"ילדים, אחריי בטור!", קראה הגננת.
קריאתה משכה את תשומת לבי. כחמישה-עשר זאטוטים (דווקא לא זבי חוטם), יצאו בטור מהגן לטיול של בוקר. מראה שגרתי במקומותינו.
"אנחנו יוצאים לראות כל מיני דברים מעניינים בחוץ כי ירד אתמול גשם. בואו נחפש שבלולים וחרקים וקצת פרחים". נשמע מעניין הטיול הזה. מבלי משים מצאתי עצמי נמשך אחרי הקבוצה, הזאטוט הששה-עשר. ליד רקפת רעננה עצרה הגננת.
"כל הילדים לבוא לראות, יש כאן סתוונית, היא פורחת ישר אחרי הגשם".
גברת גננת, אני סח לעצמי, יש לך טעות. זו רקפת ולא סתוונית! אני עוצר בעדי מלהגיב, לא נעים להעיר ליד הילדים, וגם הכלל של עשו "יהי שלך אשר לך" נראה לי מתאים: אם בשביל הגננת הרקפת הזו היא אחלה סתוונית, מי אני שאשבור לה את המילה?!
את הילדים והרקפת שהתחפשה לסתוונית עזבתי, יושב על ספסל בקצה בוסתן יפה. ברכת הגשם המבורך וברכת השדה, אני מהרהר, התבטאו יפה בתפילות ובפיוטי עם ישראל. חלקו האחרון של פרק ס"ה בתהלים גדוש פסוקים יפים שעניינם הודיה על ירידת גשמים ושנת שובע (ולוואי שנזכה עוד), ולא מן הנמנע שהפייטנים ומחברי התפילות הושפעו בין השאר גם מפסוקים אלו.
"פלג אל הים מלא מים"
"פקדת ארץ ותשקקה" - זכרת אלוקים את הארץ, השפעת עלינו מים טובים, אפילו שלג ראינו קצת.
"פלג אל הים מלא מים" (בתהילים ס"ה) גם הצלחתי לראות. חריצים יבשים, גיאיות קטנים ופלגים שוליים, מולאו פתע במים זורמים ולו לשעה קלה. אפשר היה לראות את חיוניותם, את שמחתם על רגע החיים ביובש הארוך.
שנת המשקעים התשס"ז החלה בקול תרועה רמה - ממטרים קלים בסוכות וגשם שוטף באסרו חג. מאז תעתע בנו מזג האויר, "נשיאים ורוח וגשם אין", והאדמה נשארה יבשה. רק בתחילת טבת ראינו סופה אמיתית שהביאה איתה כמות של מים, אם כי קצרה מדי (לעניות דעתי, ואין לי ידע רב במטאורולוגיה).
חדי עין, רגישי לב
חדי עין ובעלי תשומת לב יראו את ניצני הפריחה במקומות הפתוחים. הסתווניות והרקפות פרחו זה מכבר ועדיין נמצאות, הכרכומים והעיריות החלו גם הן לא מכבר, ומינים של איריס וכלנית נמצאים גם הם בשדות.
אפילו שקדיה פורחת במלואה ראיתי (אז מה אם זה היה בהרי יהודה?).
ברכת המים ניכרת היטב באדמה, זוהי ה"רביעה" בלשון הגמרא במסכת תענית. הגשם יורד על האדמה וכביכול מפרה אותה.
אבל אנחנו רוצים עוד -
"תלמיה רוה נחת גדודה ברביבים תמגגנה צמחה תברך" - את תלמי המחרשה מלא במים, את הרגבים היבשים, אותם גדודים, המס אלוקים, השפל אותם שיהיו נימוחים מרב מים, מלא את ארצנו רביבי גשם. כך היא, מן הסתם, תפילתו של החקלאי המשווע למים יום יום.
"עטרת שנת טובתך ומעגליך ירעפון דשן" - עשית (עשה) את השנה טובה, עטר אותה בציצים ופרחים שהם עטרת האילנות, כמו שכותב ר' אלעזר הקליר בתפילת הטל: "טל צוה שנה טובה ומעטרת פרי הארץ לגאון ולתפארת". מעגליך, אלו שבילי ארץ ישראל, הלוואי יטיפו שמן ועסיס פירות.
"ירעפו נאות מדבר"
"ירעפו נאות מדבר וגיל גבעות תחגרנה" - כאן יש לי הזכות להעיד מקרוב על פסוק זה. תושבי מזרח בנימין יושבים על רצועת ספר המדבר (מדבר יהודה ומורדות השומרון המזרחיים). כתושב כזה יש לי החוויה לראות את שולי המדבר מתעורר לחיים. איך עולצות הגבעות מהגשם שירד, איך פורח פרח באדמת הסחף, איך נאבק ניצן בין טרשים ואיך נוצצים הסלעים מהמים ומבהיקים כמו אלפי מראות, כעין שירת המדבר בימיו הטובים. נאות מדבר אלו מקומות המרעה, ויחד הגבעות יחגרו גיל, כעין לבוש הדר בו מתכסה המדבר עם תחילת הצמיחה והפריחה.
"לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר" - כרי המרעה כוסו בצאן (נכון, צריך יותר צאן יהודי). הכבשים יוצאות אל המרעה הפתוח ומי יודע באלו תשואות שמחה הן יוצאות. העמקים התמלאו במזון, וכולם, כל הברואים, משמיעים שירת הלל והודיה.
ההתעוררות של שבט
התלהבתי קצת, אה?
יושב לו הקורא בביתו ושואל עצמו 'על מה הוא מדבר? איזו שירה ואיזו הודיה, למי יש זמן לראות ולהתרגש?'.
אז הנה תשובתי לקורא היקר: במבט ראשון אתה צודק. אין לנו זמן ופנאי להבחין בטבע. אנחנו עסוקים בלהספיק (לא משנה מה), העולם האלקטרוני טכנולוגי שבו אנו חיים מקהה את הרגש ומרחיק אותנו מהטבע. בשביל לעורר אותנו יש לנו את חודש שבט ואת מדרשי הגאולה.
כאשר הגשם בא בעתו והארץ נותנת יבולה ועץ השדה נותן פריו, אומר לנו רבי אבא במסכת סנהדרין, "אין לך קץ מגולה מזה שנאמר 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל'". כשם שהארץ מצמיחה את פירותיה ומגלה את פריחתה בכל שנה, כך יש פוטנציאל גלום מאותו כוח להצמיח גאולה, ומסימני הגאולה המובהקים הוא שתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה. אמור מעתה, בכל שנה, בכל פריחה, אני יכול להיגאל.
השתרשות
חודש שבט מגיע, יצאו רוב גשמי שנה, האדמה כמו ניעורה מתרדמתה ואנחנו מרגישים חשק גדול בנטיעת אילנות. מאיפה זה בא לנו? מה כל כך חשוב בנטיעת אילן בארץ ישראל?.
"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל..." - הקב"ה מלמד אותנו יסוד חשוב - הנטיעה היא השתרשות, התחברות. אם רוצה אתה להתחבר למקום מסוים, טע בו אילנות. כשם שנטע ה' גן בעדן מקדם, כך אנחנו נתעסק בנטיעה עם בואנו לארץ, וכל שנה, כמו שהסביר הרב קוק:"נטיעת עץ פרי בארץ ישראל, אין זו סתם פעולה חקלאית רגילה, זוהי הדבקות במידותיו של הקב"ה".
נכון שיפה הנטיעה כל השנה, אבל אם כבר השקדיה פורחת, ושמש פז זורחת, וט"ו בחודש מכונה ראש השנה לאילן, לא נוסיף משהו גם אנחנו?