היום יום ששי. לא יום ששי בשבוע הרגיל, אלא יום ששי בשבוע של השנים. לא סתם ביום ששי אנחנו, אלא בשעה התשיעית שלו, משהו כמו 16.00 אחה"צ. עוד שלוש שעות נכנסת השבת, ובמושגים של שבוע השנים, בעוד שלושה חודשים ניכנס אל שנה של שבת, שנת השמיטה. עד כמה אנחנו מוכנים לשנה זו? ובאם עוד איננו מוכנים, הרינו משולים ליהודי שביום ששי אחה"צ עוד לא התחיל בהכנות לשבת, ואפילו לא קנה פלטה ושעון שבת! אם כן, כיצד נתכונן לקראת שבת הארץ?

בגן עדן מקדם

במקומות רבים ישנו בולמוס של גינון, הן פרטי והן ציבורי. אפילו ערבי, בעל משתלה ליד בית אריה, יודע לספר שהשנה היהודים קונים הרבה שתילים ובשנה הבאה לא יקנו אצלו כמעט כלום. הזמן להכנת הגינות הוא עכשיו! דשא שיישתל מאוחר מידי לא יספיק לכסות את כל השטח ואז הכיסוח בשמיטה יהיה הרבה יותר בעייתי, וייתכן שאף לא תהיה אפשרות לעשותו על פי ההלכה. עצים שיינטעו ברגע האחרון ייכנסו לשמיטה חלשים ויתקשו לעבור אותה בשלום. ככל שנקדים להכין את הקרקע, לשתול ולזרוע, לגזום ולנטוע, לזבל ולדשן (אגב, יש דשן שמתפרק לאט לאט במשך שנה שלמה ואפשר לשים אותו לפני השמיטה לכל השנה) – כך הגינה תהיה חזקה ובריאה יותר, ותעבור את השמיטה יפה ופורחת בלי להיתקל בשאלות הלכתיות סבוכות. אנו מעדיפים לראות בשמיטה גינות מטופחות ולא גינות שהן בבחינת 'מתו-פחות'...

ובכל זאת, מה ניתן יהיה לעשות בגינה בשנת השמיטה עצמה? כמובן, במסגרת זו נאמר רק דברים כלליים מאד, והפירוט נמצא בספר 'קטיף שביעית' בהוצאת מכון התורה והארץ.

השקיה – צמחים שייגרם להם נזק בלי השקיה – מותר להשקות במידת הצורך. אין צורך לערוך חישובים מתמטיים מסובכים. מספיק להפעיל נסיון חיים ושכל ישר, ולזכור, שבדרך כלל אנו משקים את הגינות שלנו בכמות שהיא לפחות פי-2 ממה שצריך. אז השמיטה יכולה להיות זרז טוב לחיסכון במים... עצים מבוגרים שיכולים לעבור שנה ללא השקיה מבלי שייגרם להם נזק לטווח ארוך, פשוט לא משקים. עידור טוב לפני השמיטה ישפר את קליטת המים בקרקע בימות החורף ויעמיד לרשות העצים מאגרים יותר גדולים של מים בעומק הקרקע לימות הקיץ.

גיזום – כעיקרון, לא גוזמים בשמיטה. גיזום ענפים לסכך נעשה בשינוי בולט – משאירים זיז ארוך, מורידים ענפים רק מצד אחד של העץ וכדו'.קטיף של ורדים, שיוצר גל חדש של פריחה – עושים במקום שונה מהרגיל. גיזום גדר חיה מותר רק אם היא מלאה, כך שהגיזום נועד רק לשמור על הצורה הישרה שלה ולא כדי להצמיח ענפונים חדשים.

כיסוח דשא – אם המדשאה מלאה ומכסחים לעתים קרובות, הכיסוח חותך רק עלים. הפעולה הזאת לא מצמיחה שום דבר, ולהיפך, מורידה את רמת הצימוח של הדשא. אם דוחים את הכיסוח יותר מידי, הסכין חותכת גם גבעולים, והחיתוך גורם לפריצה של ענפים צעירים חדשים ולחידוש של המדשאה. ובאם המדשאה לא מלאה – החיתוך של הגבעולים הוא זה שגורם לצמיחה אופקית מהירה ולכיסוי של השטח. לכן עלינו לדאוג עוד לפני השמיטה לכך שהמדשאה תהיה מלאה. אם נשתול דשא עכשיו, נשתמש במרבדים שממלאים את כל השטח מיד. בנוסף לכך, נקפיד על כיסוח לעתים קרובות, עוד לפני שהגבעולים יעלו ויגיעו לגובה של הסכין. (עצה טובה, להשקות פחות את הדשא, ואז הוא לא יצמח כל כך מהר...).

פעולות אסתטיות – כמו כיסוח עשבייה מכוערת, ניקוי הגינה מלכלוך וכדו' – מותרות, אך יש לעשות אותן באופן שניכר שאכן המטרה היא אסתטית ולא חקלאית. אם אנו מטפלים בעשבייה באמצעות כיסוח במקום עידור, זהו היכר מצויין.

פיתוח שטח, לאחר בנייה – מותר ללא שפיכת עפר. ויש לסכם את הדבר עם הקבלן מיד, לפני שיהיה מאוחר מידי.

כמובן, אלו הנחיות כלליות מאד, ובכל שאלה יש לפנות אל הרב המקומי.

שמיטות קטיף

לפני 20 שנה, ואני אברך צעיר בנווה דקלים שבגוש קטיף. לביתי החדש נכנסתי כמה חודשים לפני השמיטה, ובחודשים האחרונים של השנה נתון הייתי, כמו כל תושבי היישוב הצעיר, בבולמוס של נטיעה והכנת הגינה. והנה באה השבת... עבר ראש השנה, הגיע צום גדליה. ואני יוצא אל הגינה. מתוך המדשאה הצעירה מבצבץ עשב חדש, בן יומו או בן יומיים. האם מותר לעקור אותו? האם אסור הדבר? עודי מהרהר בשאלה הלכתית חדשה זו, אשר לראשונה בחיי באה לפני כשאלה מעשית בגינתי שלי, וקול מהדהד בראשי: "של נעלך מעל רגלך, כי המקום אשר אתה עומד עליו, קודש הוא". התשובה לאותה שאלה הלכתית כבר לא הטרידה אותי. חוויית ההליכה בחרדת קודש על אדמת קודש היתה משמעותית יותר מכול. כי החול אשר עליו הולך אני, בעצם אינו חול, כי אם קודש...

חלפו שבע שנים, ועוד שנת שמיטה. והפעם – מיד לאחר הסכמי 'אוסלו'. אדמת הקודש מתחילה לבעור מתחת לרגליים. ובינתיים, הגינה גדלה לה. המדשאה מכסה היטב את השטח. עצי הפרי עברו את שנות הערלה. הגפן מטפסת סביב לקירות הבית. גם הילדים שנולדו גדלו כבר, וילדים נוספים נולדו לנו. הגפנים עברו זמירה מוקדמת כמה ימים לפני ראש השנה. העצים קיבלו מנה גדושה של זבל ודשן. אולם מרכז הכובד של חוויית השמיטה המשפחתית עבר מן המלאכות החקלאיות אל קדושת הפירות, אל מצוות ההפקר. עבר החורף, עם כל הפיגועים שליוו אותו, והגיע הקיץ. משטרת המחבלים כבר מתפרשת בשטח, פוגשים אותה בכל יום בדרך לכפר דרום. ובגינה - "התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח". פירות השמיטה מתחילים להבשיל. הילדים מכינים שלטים בולטים בלורד ארט-ליין על גבי רצועות פוליגל: "הפקר". את השלטים הם תולים לראווה על העצים, בין הפירות המבשילים. והנה עובר אחד השכנים: "שלום, בוקר טוב", אנו פותחים. "אתה רואה פה את הענבים על הגפן? אתה יכול לקחת. השנה שנת שמיטה". והלב נחמץ. כבר שמונה שנים אני משקיע בגידול של העצים הללו, ועכשיו, "כל דכפין ייתי וייכול"?! – כן! האדמה הזאת, לא שלך היא. אדמת קודש היא. פירותיה – של הקב"ה. ההנאה מהם שייכת לכולם, כ-ו-ל-ם. האם יש טעם, משמעות או הצדקה לסכן את החיים בשביל סתם פיסת אדמה? אבל אדמה הנושאת בחובה כאלה מצוות, כאלה ערכים, כזאת קדושה – אכן שווה את כל הייסורים, את כל הקשיים, ולאחר חשש מה ניתן להוסיף - אף את הקרבנות היקרים שנפלו עליה...

והנה שוב "קרבה שנת השבע". שמיטה ראשונה לאחר חורבנו של גוש קטיף, חלוץ השמיטה – הגוש שהצמיח מתוכו את מכון התורה והארץ, הגוש שפיתח את שיטת הגידול במצע מנותק בחממות, - שחיבר את התורה ואת הארץ עד שנעשו לגוש אחד. נעקרו התושבים, חרבו הבתים, קמלו העצים. מכון התורה והארץ גלה ממקומו בכפר דרום ועקר, זמנית, לאשקלון. החול הזהוב שב ומכסה את הדיונות עליהן שכנו היישובים. "והשימותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בגויים. ואתכם אזרה... והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה", ועינינו רואות וכלות. הכיסופים גוברים. "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי", את אדמת הקודש. אולם ערכי השמיטה אשר בקעו ועלו מגוש קטיף אל כל רחבי הארץ הולכים אתנו לכל מקום. "ראיתי גווילים נשרפים ואותיות פורחות". אף בשמיטה זו ממשיכים אנשי הגוש להוביל את "עם מקדשי שביעית" באמצעות "אוצר הארץ", המשתף את כולנו בשמירת השמיטה – הן בחיזוק מרבי של חקלאים המתאמצים בקיום מצוות השמיטה והן באכילת פירות שגדלו בקדושת שביעית תוך שמירת ההלכות המיוחדות להם.

מי פוחד מפירות שביעית?

כאשר מדובר בפירות, שגדלו על ידי חקלאים המתאמצים בשמירת השמיטה, אין טעם חפש דווקא את אלה שאין בהם "חשש שביעית", ואף אין בהם קדושת שביעית.

אמנם יש קושי מסויים בשמירה על קדושת שביעית. ואם אין מבינים את המשמעות הערכית והחינוכית שיש בה, אכן יש בזה משהו "מעצבן". אולם היא הנותנת: יש לברר את אותה משמעות ולחיות אותה בכל עוצמתה.

קדושת פירות השביעית סובבת סביב שני צירים: האחד הוא ההפקר. פירות השביעית לא גדלו כתוצאה ממעשה האדם. הרי אסור לו לבצע את הפעולות החקלאיות הנדרשות לשם כך. הם גדלו כתוצאה מברכת ה' השרויה עליהם. על כן קוראת התורה לאותם פירות בשם: "שבת הארץ", דהיינו: פירות הארץ ששבתה. "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה". אותם פירות –אין לך זכויות בהם. עליך להפקירם לכול: "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה, לך ולעבדך ולאמתך, ולשכירך ולתושבך הגרים עמך". ומכיון שבפירות הפקר עסקינן, אין להעלות על הדעת לעשות בהם מסחר, כאדם העושה בתוך שלו. ואף מה שלקחת לעצמך בהיתר, כאדם הלוקט מן ההפקר, אינו שלך לגמרי. בהגיע היום בו לא יהיו עוד פירות כאלה בחוץ, "לחיה אשר בארצך", עליך לחזור ולהפקיר מחדש את מה שאגרת לצרכיך הפרטיים או "לבהמתך" אשר בבית.

ההפקר, מעבר לערכו החברתי, יש בו בעיקר משמעות של "סור מרע", בסילוק הבעלות הפרטית. מתוך כך מגיעים אנו אל ה"עשה טוב": קדושת פירות שביעית. בששת שנות המעשה אוכלים אנו על שולחננו הפרטי. ואילו בשנת השמיטה סועדים אנו, כאורחים, על שולחנו של מי שאמר והיה העולם. האורח אינו יכול לעשות מה שלבו חפץ. מחוייב הוא לנימוסי השולחן הנהוגים בבית מארחו. על כן לא נשתמש בפירות השביעית בדרך יוצאת דופן שאינה מקובלת על ידי עם ישראל, עמו של המארח. האורח –הניצב ביראת כבוד אל מול מארחו –גם לא יזלזל במתנתו, ישתמש בה מבלי לזרוק חלקים ממנה, ויימנע מלנהוג בה מנהג ביזיון.

כך יחוש כל אדם את קדושת פירותיה של ארץ ישראל בשנת השבע, והדבר יקרין גם על שאר השנים. במיוחד אנו –החיים בחברת שפע בעידן של שפע, ומתוך כך רגילים לראות דברי מאכל נזרקים לפח האשפה בכמויות גדולות בשעה שמיליוני בני אדם גוועים ברעב בארצות אחרות –צריכים לקחת משנת השבת את יראת הכבוד בפני מתנת ה' הניתנת לנו ביבולה של ארץ הקודש.

מה נאכל בשנה השביעית?

שאלת "מה נאכל בשנה השביעית" הטרידה את אבותינו מאז נצטוו על מצוות השמיטה. ידוע כי דורות רבים שמרו את השמיטה במסירות נפש, עד כדי רעב. וכך מתארים חז"ל (פתיחתא לאיכה רבה, סי' יז) את המציאות כפי שהשתקפה בעיניהם של הגויים באותם ימים:

"ישיחו בי יושבי שער" - אלו אומות העולם שהן יושבין בבתי תרטיאות ובבתי קרקסיאות. "ונגינות שותי שכר" - מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין הן יושבין ומשיחין בי ומלעיגים בי... ומכניסין את הגמל לטראיטות שלהם והחלוקים שלו (=מלבושי שק) עליו, והן אומרין אלו לאלו: על מה זה מתאבל? והן אומרים: היהודים הללו שומרי שביעית הן, ואין להם ירק ואכלו החוחים של זה, והוא מתאבל עליהם.

גם היסטוריונים מתקופת מלחמות החשמונאים מעידים על קשיים גדולים שעמדו בפני המכבים בעת מלחמות שהתנהלו בשנת השמיטה או בשנה שלאחריה. ואף על פי כן, נשמרה השמיטה במסירות רבה. וגם כיום, כאשר דוחק השעה מביא לשימוש בפתרונות הלכתיים חדשים, כמו: היתר המכירה, אוצר בית דין מורחב, גידול במצע מנותק או יבוא תוצרת חקלאית מחו"ל – התביעה למסירות נפש למען השמיטה שרירה וקיימת כגישה עקרונית ומעשית.

כמה עקרונות עולים מתוך פרשת השבוע באשר לסדר העדיפויות הראוי בשמיטה:

א.כשרות התוצרת וההיתר לקנותה. ירקות שגדלו בשמיטה בדרך האסורה – אסורים בדרך כלל באכילה באיסור "ספיחין". פירות העץ, אם הם גדלים או נמכרים בדרך האסורה - אמנם לדעת רוב הפוסקים אינם אסורים באכילה, אולם אסור לקנותם, כדי שלא להחזיק ידי עוברי עבירה.

ב. "ושבתה הארץ". מצוות השמיטה לא חלה רק על האדם אלא גם על הארץ. עלינו לדאוג לכך שהארץ תשבות. מכאן נובעת שיטתו של הנצי"ב מוולוז'ין, שאף שלא נפסקה להלכה, היא מבטאת את אותה קריאת כיוון:

שביעית הוא איסור המונח על הקרקע, שהרי מותר לישראל לחרוש ולזרוע בחוץ לארץ, ולהיפך בארץ ישראל כתיב "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ", ונתבאר שם דמצוה לישראל לגאול את הארץ מן הגוי שלא יחרוש בשביעית".

לדעת הנצי"ב, מוטלת עלינו האחריות לדאוג לכך שגויים לא יעבדו בארץ בשמיטה. אף אם אין פוסקים כך להלכה, בהחלט ישנה בעייתיות בעידוד גויים לזרוע בשמיטה יותר ממה שהם רגילים בכל שנה, וודאי שמוטלת אחריות על כל הציבור לדאוג לכך שכמה שיותר חקלאים יהודים ישבתו בשמיטה ויעשו רק את מה שמותר על פי ההלכה, בהוראת רבותיהם.

ג. "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה". לדעת הרמב"ן, ישנה מצוות עשה לאכול פירות שביעית, מעבר לערך שיש באכילת פירותיה הקדושים של ארץ ישראל בכל שנה ושנה. גם מי שלא פוסק כדעת הרמב"ן, זוכה באכילת פירות שביעית לקיים את כל המצוות וההלכות המיוחדות שיש בהם, כמו: איסור מסחר, איסור הפסד (=זריקה לאשפה), שימוש בדרך המקובלת בלבד, מצוות הביעור ועוד. שימוש בתוצרת חקלאית שאין בה קדושת שביעית גורם להחמצתן של מצוות והלכות אלו.

ד. "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנֹה מיד עמיתך". ישנה מצוה להעדיף קנייה מיהודי. וכך נאמר בספרא לפרשת בהר (פר' ג):

מנין כשהוא מוכר לא תהיה מוכר אלא לעמיתך? תלמוד לומר "וכי תמכרו ממכר לעמיתך". ומנין כשהוא קונה לא תהיה קונה אלא מיד עמיתך? ת"ל: "או קנה מיד עמיתך"... "ממכר" - לרבות דבר המיטלטל.

ישנו דיון הלכתי נרחב באשר להגדרות המדוייקות של חובה זו, ועד כמה יש לשלם יותר, ולהתפשר על איכותו השימושית או ההלכתית של המוצר לשם כך; אולם זהו חלק מן השיקולים שיש לשקול כאשר מבקשים לבחור בין תוצרת של חקלאי גוי לבין תוצרת של חקלאי מאחינו. ובאם מדובר בחיזוק אחיזתם של הנוכרים בארץ, הדבר בעייתי הרבה יותר.

ה."והחזקת בו... וחי עמך", "וחי אחיך עמך". זהו המקור בתורה למצוות צדקה (בכל המקומות האחרים בתורה מדובר רק על הלוואה). וכך כותב הרמב"ם (הל' מתנות עניים ז, א):

מצוות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר... "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", ונאמר, "וחי אחיך עמך".

המצוות הללו אינן מחייבות דווקא מתנת חינם, אלא לעזור לכל אדם הנצרך לכך בדרך היעילה והמכובדת ביותר. וכך כותב הרמב"ם (שם י, ז):

...מעלה גדולה שאין למעלה ממנה - זה המחזיק ביד ישראל שֶמָך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול. ועל זה נאמר: "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", כלומר, החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.

כאשר מדובר בחקלאים שפרנסתם תלויה בכך שאחיהם יקנו את תוצרתם, ודאי שמי שמעדיף אותם על אחרים מקיים בכך את המצוות הללו.

אלו הם השיקולים המרכזיים הצריכים ללוות כל אחד מאתנו – כל אחד בהתייעצות עם רבותיו – באשר לשימוש בתוצרת חקלאית בשנת השמיטה ההולכת וקרבה.

·* *

לכה דודי לקראת כלה, פני שבת הארץ נקבלה.