דניאל, איש עסקים מקומי כבן 50, חיפש נערים לעבודה בקיץ. הוא הציע לליאור בן ה-17 להביא אתו שני חברים לעבודה. סוכם שכל אחד מהנערים יקבל 20 ש"ח לשעה, וליאור יקבל 25 ש"ח לשעה, בגלל שהוא אחראי על כל השאר. במשך יומיים עבדו ליאור וחבריו בשיפוץ בית אחד, ואז החליטו הנערים לעזוב את העבודה כיוון שמצאו עבודה בשכר גבוה יותר.

דניאל כעס נורא. לדבריו, הוא סיכם עם הנערים מראש על חודש עבודה, ואילו הם עזבו אחרי יומיים בניגוד לסיכומים. יתירה מזו, השיפוץ של הדירה היה הכרחי על מנת להשכיר אותה, ובגלל העיכוב בסיום העבודה השוכר החליט לחפש דירה אחרת, ודני הפסיד סכומי כסף גדולים. לאור זאת, החליט דני לשלם רק לשני הנערים שליאור הביא, אבל לליאור עצמו סירב לשלם.

בתגובה תבע אותו ליאור בבית הדין. סכום התביעה היה קטן, ובכל זאת, בית הדין התייחס לסוגיה במלוא הרצינות. בדיון טען ליאור שלא סוכם על משך העבודה, ולדעתו מותר היה לו לעזוב מתי שירצה.

בית הדין שמע את הצדדים, וכעבור מספר ימים שלח בדואר את פסק הדין, שבו חויב דניאל לשלם לליאור על כל שעת עבודה 20 ש"ח. בית הדין נימק את החלטתו כך:

אחת ההלכות החשובות בדיני עבודה על פי התורה היא זכותו של עובד להתפטר מתי שירצה, כפי שנפסק בשו"ע (חו"מ שלג, ג): "התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי היום, חוזר... שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים' (ויקרא כה, נה), ולא עבדים לעבדים". הנימוק המופיע בהלכה הוא מהותי -החירות לעבוד או לא לעבוד היא זכות יסוד, והתחייבות לעבוד אינה יכולה להגביל אותה. לפיכך, גם אם אכן סיכמו הצדדים שליאור יעבוד במשך חודש הוא היה יכול להתפטר.

אמנם, במקרה שהתפטרות של העובד מסבה נזק למעסיק, אסור לעובד להתפטר (שו"ע חו"מ שלג, ה) - "במה דברים אמורים, בדבר שאינו אבוד; אבל בדבר האבוד, כגון פשתן להעלות מהמשרה, או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהם, אחד פועל ואחד קבלן, אינו יכול לחזור בו". כלומר, במקרים בהם התפטרות של הפועל גורמת נזק בלתי הפיך - אסור לו להתפטר.

דוגמא למקרה כזה היא תזמורת שנשכרה לנגן בחתונה, וחזרה בה סמוך לחתונה. במקרה כזה הנזק לבעלי השמחה יהיה בלתי הפיך, ולכן אסור לפועלים לחזור בהם. אם אכן הם חזרו בהם, עליהם לממן את ההפרש בין שכרם לשכרו של פועל אחר שהסכים לבצע את העבודה (שם, ו).

במקרה הזה, מדובר בעבודה שהיא בגדר דבר האבד, כיון שהדחיה בסיום השיפוצים של הדירה גרמה נזק לדניאל, ולכאורה אסור היה לליאור להתפטר מעבודתו.

אולם, בית הדין פסק בסופו של דבר שמותר היה לליאור להתפטר מעבודתו כיון שלא סוכם אתו מראש שמדובר בעבודה שהיא "דבר האבד". פוסקי ההלכה דנו במקרים דומים ופסקו שהאיסור להתפטר כשמדובר בדבר האבד, מותנה בכך שהפועל יידע מראש, בשעה שהחל לעבוד, שבכך מדובר. ואפילו אם המעסיק הזהיר את הפועל באמצע העבודה שמדובר בדבר האבד - דינו של העובד לא ישתנה.

בית הדין לא חייב את דניאל במלוא הסכום שעליו סוכם (25 ש"ח לשעה), כיון שמדובר היה בסכום גבוה יחסית, שהובטח בתמורה להתנהגות אחראית. עזיבת העבודה בראשיתה לא תאמה את הציפיות מליאור, ולכן נפסק שהוא זכאי לשכר ככל פועל אחר.

עצם קיומו של הדיון הוכיח כי בית הדין נגיש לכל אדם - צעיר כמבוגר. מקרה זה אינו יחיד, והוא מהווה דוגמא לעשרות מקרים בהם החלשים בסכסוך - העולה החדש, הנער או כל אדם אחר - פונים לבית הדין כמוצא אחרון, כשהם חשים שנעשה להם עוול. לא תמיד הם יזכו בדין, אבל את ההתייחסות במלוא הרצינות הם יקבלו – "כקטן כגדול תשמעון".