כשדוד (כל השמות בדויים) מכפר אדומים רצה לנסוע אל מעבר לאוקיינוס, הוא התלבט, כי לא היה מי שישקה עבורו את העציצים. משפחת שרוני לא ידעה איך תיסע לסוף השבוע לקרובי משפחה, ותעזוב לבדו את פינק הכלב המשפחתי, עצוב ועזוב, מאחר ובמשפחה המארחת יש אלרגיים לבעלי חיים.

אבל לפני כשלושה שבועות עלו החיים על מסלול אחר לגמרי. פרויקט חדשני שכבש את לוחות המודעות ואת לבותיהם של בני הכפר, הביא פתרונים לבעיות סבוכות.

כשדוד ייסע לאירופה, מר שרוני ישקה לו את העציצים. בתמורה סמדר (שעד כה לא נחשפנו לקורותיה), תטייל עם הכלב פינק, ואילו דוד (כשיחזור) ייעץ לסמדר ייעוץ עסקי בעניינים כלכליים (בהם היא עצמה מסתבכת).

כל זאת במסגרת פרויקט "בנק הזמן", פרויקט קהילתי חדשני שבו כל אחד יכול לתת, ולכל אחד מגיע לקבל. הרעיון הוא ש"זמן שווה זמן". שעה של נתינה בתחום מסוים, מזכה את הנותן בשעה של קבלה בתחום אחר, אותו הוא בוחר ממאגר היכולות שנצברו בקהילה.

בנק הזמן מושתת על הרעיון שאנשים "מפקידים" את זמנם בבנק על ידי מתן עזרה לאחרים בתחומים מגוונים, ו"פודים" את זמנם כאשר הם צריכים שמשהו ייעשה למענם. בבנק אין "מתנדבים" אלא "תורמי זמן" ו"מקבלי זמן". רוצה לתת שעתיים של הוראת פסנתר? בתמורה תוכל לקבל ממאגר בנק הזמן שעתיים בשבוע של טיפול אלטרנטיבי. צריך מישהו שישקה לך את העציצים כשאתה בחופשה בצפון? בתמורה תוכל לעזור לשכן להוציא את הכלב לטיול. ניתן לתרום בכל תחום שהוא, מעזרה בלימודים וייעוץ כלכלי ועד לעזרה בגינה. כל אדם יכול לבחור במה הוא רוצה לתרום ומה הוא רוצה לקבל, בזמן ובמקום הנוחים לו.

 מחליפים כישורים

תחילתו של בנק הזמן באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת בארצות-הברית. הרעיון פותח כאחת הדרכים לאספקת שירותים לקשישים ולשמירה על עצמאותם. הוגה הרעיון ויוזמו היה ד"ר אדגר כאהן, עורך דין לזכויות האזרח באמריקה.

בארץ פועל בנק הזמן בירושלים, במספר יישובים צפוניים, וכעת גם בבנימין. את היוזמה הביאו לכפר שלה שורשן-רוזנק, ואסף רכז הנוער של כפר אדומים.

"לפני מספר חודשים ביקרתי חברה ביישוב גן-נר ליד הגלבוע", מספרת רוזנק שורשן את קורות הפרויקט, "והיא סיפרה לי שהם מפעילים ביישובם את בנק הזמן. הוקסמתי. לחזור לתקופה קדומה, בה פעל סחר חליפין. פעם החליפו חלב תמורת ביצים, היום אנשים מחליפים כישורים. המורה לשיאצו נותן שיעור ומקבל בתמורה ייעוץ נפשי.

"תכננתי להביא את הפרויקט ליישוב, ופתאום אני רואה פרסום של אסף, רכז הנוער, בעלון הכפר, על פרויקט בנק הזמן שהוא מתעתד לפתוח".

"חבר מירושלים סיפר לי על בנק הזמן", מספר גם אסף את קורותיו הוא. "זה נשמע לי מרתק. התכנית מייצרת מעורבות בין כל התושבים בצורה שווה. יש תחומים רבים שאתה רוצה להגיע אליהם, אבל אין לך נגישות. כעת, תחומים רבים נגישים יותר להרבה אנשים. למדתי את הנושא, ביררתי בירושלים איך מפעילים את בנק הזמן, והתחלנו להריץ את הפרויקט בכפר".

לזכר טל

פרוייקט "בנק הזמן" בכפר הוקדש לזכרה של טל, בתה של שלה. בשנות התשעים רדפו הטרגדיות את משפחת שורשן, שהתגוררה באותם ימים בכפר דרום. תחילה נרצח האב דורון, ושנתיים אחר כך נפטרה בתו טל, כשתקף אותה חיידק טורף והיא בת שש.

"רציתי להקדיש את הפרויקט לזכרה של בתי, כדי שיצמח טוב מהרע", אומרת שורשן ומביאה הוכחה מדברי רבותינו, "הרב סולובייצ'יק מדבר על כך שלרע יש תפקיד. כשקורה לאדם משהו רע, אסור לו לקפוא על שמריו. הוא אמור ללמוד מזה, לזוז ממקומו הקודם, ולצמוח. מוות של ילד מזעזע ובלתי נתפס, ואם תצא מכך צמיחה במסגרת הפרויקט, מאחר שכל אחד יוציא מזה את הטוב שלו, ארגיש סיפוק".

שלה נולדה בחולון. היא שירתה בצבא, ונסעה לטיול בחו"ל. אחד מידידיה, שכעס על שיצאה מארץ הקודש וחשב שנדבקו אליה רוחות רעות, שדים ומזיקים, לקח אותה כחוויה מתקנת לטיול במשטחי הבזלת של רמת הגולן. מדריך הטיול היה דורון שורשן.

דורון חזר בתשובה בגיל 16 בעקבות סמינר של "גשר". הוא עזב את הכפר הירוק שבו למד, והלך למכון מאיר. כולם חשבו שזו גחמה של גיל ההתבגרות, אבל הנער בתלתלים ובמכנסיים הקצרים היה עיקש, חיפש עומק ומשמעות, ונשאר במכון, למורת רוחם של הוריו.

 איש של שדות ואדמה

בעיצומה של מלחמת שלום הגליל נישאו שלה ודורון. במשך שלוש שנים התגוררו בבית הילד בירושלים, והיו משפחה אומנת לילדים ממשפחות הרוסות. דורון למד בישיבת עטרת כוהנים. נולדו להם שלושה ילדים.

"הוא היה איש של שדות ואדמה", אומרת שלה, "לכן חיפשנו יישוב חקלאי. שמענו על גרעין שעלה לחדש את היישוב היהודי בכפר דרום, והצטרפנו. זו הייתה הרגשה מיוחדת, היינו 12 משפחות, אנחנו היינו הזקנים שבחבורה. אני הייתי בת 27".

"באנו לכפר דרום בשיאה של האינתיפאדה", היא נזכרת. "היו אז שלושה חיילים ששמרו על הכפר. אחד מהם אני עוד זוכרת מנמנם בש"ג. נסענו חופשי דרך עזה, אנשים למדו נהיגה והלכו לרופא שיניים בחאן יונס. פועלים ערבים הסתובבו חופשי ביישוב".

הם התגוררו באשקובית וגידלו עגבניות בחממות. "הכל היה מקסים. הים, החולות, הערבים שהלכו בשדות אחרי הסוס והמחרשה. בשבתות וחגים הלכנו לים דרך החלקות, והם היו נותנים לנו מלפפונים. דורון היה איש עבודה. היו לו אנרגיות אינסופיות לחיים. כל יום היה מנצל עד תומו: חוזר מהחממות ועובד בגינה ליד הבית".

החורף של 1992 היה גשום וסוער. באחד הימים חלה דורון ועשה דברים שלא עשה מעולם. הוא התבטל, ביקר חברים, חלם והגה. כאילו הרגיש שמשהו הולך לקרות. גם את שלה ביקר במקום עבודתה בנוה דקלים. אחר הצהריים הלך לחממות הסמוכות לדיר אל בלאח, ולא שב. מרצח ארב לו, מסתתר בערפילי הגשם והברד.

  להוסיף ולהכות שורש

"הייתי בשבוע השביעי להריון כשדורון נרצח", אומרת שלה. "נכון שזה נשמע טרגדיה, תינוק שנולד יתום, אבל היה משהו מיוחד בידיעה שמצד אחד אדם נקבר, ומצד שני משהו חדש שהוא יצר צומח". לתינוק קראה שלה - יאיר דורון.

"הרגשתי ניצחון קטן בגלל הילד הזה", אומרת שלה. "המרצחים ניסו לגדוע חיים, אבל החיים המשיכו. אחרי האובדן היה אצלי כעס גדול על כולם. על הממשלה, על הערבים, על הבורות שהיו בכביש, ועל הגשם שלא הפסיק לרדת. אחר כך בא רצון לנקמה. כאילו כדי לפתור את המוות, שלא יהיה לחינם. זה לא היה רצח פלילי. לאיש לא היה משהו אישי נגד העיניים היפות של דורון. קניתי את הבית בתחושה שאם מנסים לעקור אותנו, אנחנו נוסיף ונכה שורש. אחד הדברים הראשונים שעשיתי, היה לקנות בית בכפר דרום".

את דורון הסכימה שלה לקבור במרכז הארץ, בעיר מגוריהם של הוריו. את טל, שנפטרה שנתיים ויומיים אחרי הרצח של דורון, בחרה להביא למנוחת עולמים על יד הבית, הים והחולות, בבית העלמין של גוש קטיף.קברה היה אחד מ-47 הקברים בחולות קטיף שנתלשו ונעקרו.

ממש באותו זמן שדחפורי החורבן רמסו את בית משפחת שורשן בכפר דרום, עמדו המגורשים על הר הזיתים, וקברו שוב את טל. בדרכה האחרונה ליוו אותה אנשי כפר דרום המיוסרים, בתוכם גם משפחות בירן (אבי המשפחה הרב בירן הי"ד נקבר גם הוא באותה שעה), משפחת איובי, ומשפחות אמיתי וביטון; פצועי הטרור חנה ברט, דן עמיאל, וילדי משפחת כהן קטועי הרגליים.

  רציתי שתישארי מול הים

על הר הזיתים הדומם, בקול חנוק, הספידה שלה את בתה: "חמש שנים אחרי לכתך, פגשתי את דני, שהיה הרופא המיילד שלך. דני הצטרף למשפחה, הפעם לא כמיילד אלא כאב. ואת שתמיד כל כך ביקשת ממני אבא חדש, לא זכית להכירו. כולנו צעדנו במעלה ההר של החיים החדשים. עזבנו את כפר דרום, אבל לא נפרדנו. החדר שלך נשאר כשהיה. הארון, הבגדים, הצעצועים. מדי פעם הייתי מגיעה לחדר שלך, יושבת על המיטה, מנסה להתבונן מהצד על מסכת חייך.

"היום אני מעבירה אותך, טל. רציתי שתישארי בחולות מול הים, שם קבענו אבא ואני את ביתנו. כוס הדמעות עולה על גדותיה. כולם מנסים לחבק, לעודד, לעטוף. חורבן גוש קטיף והבית בכפר דרום נורא. הידיעה שהנס לא יקרה, הגלגל לא יתהפך, מחלחלת בי, מבשילה. אני מבכה את השריפה הגדולה.

"רציתי להשתייך לקהילת כפר דרום. מלח הארץ, תמימות ואהבת חסד, מאפיינים את החברה המיוחדת הזו. לא הייתי מוותרת ולו על יום אחד עם קבוצת האנשים הנפלאים הללו. עקירתך טל, ועקירת עשרות הקברים האחרים, פיצוץ בתי הכנסת, הוא רצון לעקור חבל ארץ עד היסוד. בקבורה היתה השתרשות. עקירתך וקבורתך מחדש הוא רצון לסגור את הגולל על חבל ארץ יפה. הכל הזוי. דחפורים אחוזי תזזית עוקרים והורסים. והכל בשם החוק. "רגע לפני שאני קוברת אותך, כאן מול הר הבית המחולל, אולי נחמתי בעוניי שאחרי היום לא יהיה אדם במדינה שלא יידע מי זו טל שורשן. נוחי בשלום על משכבך, והפעם במנוחת עולמים".

מהפכונת

תקופה מסויימת התגוררו בירושלים, ואז עברו דני ושלה לכפר אדומים.

"לא אהבתי את העיר", מנמקת שלה, "דני עבד בירושלים, וחיפשנו יישוב קרוב. היה לי קשה לעזוב את כפר דרום, אבל היה ברור שדני לא יבוא איתי לשם, הוא רצה חברה יותר הומוגנית. למרות הקושי לעזוב את הגוש, לבנות בית חדש הייתה שמחה גדולה".

הפרוייקט החדש שקורם עוד וגידים מוסיף גם הוא לשמחה. בין לימודי השלמת הBA-בתנ"ך, וההתעסקות בעמותת נפגעי הטרור שהקימה, יצאה שורשן רוזנק, יחד עם שני שותפיה - אסף רכז הנוער, וגוני שם-טוב, למסע פרסום נרחב בכפר אודות בנק הזמן. לוחות המודעות, העיתון המקומי ותיבות הדואר, הוצפו מידע על המהפכה שעומדת להתחולל.

"לא הייתי אומרת מהפכה", מצטנעת רוזנק-שורשן, "אבל מהפכונת כן. יפה בעיניי למשל שיש אנשים שמוגבלים בכל מיני מוגבלויות, ובדרך כלל יותר מקבלים, ופתאום יש להם אפשרות גם לתת כשווים בין שווים. במסגרת "בנק הזמן" אתה לא שווה רק בזכות המקצוע והכסף שלך, פה אין לזה משמעות. וזה מה שיפה, אתה בעצם מה שאתה. צעיר או מבוגר, גבר, אישה, או נכה. ואם אתה רוצה לתת, אתה חייב גם לקבל. אין את היוהרה של מתנדב שרוצה רק לתת כשהמסר הסמוי הוא אני החזק. כאן אין פרזיטים, וגם אין חלשים וחזקים. זה עם המון יופי".

"אנשים מצביעים ברגליים ומגיעים", מרוצה גם אסף. "יש לנו כרגע 80 נרשמים. התחומים המוצעים הם למשל: ייעוץ כלכלי, ייעוץ משפטי, יצירה, ריקודים, אמנות, תיקונים.

הפתיחה הייתה כשאדם בן חמישים שעוסק בתחום המחשבים, כתב קורות חיים לבחורצ'יק צעיר שרק השתחרר. הבחורצ'יק בתמורה יעביר שיעור כללי ליישוב בנושא מד"א".

התלהבות שוטפת

שלושת המקימים נפגשים מספר ערבים בשבוע ומנסים לשדך שידוכים. מי יכול לתת מסאז' לפנינה, מי יכול ללמד פסנתר את גדי, הזייפן המקומי, ומה יכול דניאל לתת בתמורה לשיעור הטאי צ'י שקיבל (כל השמות, כמובן, בדויים).

"אני אישית לא השתתפתי בתכנית כזו בעבר", אומר אסף, "נרשמתי לפרויקט שלנו בעצמי, אבל אני עוד לא יודע מה אני רוצה לתת ומה יכול לקבל. יש עוד נקודה מעניינת: אם בעבר לאדם לא היה נעים לבקש משהו משכן, כרגע אין אי נעימות, כי הוא נותן בתמורה. אפשר לבקש גם דברים הכי פשוטים, כמו לשחק שחמט, או להקליד למענך על מחשב.

"יש גם מסאז'ים", מוסיפה שורשן רוזנק בהתלהבות, "שיעורים ביהדות, באנגלית, שיאצו, שיפוצים בבתים שעוזרים מאוד למשפחות חד הוריות, או בבתים בהם הגברים חוזרים מאוחר והנשים לא עוסקות בשיפוץ. או עזרה איך לצאת מהמינוס בבנק".

"הפרויקט עדיין צעיר ובתחילת דרכו", מסכמת שורשן רוזנק, "אבל בינתיים נראה שהתלהבות כללית שוטפת את הכפר. ואם נדלקתם, גם אתם יכולים ליזום פרויקט מקומי, בכפר שלכם".