסביבך במעט טוב יותר.
במהלך ימי המלחמה התגייסו נשות בנימין לארגן ימי הפוגה וכיף לנשות הגליל העליון. הן ערכו סיורים בירושלים, ואוטובוסים מלאים בזה אחר זה הגיעו לכמה שעות של הנאה מחוץ למציאות הלחוצה של המלחמה. והנה כאן במפגש שוב נאמרו מילות תודה חמות על היוזמה וההתגייסות, ובין השורות צץ גם מרמור-מסוים של נשות בנימין אל אחיותיהן שבגליל, שלא הושיטו יד תומכת בתקופות הקשות שעברו עליהן – ימי הגירוש ועמונה, למשל.
רגע לפני הדובדבן שביום הזה – ארוחת צהריים בנוסח אוהלו של אברהם אבינו ב"ארץ בראשית", עלתה לדיון שאלה חשובה: לאן הלאה, האם נמשיך בקבוצה מצומצמת זו, או נרחיב מעגלים? האם נצא מפה לדרך של התנדבות ותרומה, בזכות הכוחות שצברנו כאן? תשובות מגוונות ושונות ניתנו לה, אך היה ברור שכולן שותפות לרצון העז להמשיך את מה שנוצר כאן, ולא רק כי זה חשוב. זה נהיה גם פשוט כיף ונעים ומותיר הרבה טעם של עוד.