כח' אייר תשכ"ז, יוני 1967, הוא מסוג הימים שעליהם נאמר שאיש לא שוכח מה עשה והיכן היה באותו רגע, גם אחרי 40 שנה. כך גם יומיים אח"כ, יום שיחרור ירושלים.

ביקשנו משבעה תושבי בנימין, מוכרים יותר ומוכרים פחות, צעירים יותר וצעירים פחות, שישתפו אותנו בזכרונותיהם מאותם ימים גדולים של שיחרור ירושלים, חבלי יש"ע, סיני והגולן. שבעת הסיפורים מביאים את הזוויות השונות של אותה מלחמה, מהצנחן שלחם בתעלות גבעת-התחמושת, הקצין שאיחד את ירושלים, הצעיר שנפצע קשה מפגז סורי בחזית הגולן (והיום הוא ראש המועצה), הלוחמים בגזרות השונות, האשה האשה שהיתה עם ילדיה הקטנים במקלט בירושלים המופגזת והילד הקטן שהיה אז בכתה ה'.

ד"ר חיים (צ'ילי) שלם – עפרה: הנחת תפילין בתעלות גבעת-התחמושת

כשפרצתי כבר הייתי מגויס ליחידת המילואים שלי (יחידה 55 בפיקודו של מוטה גור). אלו היו המילואים הראשונים שלי למעשה השתחררתי משירות סדיר חודש לפני כן. הייתי חבר קיבוץ עלומים וגוייסנו לאחר שנאצר סגר את מיצרי טיראן. התכנון היה שנצנח בסיני אך מכיוון שהיינו עתודה מטכ"לית וחוסיין התחיל במלחמה שלא כצפוי בירושלים, כל הקו העירוני הופגז מרמת רחל ועד הר הצופים וסנהדריה ביום הראשון של המלחמה, עזבנו את המצנחים ואת כל ההכנות ועלינו לירושלים.

השתתפתי בקרב המפורסם ביותר והקשה ביותר ושגבה את הקורבנות הרבים ביותר שזה הקרב גבעת התחמושת. מאז זה מלווה אותי 40 שנה וסביר להניח שעד יומי האחרון זה יראה לי כזכות הגדולה.

השעה הייתה 2:15 לאחר חצות של יום שלישי לפנות בוקר, כ"ז באייר, מיד שנכנסנו בתחילת הקרבות, יורם אלישיב המ"מ צווה על מאיר מלמודי המ"כ לקחת את הכוח ולשתק את האש שנורתה עלינו לאחר שהתגלינו. למעשה התגלינו כתוצאה מכך שירינו על ג'יפ תול"ר (תותח ללא רתע) שנשרף כמדורת ל"ג בעומר. ולאור המדורה הזאת רצנו לתוך התעלות כדי להתחיל. כשנכנסו לתוך התעלות היה ברור שצריך לשתק את האש כדי להתקדם. המ"מ אמר למאיר מלמודי לקחת את החיילים שלו ולשתק את האש. מאיר הוציא איתו שלושה חיילים, לא עברו כמה שניות כל הארבעה על הרצפה, שלושה הרוגים ופצוע אחד. בין ההרוגים גם מאיר עצמו. זה היה למעשה חלק "רגיל" מכך שבמשך השעות הקרובות נפלו רבים וטובים.

לפני 15 שנה, כשמלאו 25 שנה לאיחוד ירושלים, הדרכתי קבוצה של כ-30 אנשים, לא הכרתי אף אחד מהם והתחלתי להדריך אותם. אחרי שסיפרתי את הסיפור הזה עם מאיר מלמודי, בתחנה הבאה בן אדם כבן 75 שאל אותי "אני יכול לשאול אותך שאלה?", אמרתי "כן".

"אתה רואה את השעון שלי?" – שאל.

אמרתי לו "כן" אך בליבי לא הבנתי: מה הקשר של השעון עכשיו? הוא שאל: "אתה מוכן לראות מה השעה?"

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, אמרתי לילד שעמד לידו לראות מה השעה אצלו ושנמשיך בסיור. הילד אמר שהשעה 2:30 אך האסימון עדיין לא נפל לי.

ואז האיש המבוגר אמר משהו בקול רועד אבל בוטח. כשאני נזכר מה הוא אמר השערות שלי עדיין סומרות, למרות שסיפרתי את הסיפור כבר מאות פעמים מאז. הוא אמר: "אני אבא של מאיר מלמודי. צה"ל הביא לי דבר אחד את השעון, השעון נעצר על השעה 2:30 וזה מה שיש לי מהבן".

באותו רגע הבנתי את המשמעות של המושג "הורים שכולים" - לראות את האבא ולהבין שהזמן עמד מלכת אצלו, הוא הולך לישון ב-2:30 וכשהוא קם השעה 2:30 ולכל מקום שהוא הולך השעה 2:30, זה היה מבחינתי שיעור חשוב מאוד.

בחזרה לקרבות: כמעט בסוף הקרב, ב-7:00 בבוקר כשגמרו להפציץ, אמרו לנו לנוח בתעלות ההיקפיות. היה אסור לעמוד, אחד הקצינים שניסה לראות מה קורה ונעמד ב-10:00 בבוקר נהרג מאש צלפים לאחר שהקרב נגמר.

בשעה 8:00 הודיעו לנו שאנחנו יכולים לאכול במקום בישיבה ואני חשבתי שאם אפשר לאכול אז אני יכול להתפלל. הייתי הדתי היחידי שם. לפני המלחמה זכרתי מה אמר הרב נריה בשיחה שלו לקראת יום כיפור "חייל יהודי שיוצא לקרב - קח איתך תפילין". דחפתי את התפילין של ראש ויד בנפרד לתוך התיק שלי וכך היו לי תפילין.הוצאתי את התפילין. הריח של המוות בתוך התעלה היה נורא ואיום ההרוגים שכבו בפנים. אי אפשר היה לפנות אותם, הריח היה איום כי היה חם מאוד ועברו שלוש שעות מאז שהם נהרגו. התלבטתי אם מותר להתפלל במקום כזה. אמרתי לעצמי: אין לך את מי לשאול, אני צריך לעשות מה שאני חושב. חשבתי שאני צריך להתפלל תפילת הודיה על כך שאני חי וקיים מול המוות והקרב הקשה שעברנו וכך התפללתי בקצרה בישיבה.

באותו רגע הגיע חייל שלא הכרתי מפלוגה אחרת שעשה איזו שליחות בריצה. הוא ראה את התפילה ושאל בפליאה: "מה אתה עושה?" עניתי: כולם אוכלים אז אני מתפלל. הוא עשה תנועה שהוא מבין ואז הבנתי שאולי גם הוא גם רוצה. אמרתי לו "בוא תניח תפילין". הוא ירד אלי לתעלה, והניח תפילין.

לאחר מכן הוא קיבל צל"ש על לחימתו בגבעת התחמושת. קוראים לו יהודה קנדל. בתו נרצחה יחד עם בעלה בפיגוע קשה לפני כמה שנים בכרמי צור.

חוויה נוספת שזכורה לי היא החוויה האדירה של מסדר הסיום בהר הבית. כל החיילים ורוב הפצועים היו שם, על אלונקות, מחוברים לאינפוזיה, קטועי ידיים ורגליים ועצומי עיניים עמדו במסדר עם הרב גורן והרב הראשי ועם האלוף עוזי נרקיס ועם מוטה גור, עמדנו ושרנו את התקווה על הר הבית ממש.

פנחס ולרשטיין – עפרה: פגז סורי ריסק לי את הרגל

הייתי בן 18.5 בזמן המלחמה שתפסה אותי בסוף הטירונות במסגרת גרעין הנח"ל. ביום העצמאות בירושלים היה מצעד צה"ל, המצעד שלפני המלחמה. באיצטדיון של האוניברסיטה העברית התקיים הטקס המרכזי, ומשם לקחו אותנו ברכבות לכיוון המרכז, משם העלו אותנו לגבול הצפון.

היינו בסך הכל טירונים. הגענו לתל דן ובכל "תקופת ההמתנה" היינו בגבול הצפון וביצענו מארבים מול הרמה הסורית, שתהפוך בתוך שלושה שבועות לרמת הגולן, התחלנו בתל דן וכל פעם הזיזו אותנו. לקראת המלחמה ירדנו לאזור דגניה מול הירדן ודרום רמת הגולן.

המלחמה החלה ביום שני. רוב הזמן שמענו על המלחמה אך אצלנו לא היה כלום. המלחמה על רמת הגולן החלה רק ביום שישי בשבוע.

כמובן ששמענו את סיפור כיבוש ירושלים וסיני והייתה הרגשות בלתי רגילה, כולל בכי והתפרצויות. זו תופעה שמתרחשת פעם בכמה דורות. הייתה ממש התעוררות בעם ישראל כתוצאה מהמלחמה, התרוממות רוח אצל כולם - דתיים וחילוניים.

ביום שישי בבוקר קיבלנו הוראה לעלות על רמת הגולן, מתוך הנחה שכוחות עיקריים של צנחנים וטנקים שכבשו לפני כן את ג'נין יעלו לגולן.חיכינו לאנשים שלא הגיעו עד יום שישי אחר הצהריים. התחלנו ללכת כמו בטיול שנתי מכיוון שער-הגולן. קיבלנו פקודה לעלות למוצב תוואפיק בדרום רמת הגולן, מעל תל קציר. ברגע שנחשפנו היינו מטרות לסורים והם התחילו להפציץ בצורה בלתי רגילה.

אחד הפגזים הראשונים שנורה על הבוקר ביום שישי הרג את המג"ד ואת קצין הקשר שלנו. אנחנו פחות או יותר התחבאנו מתחת לגפנים שלא היו להם אפילו עלים. הלכנו ברגל מקיבוץ מעגן לכיוון תל קציר. במשך שעות על שעות הסורים הוציאו את כל כוח האש עלינו. מעת לעת היו מגיעים מטוסים של צה"ל שהפציצו את הרמה ואז הייתהרבע שעה של הפסקה במטווח עלינו.

נפצעתי ביום שישי בצהריים מפגיעה ישירה של פגז מרגמה. לשמחתי נשארתי בחיים. ניסו לטפל בי ולא הצליחו אז החליטו לפנות אותי לאחור. פתחו אלונקה ותחת אש רצו איתי. כמעט כל הרגל שלי נתלשה אבל באופן מוזר העורק עצמו לא נפגע - ראו אותו פועם. בגלל שהוא לא נפגע נשארתי בחיים.

פינו אותי לאזור צמח בריצה, שם היה קיבוצניק שהגיע עם מכונית קטנה כשראה שיש פצועים. במכונית שלו פינו אותי לתאג"ד בצמח, ומשם לבית חולים פורייה בטבריה. בפוריה ניסו לייצב את מצבי. אני לא ממש זוכר את התקופה.

אושפזתי בבית-חולים עד ערב חג שבועות. רוב הזמן הייתי בהכרה. ברגע שהצליחו לייצב אותי בפוריה ונשארתי בחיים החליטו בערב שבועות להטיס אותי לרמב"ם. ברמב"ם התחילו לנתח אותי, לייצב אותי, ולחבר את הרגל. עברתי הרבה ניתוחים כירורגיים, אורטופדים ופלסטיים.

הייתי בבית החולים מעל שנה. פה ושם יצאתי לכמה ימים לחופש כשחיכו בין ניתוח לניתוח. אני צריך להודות לה' על כל רגע שאני בחיים.

בבית-החולים לקחו חיילים שלא היו לוחמים, השכיבו אותם לידי הוציאו מהם דם לתוך צנצנת זכוכית ומיד העבירו אותו אלי. לפעמים הם אפילו ראו שלקחו מהם ונתנו לי. זמן מה אח"כ קיבלתי מכתב מחיילת שכתבה לי "כותבת לך אחותך בדם. לקחו ממני דם וראיתי איך מכניסים אותו לך.לקחתי את המספר אישי שלך ועכשיו אני כותבת לך את המכתב". לא שמרתי את המכתב ולא הצלחתי לאתר את אותה חיילת. קיבלנו אז המון מכתבים מבתי ספר וגני ילדים.

השהות שלי בבית החולים נמשכה זמן רב מאד, אך הייתי כל כך צעיר ולקחתי את זה בקלות. הכי הטריד אותי אם אוכל לעבור קורס צניחה והאם יסכימו לקבל אותי לקורס צניחה, זה היה נשמע לי הדבר הכי חשוב בעולם. מאוחר יותר הבנתי שעד שאצא מבית החולים החבר'ה שלי יגמרו את הצבא. כשיצאתי מבית החולים הלכתי במשך שנה עם קביים. אסור היה לי לדרוך על הרגל, במשך כל הזמן עברתי עוד טיפולים. בשלב מסוים החבר'ה שלי אזרחו את מעלה הגלבוע והצטרפתי אליהם.

משה לשם – גבעון החדשה: ביצעתי בפועל את "ירושלים חוברה לה יחדיו"

ביום פרוץ המלחמה הייתי מ"פ צעיר של פלוגת הנדסה קרבית במילואים. הייתי בן 22. הכוח היה בבית ליד תחת פיקוד של חטיבה 5. עד פרוץ המלחמה עסקנו בהנחת שדות מוקשים גדולים נגד טנקים באזור ניצני עוז (היום בת חפר) כי היה חשש שהצבא הירדני יפרוץ בציר הזה, מטול כרם לכיוון נתניה. זה היה מערך הגנה ממוקש שעסקנו בו בתקופה של שבועיים שנקראה "תקופת ההמתנה" לפני מלחמת ששת הימים.

בפרוץ המלחמה היינו עם הכוח שפרץ וכבש את טול כרם שנפלה כמעט ללא קרב. התקדמנו בצורה די מהירה מכיוון שכם לירושלים. זה היה יום קרבות דליל, התמקדנו בטול כרם ובמוצבים בהמשך לציר. לא היו קרבות עיקריים באזור הזה.

יום לאחר מכן התקדמנו מזרחה עד לכביש המוליך משכם לירושלים. עסקנו בעיקר במשימות של הנדסה קרבית, פינוי הצירים ממכשולים שונים כמו קוביות בטון גדולות, וגם טיהרנו בורות שהיו עם חומר נפץ שנקראו "בורות יקוש".

 הדבר שהכי נחרת בזיכרוני היה לאחר שירושלים נכבשה. עלינו לירושלים והמשימה העיקרית שלנו הייתה לחבר את מזרח ירושלים מערבה במהירות האפשרית. היה אז שטח הפקר ממוקש וממוכשל בצורה מאסיבית ורצינית מאד, בכל האזור שהיום מכונה כביש מספר אחד בירושלים. פינינו את כל שדות המוקשים שהניחו הירדנים בקו העירוני בין מזרח ירושלים למערבה. כל החצרות בצד הירדני היו ממוקשות במוקשי נעל מסוכנים.

מיד עם כיבוש ירושלים על ידי הצנחנים הייתה נהירה של ירושלמים שניסו להגיע לכותל, וחלק מהם עלה על אותם מוקשים שהיו מונחים בחצרות.

הפלוגה שלי גם טיהרה את הר הצופים וסביבתו מכל האמצעים שהניחו כוחות צה"ל במשך כל השנים מאז מלחמת השחרור. הפקודה הייתה לנקות את ההר מהר ככל האפשר ועשינו את זה במשך כשלושה שבועות. מסרנו אותו למדינת ישראל כנקי כדי שאפשר יהיה להחזיר אליו את בית החולים ולחדש את הלימודים באוניברסיטה העברית שהייתה נטושה באותם ימים.

היו לנו די הרבה פצועים בפינוי המוקשים. מוקשי נעל היו מוקשים שטניים ולא היו לנו אמצעים משוכללים לגילויים למעט סכין חבלנים ודקר מתכת. אלו אמצעים לא מספיק יעילים לעבודה עם המוקשים היותר מודרניים שהירדנים השתמשו בהם. מדובר במוקשים בגודל של כפתור שלעיתים בשטח המסולע בירושלים קשה היה לגלות אותם באמצעות הסכינים. לעיתים גילינו אותם באמצעות 'הרגליים' – רגליים של חיילים שנקטעו בגלל עלייה על המוקשים האלו. בפלוגה שלי היו שבעה פצועי רגליים כאלו.

בהמשך נשארנו תקופה ארוכה בירושלים כדי לטהר את כל המרחב שמתחת לגבעת התחמושת שעליו נבנתה שכונת רמת אשכול.

הסיפוק הגדול שיש לי היום זה לראות את כל השטח הבנוי על אותם שדות מוקשים לשעבר. ואני יכול להיות גאה שהייתי בין אלה שחיברו פיזית את חלקי העיר ירושלים והפכו אותה לעיר שחוברה לה יחדיו.

כשנמצאים בתוך מהלך של מלחמה לא שומעים את משק כנפי ההיסטוריה, אבל תוך ביצוע המשימות בירושלים הייתה מעין התרוממות רוח.גם במהלך קרב או פינוי מוקשים אתה חש שאתה עושה דברים שייחרתו גם בדברי הימים של העם הזה.

 חיים פוגל – נווה צוף: בקבוצה האחרונה שירדה מהר הצופים

התגייסתי בשנת 66 לגרעין נח"ל מגשימים במושב משואות יצחק.

לפני פסח בשנת 1967 הוצבתי בהר הצופים בירושלים. במקום הייתה היאחזות של 120 אנשי צבא ומשטרה שהתחלפו פעם בשבועיים ושמרו על המקום. אני הייתי בקבוצה האחרונה שהיתה שם לפני מלחמת ששת הימים. בשבועיים האלו זכינו לראות את ירושלים בתפארתה כל הזמן ממרום מושבנו.

אחרי יום העצמאות החליפו אותנו וירדנו לבית-גוברין, שם היינו בתחילת המלחמה. כשפרצה המלחמה בבית גוברין היינו צריכים לשמור על האזור מחשש לפלישה של הירדנים מכיוון חברון.

כשהתקבלה הידיעה על שחרור ירושלים, מאוד התרגשנו לאחר שבמשך שבועיים ראינו כל יום את ירושלים מאיזור האוניברסיטה ולמדנו להכיר כל בית בעיר. התחושה הייתה מאוד מיוחדת. נראה כאילו כולם חיכו לשחרור יהודה ושומרון אך זה לא היה כך. היתה מלחמה עם ניצחון מהיר אך התחושה לפני פרוץ הקרבות לא היתה טובה, ואז הגיעה הניצחון בצורה כזו.

בזמן המלחמה הצבא לא דיווח בצורה מסודרת. לקח זמן עד שידעו אם מישהו חי או מת, התחושה הייתה מאוד שונה ממלחמת לבנון השנייה. כשהיינו בצבא ידענו שתפקידנו להילחם ולנצח. גם אם חשבו שיהיו אבדות אז זה נלקח בחשבון בצורה מאוד מוסתרת ולא דיברו על זה. זה לא היה מרכיב ציבורי בקבלת ההחלטות.

פעם תפקידנו היה לנצח במלחמה, ועכשיו יש חשיבות גדולה אם יהיו אבדות או לא. בנוסף יש היום חשיבות שגם האוייבים לא יפגעו וזה מצב בלתי אפשרי. מי שלחם אז לקח את עניין האבדות כחלק מהעניין, זה נלקח בחשבון כדבר קיומי. אני חושב שחלק מאי עמידה ביעדי הצבא בלבנון נבע מזה שלנצח היה הדבר האחרון שהיה חשוב להנהגה.

 שרה לקס – פסגות: במקלט בירושלים המופגזת שמענו על שיחרור הר-הבית

כשפרצה המלחמה גרנו ברחוב צפניה בירושלים, ביתנו היה צמוד למחנה הצבאי שנלר. היו לי אז חמישה ילדים, בעלי גוייס חמישה ימים אחרי יום עצמאות. בני הגדול היה בן תשע והקטן בן חצי שנה.

לא היו לנו מקלטים. אמרו שהמלחמה תהיה בסיני אך אנשי ירושלים היו חרדים מאוד וכולם החלו לקנות ולאגור מזון. היה המון מתח באוויר כי לא ידעו אם תהיה מלחמה או לא והיו שינויים בממשלה ובלגאן גדול.

בעלי היה מגוייס. הייתי בהריון ולבד עם הילדים. אנשים רבים אמרו לי "תסעי מפה, זה מסוכן, את גרה סמוך למחנה צבאי, תיסעי למקום יותר בטוח", אך אני לא רציתי לנסוע.

ביום שפרצה המלחמה קמנו בבוקר והיה מתח כי אמרו שבסיני החלה המלחמה והפציצו את שדה התעופה של מצרים. שלחתי ילד אחד לבית ספר, שניים לגן ושניים היו איתי בבית כי לא היה שום דבר מיוחד בירושלים.

פתאום החלו התפוצצויות של פגזים, הילדים היו בבית ספר, התקשרתי לבית הספר וגם שם היה בלגן גדול. ובסוף השכנים הביאו אותם הביתה. עמדתי להכניס כביסה מבחוץ וכבר היו פיצוצים ולא הספקתי אפילו לסגור את הדלת של המרפסת.

גרנו בקומה שנייה. היה מסוכן להישאר שם, למשפחה שגרה למטה היו שני חדרים קטנים וכל השכנים נכנסו לשם. ישבנו שם דחוקים וכל העת היו פיצוצים. בנוסף הייתה הפסקת חשמל ולא יכלו להפעיל אתהטרנזיסטור כי פחדו שהסוללות לא יספיקו. לא ידענו בדיוק מה קורה בירושלים ומישהו בא ואמר לנו שארמון הנציב בידי הירדנים.

אי אפשר היה לצאת החוצה, הילדים היו כל כך במתח וכל הזמן שאלו "איפה אבא". לא ידענו דבר ממה קורה. שמענו קולות נפץ, וחשבנו שזה ירי של הירדנים. היינו בטוחים שעוד שנייה הבית כבר נופל כי הוא היה מאוד ישן. אי אפשר לתאר את מצב הרוח בו היינו שרויים. גם אוכל לא הספקנו בבוקר לקנות כי הייתי לחוצה שהילדים יחזרו הביתה. כולם היו מאוד מופתעים.

 במצב הזה היינו כל יום. בלילה התחילו לעבור דרך הרחוב שלנו משוריינים לגבעת התחמושת. שמענו המון הדי התפוצצויות. אחרי כל פיצוץ ששמענו אמרנו "שמע ישראל". היה רעש נורא והבית רעד. שמנו על החלונות דבק כדי שלא יתנפצו אך שקי חול לא יכולנו לשים כי לא היה איתנו גברים.

כך זה נמשך כל הלילה. הירדנים כיוונו כל הזמן למחנה שנלר כי זה היה מחנה צבאי. עם כל הפיצוצים האלו חשבתי שכבר לא נשאר שום דבר מהבית. הילדים בכו מכל הרעש.

בבוקר היה לנו כבר מצב רוח אחר. דרך הרחוב ראינו מכוניות עוברות עם פצועים. עוד לא הייתה אזעקת הרגעה ואסור היה להסתובב בחוץ ועדיין לא ידענו מה קורה.

בערב המלחמה השיר "ירושלים של זהב" היה בפסטיבל הזמר כבש את לב כולנו. כשהתחילה המלחמה השיר נשמע כמו נבואה. כשסיפרו לנו שנכנסו לעיר העתיקה השיר בכלל הפך ללהיט.

ביום רביעי אחר הצהרים הודיעו שהעיר העתיקה נכבשה. שמענו על זה לפני כן כי אנשים דיברו. דרך הרחוב שלנו העבירו את הרב הנזיראת הרב קוק. כל הזמן הזה לא יצאנו מהבית.

בשעה 15:00 פתחנו את הרדיו ואמרו שירושלים העתיקה בידינו ושהכותל בידנו. אנשים עמדו ובכו. זה היה חלום של שנים, את ההתרגשות הזו לא אשכח לעולם.

כבשו לא רק את הכותל, אלא גם את חברון, שכם,וגוש-עציון. ההרגשה הייתה ממש "היינו כחולמים".

אני לא ילידת הארץ. הגענו לארץ אחרי שעברנו את השואה. הגענו באונייה וגורשנו לקפריסין, ורק כשקמה המדינה חזרנו לארץ. הכותל היה תמיד החלום שלנו.

ביום רביעי בצהרים יצאנו והגעתי הביתה. כל אריח הייתי מוכנה לנשק מרוב שמחה שבאתי הביתה והכול בסדר. גם הילדים התרגשו. הם הבינו את הסיפורים. היה משהו נפלא שכל העם הרגיש.

בהתחלה לא הייתה אפשרות להגיע לכותל כי היו מוקשים בדרך (זה היה לפני שמשה לשם פינה אותם – א.ע.) גם כשהלכנו פעם ראשונה לכותל לאחר חג השבועות לא הצלחנו להגיע כי היה דוחק וחזרנו הביתה. בשבת לאחר מכן ניסינו שוב והגענו לשם.

כל הילדים שלנו גרים בהתיישבות – כוכב יעקב, מצפה יריחו, קרית ארבע ונווה צוף וגם אנחנו הגענו לפסגות.

לאחר כל מה שעברה המשפחה שלנו, כשרוב המשפחה של אבא שלי ניספו בשואה, אני מרגישה שהארץ שלנו זה דבר כל כך נפלא שליהודי יש מקום על פני האדמה. ההרגשה הנפלאה של אז נשארה אך בגלל כל מה שקורה היו בארץ זה מקהה את ההרגשה. זו הארץ שלנו, לא צריך לגרש אותנו, 19 שנים לפני מלחמת ששת הימים גם כבשו מקומות ומשם לא מגרשים אף אחד.

 אריה רוזנצוויג – מבוא חורון: הייתי ממשחררי גוש-עציון

בתשכ"ז שירתתי כחייל בעתודה הצבאית. כשבועיים לפני המלחמה גייסו את כל חיילי העתודה. בלילה לפני פרוץ המלחמה עשינו מארבים בוואדי בנמצא לפני רכס שועפאת, ובשש בבוקר התקפלנו.

המאהל שלנו היה בהר הרצל. הגענו למאהל והלכנו לישון. כעבור שעה החלו ליפול פגזים על המאהל. האיזור היה מטווח כי הירדנים ידעו בדיוק איפה מחנות הצבא. אחד הפגזים עלה על הג'יפ של הסמג"ד והוא והנהג שלו נהרגו.

במשך היום התחפרנו במקום כדי להגן על עצמנו.אחר כך הגענו עם משאית לכיוון ארמון הנציב, והשתתפנו בכיבוש חוות הלימוד שבין ארמון הנציב לתלפיות. כבשנו את ארמון הנציב ואת מוצב הנקניק עליו נבנתה צפון מזרח תלפיות. זה היה יעד מבוצר ורציני. לאחר מכן נערכנו להגנה על ארמון הנציב. למחרת הייתה התקפת נגד של הצבא הירדני, התחפרנו בלילה ושם קיבלנו את ההתקפה שנשברה רק כשמטוסים של חיל האוויר השמידו אותם.

את מרבית האבדות של הגדוד שלנו ספגנו שם. זה היה גדוד 61 בחטיבה הירושלמית. זה היה השלב של הלחימה החזקה. למחרת העבירו אותנו לי מר אליאס במידה והיה צורך להשתתף בקרבות.

אחר כך התקדמנו לתוך שטח שלמעשה היה כבוש עד גוש עציון. בגוש עציון התמקמנו במחנה טירונות של הלגיון הירדני על חורבות כפר-עציון, במקום עליו הוקם אח"כ הקיבוץ מחדש, ולמחרת המלחמה הסתיימה.

במחנה בגוש-עציון רצינו לארגן בית כנסת. היה שם מסגד ובתחילה לא העלנו על דעתנו שאפשר לעשות בית כנסת ממסגד. לעומת זאת הותיקים טענו שזהו מבנה האבן היחיד במקום ולכן זה למעשה היה בית הכנסת של כפר-עציון שהערבים הפכו אותו למסגד. לאחר ששאלו רב קידשו את המקום בחזרה לבית כנסת. פוצצנו את הסהר מראש המסגד, פינינו את ספרי הקוראן והכנסנו למקום ספר תורה.

בליל שבת כמעט כל הגדוד הגיע לתפילה, שבת לפני כן היה קשה למצוא מניין. דתיים, חילוניים, כולם באו לתפילה. המג"ד ביקש מסמ"פ צעיר שיאמר כמה מילים, זה היה הרב דב ביגון שהיום מוכר לכולם. הוא דיבר על הניסים והנפלאות שראינו במלחמה, על תחושת האחדות בין העורף לצבא, אחדות בתוך הצבא ועל כך כל ההבדלים בין חלקי העם היטשטשו, כשיש אחדות בעם גם הקב"ה מעורר לנו ניסים ונפלאות, כולם רקדו ושמחו יחד לאחר התפילה.

אני מוצא קשר בין הלחימה במקומות האלו לבין הצורך שהרגשתי לקבוע את מושבי אחר כך במקומות האלו. גם כאשר בני התחתן והלך לגור באלון שבות שזה בגוש עציון הרגשתי סגירת מעגל.

משה ניימן – מצפה יריחו: מביה"ס תחת אש ירדנית 

כשפרצה המלחמה הייתי בכיתה ה'. גרנו בשכונת דיר יאסין (גבעת שאול ב') שהייתה ממש בקצה ירושלים. למדתי בבית ספר חורב במרכז העיר.

בבוקר יום שני, היום בו פרצה המלחמה הלכנו כרגיל לבית הספר. היינו קבוצה של שבעה ילדים מהשכונה, הגדול בכיתה ז' והקטן בכיתה א'. כשהגענו אמרו לנו שפרצה מלחמה, אך למעשה היינו תקועים בבית הספר. האבות גויסו ובית הספר לא הסכים לשחרר ילדים אלא אם כן מישהו בא לקחת אותם.

בשעה 11:00 החליט צוות בית הספר שהילד הגדול שהיה בכיתה ז' יהיה אחראי עלינו וייקח את כל החבורה הביתה.

התחלנו ללכת לתחנה של קו 11. לא היו אוטובוסים, ואחרי שעה וחצי שחיכינו בתחנה הגיע מונית ובתוכה היה כומר. הוא הציע לקחת אותנו לאזור תחנה מרכזית. בהתחלה פחדנו לעלות כי בתקופה ההיא המיסיון חטף ילדים, אך הנהג אמר לנו שלא נדאג ונעלה. ישבנו שבעה ילדים בספסל האחורי ובאזור התחנה המרכזית ירדנו והתחלנו ללכת ברגל. פתאום התחילו ליפול פגזים ממש לידנו. המשכנו ללכת עד שהגיעה נידת משטרה. השוטרים שאלו אותנו "מה אתם עושים פה?" אמרנו להם שאנו צריכים להגיע הביתה ואין מי שייקח אותנו.השוטרים העלו את כולנו וכשהגענו הביתה וירדנו מהניידת שוב התחילה הפצצה. לא ידענו מה לעשות, התחלנו לרוץ והגענו כל אחד לביתו.

לא היו מקלטים בשכונה. בבתים שמו שקי חול על החלונות. אבי הספיק לשים כמה שקים לפני שגוייס. כל השכנים מצאו בית שלא גרים בו והחליטו לשבת שם. שמו מהר שקי חול, התכנסנו שם כמה משפחות ביחד ושיבנו שם כשכל הזמן היו הפגזות ברקע. בבית הזה ישבנו חצי יום. ואחר כך עברנו לבית אחר.

מבחינת מזון היינו די מסודרים, לאבא שלי היתה חנות מכולת וביום שני בבוקר, יום פרוץ הקרבות, הגיעה סחורה טרייה של ירקות. משם היו לנו ירקות. חלב היה לנו משתי רפתות שהיו בשכונה, ואחד הגברים עבד במאפיית ברמן והוא הביא לנו לחם. בבית הזה ישנו ואכלנו כולם ביחד, 40-50 מבוגרים, ילדים וזקנים. היה לנו טרנזיסטור שממנו שמענו הודעות כל הזמן.

אני זוכר את הימים האלו כחוויה. היינו ילדים ושמענו שכוחותינו מנצחים, וזה עשה לנו טוב. בנוסף היינו כל החברים ביחד. ככה ישבנו עד יום רביעי בצהריים כשהודיעו שאפשר לצאת מהמקלטים, יצאנו ובדיוק שמענו שכבשו את הכותל.

מאוחר יותר אבא שלי הגיע הביתה, הוא הלך הביתה ברגל והגיע עם בגדים קרועים, כשחזרנו לבית שלנו אסור היה להדליק אור במשך כחודש. היינו בחששות שתמשיך המלחמה גם בירושלים כי היא המשיכה בדרום ובגולן.

 לקראת חג השבועות הודיעו שתהיה אפשרות להגיע לכותל. יצאנו מהבית באמצע הלילה כי בשש בבוקר פתחו את השער. הודיעו לכולם להתכנס בגן הפעמון, לשם הגיעו אלפי אנשים. משם הלכנו בדרך שהכשירו כדי להיכנס דרך שער ציון. היו המון אנשים ודוחק רב, אני ראיתי רק רגליים של אנשים כי הייתי נמוך. כשהגענו לרחבת הכותלכל אחד היה יכול להיות ליד הכותל רק כמה שניות כדי לאפשר לאחרים להגיע, בשבילי זו הייתה חוויה בלתי נשכחת.

אמי לא באה עמנו לכותל. והלכה לישון אצל אמה. כשחזרה בבוקר ראתה את החלון פתוח וגילתה כי במהלך הלילה בן דוד שלי הגיע הביתה מהמערכה בדרום. כשחזרנו מהכותל, פגשנו אותו וזו הייתה ממש חוויה שהוא הגיע בריא ושלם כי עד אז לא ידענו מה קורה איתו.