לאחרונה הייתה לתל שילה עדנה. מכל קצוות תבל, נרגשים ומשולהבים, מגיעים תיירים לפקוד את המקום. נוצרים אוונגליסטים מזילים דמעה למשמע סיפורי התנ"ך, עקרות שולחות מכתבים נרגשים ומספרות שנפקדו, תיירים מיפן מנציחים את האתר בטכנולוגיה חדישה, ומחביאים בסתר פתקים בין האבנים הקדומות.
ורק היהודים, מתמידים בהתכחשותם לנופי הולדתם, מפנים בעיקשות עורף לערש תרבותם, ולא מגיעים. אפילו המתנחלים מתנכרים, ורק מיעוט קטן מתושבי בנימין בא.
את המקום מתפעלת רחל ארליך, פריקית של התל, אישה אינטליגנטית, חופשייה ונחושה. היא מנהלת האתר, אבל בגלל חוסר בתקציב, היא גם מנקת השירותים, המדריכה, האחראית על יחסי הציבור והמזכירה. וכל זה בעבור סכום זעום.
אבל יש גם תקווה: אחרי שבחודש יוני פקדו את התל יותר מ-1000 מבקרים, תודות למאמציה, החליטה קק"ל, בשיתוף המועצה והיישוב, להשקיע באתר.
"למרות הקשיים לא התייאשתי, כי התל הוא ציפור הנפש שלי", מתוודה ארליך, שבימיה הראשונים בתל לפני כארבע שנים גם לא קיבלה משכורת. "האתרים הארכיאולוגים ביהודה ושומרון לא מקבלים תקצוב מהמדינה, ולא מטופלים על ידי הממשלה. זה מוזר ומגוחך. משקיעים בעמק החולה - שם יש היסטוריה עברית בת פחות ממאה שנה - ואילו פה, שהיסטוריה בת אלפי שנים מסתתרת בין הסלעים, לא מתקצבים. אבל זה מתאים לרוח הכללית של ההתכחשות והגירוש, ואני לא מצפה מהאנשים האלה לכלום. לכן אני מנסה לגייס תורמים". נדיבים ונדבנים עדיין נדרשים לסייע ולתרום (כתובת המייל בסוף הכתבה).
חג באמצע הקיץ
ימי הפריחה של התל בכל שנה הם ימי ט"ו באב.
- אז השנה יחוללו הבנות בכרמים, כמחווה לימי קדם?
"אני מניחה שלא", אומרת ארליך, "כי בציבור שלנו יגידו שלא צנוע שלמשל עשר בנות ירקדו ועשרה הסדרניקים יצפו בהם ויחטפו אותם. לטעמי המחול בכרמים היה מאורע חגיגי, פנימי ונוגע ללב. החג היה חג חקלאי קדום, שלא ברורה המהות שלו, כי זה לא סוף או תחילת הבציר, אלא אמצע הקיץ.
"בסוף ספר שופטים, כשבני בנימין הוקעו מתוך שבטי ישראל בעקבות סיפור פילגש בגבעה, השתמשו בחג כדי לאפשר את חזרת השבט אל העם, על ידי כך שבנות שילה חוללו בכרמים, ובני בנימין חטפו אותם. הריקוד לא היה רגע "לא צנוע". הוא היה רגע אינטימי של האישה עם עצמה, רגע של שחרור, ואז התגלתה המהות הפנימית והנפשית שלה. והגילוי הזה שחשף לרגע את המסווה, הוא שאיפשר לבני בנימין לבחור להם בנות זוג על ידי התבוננת במחול. זה מזכיר את המפגש של רבקה ויצחק ליד הבאר. אלה סיטואציות משחררות מחיי היום יום, שמוציאות מהאדם את האמת שלו. אלה לא פגישות קפואות בבתי קפה, או בלובי של מלון.
"המחולות עדיין לא יתחדשו גם השנה, כי בינתיים נראה שהריקודים והחטיפות בציבור שלנו לא יעברו, ויחוללו סערה. אבל העובדים בתל שילה ילבשו לבן, וחלק מהסדנאות בט"ו באב ייערכו בכרמים.
"לפני מספר שנים, בשיתוף עם ישפ"ה (ארגון פו"פ דתי לאומי), עשינו בתל אירועים לפנויים פנויות, אבל כשאירוע מקבל כותרת כזו הוא מרתיע רבים מלהגיע, גם פנויים שלא רוצים להתקטלג תחת הכותרת הזו. ולכן ירדנו מהרעיון, בתקווה שבאירועים בתל יתרחש מפגש טבעי שיוביל לאהבה. השנה מקבל החג משמעות מיוחדת, כי יש חתונה של בת שילה בתל".
"רצינו להתחתן בשילה, בטבע, ולא באולם", אומרת הכלה המיועדת רבקה גליקמן, תושבת שילה. "בהזמנה כתבנו: "יבורכו הבנות שיבואו בבגדי לבן". רצינו לחדש חלק מהחג, כמו שכתוב "הנה חג השם בשילה מימים ימימה". ידוע שזוגות רבים נפגשו בכרמי שילה בחג ט"ו באב, וזה היה חג האהבה. אז בחתונה שלנו הבנות יבואו בלבן, ויהיו ריקודים, ולפחות חלק מהחג המקורי ייחגג שוב בשילה. החתונה תהיה פשוטה וצנועה, כי רצינו להחזיר גם את העניין של חתונות פשוטות, שלא רק מי שאין לו כסף יתחתן בפשטות, אלא שהפשטות תחזור שוב ותקשט את האהבה. חתונה לא צריכה להיות משהו שמרושש אנשים, אלא שמחה צנועה, נעימה, והלוואי שחתונות בתל שילה יהפכו למסורת", היא מסכמת.
המחקר נקבר
הסודות הטמונים מתחת לאדמות התל משכו אליהם ארכיאולוגים סקרנים רבים לאורך הדורות. לפני כשבעים שנה הגיעו לחפור בתל נוצרים חובבי תנ"ך מאוניברסיטת קופנהגן בדנמרק. הם חשפו חומה מימי קדם יהושע בן נון, וכנסיה מהתקופה הביזנטית. אבל אז פקד את המשלחת אסון פתאומי, ראש המשלחת חלה במלריה ומת כעבור שלושה ימים בבית חולים ירושלמי, כשהוא לוקח אתו את סודות וצפונות התל, שאותם לא הספיק להעלות על הכתב. המשלחת התפרקה וחזרה לקופנהגן. החופרים ראו לעצמם חובה מוסרית להעלות על הכתב את ממצאיהם ורשמיהם, הם דלו מהזיכרון את הפרטים הנשכחים, אבל אלה היו קטעי דברים, ועיקר המידע אבד, ונקבר.
ארבעים שנה מאוחר יותר הגיעו חופרים חדשים. היה ביניהם ארכיאולוג בשם ד"ר זאב יבין, גם הרב יואל בן נון, ואתם חבורת חופרים מדומים, שהיו בעצם מתנחלים מחופשים שהשתמשו בחפירות כתירוץ לעליה לקרקע ליישוב שילה.
הם חפרו בשטח מצומצם שבו לדעתם עמד בעבר הקדום משכן שילה, אבל לאכזבתם ולעוגמת נפשם הרבה של הארכיאולוג והרב, החפירה לא העלתה תוצאות לגבי מיקומו המדויק של המשכן. המתנחלים לעומתם יצאו מרוצים ועליזים. היישוב שילה הוקם, ולימים אף נחנך בו בית כנסת אשר מבנהו האדריכלי הוא כדוגמת משכן שילה.
הסקרנות והחשק לגלות את מסתרי התל לא פסקו, ובהמשך חפר שם במשך שלוש שנים חפירות נמרצות הארכיאולוג פינקלשטיין מאוניברסיטת בר-אילן. הוא נעזר במידע הנשכח של הדנים, מצא מחסנים, בתים, ובורות מים, אבל גם הוא לא צייר תמונה כללית של התל, ושל המאורעות המסעירים והמרגשים שפקדו את יושביו בעבר. מחוסר תקציב החפירה גוועה, ופינקלשטיין עזב.
אולי האכזבה מאי ההצלחה, ואולי נסיבות אחרות, גרמו לפינקלשטיין בלבול ומבוכה. הוא עזב את אוניברסיטת בר אילן, עבר לאוניברסיטה התל אביבית, וכיום הוא אחד ממטיפי אסכולת מכחישי התנ"ך, הטוענת שאינו אלא אסופה של אגדות.
מאז ועד היום מסתובב ומרחרח בשטח קמ"ט ארכיאולוגיה ד"ר יצחק מגן. איש מסוגר, שתקן, ושמאלן, שמבין שעיקר הממצאים הארכיאולוגים בעלי החשיבות והמשמעות מסתתרים בין רגבי וסלעי יהודה, שומרון ובנימין. ד"ר מגן הוא החופר מספר אחת כיום בארץ, מבחינת כמויות חפירה, ושוקד על כתיבת אנציקלופדיה של הממצאים הארכיאולוגים באזורים אלה.
לפני כעשר שנים חפר בתל חפירה קצרה, וחשף מתחת לכנסיה הביזאנטית כנסיה קדומה יותר, ומתחתיה רצפות פסיפס מרהיבות, ומבנים גדולים משלל תקופות.
"יתכן שמתחת לכנסיות חבוי שריד יהודי", אומרת ארליך, "כי זה מחשיד שכל הכנסיות התעקשו להיבנות בדיוק באותו מיקום".
ארליך הצליחה להשיג תרומה מראש הטורו קולג', ישיש בן 94 בשם ד"ר לנזר, שתאפשר לפחות את התחלת החפירות המקיפות שעליהן היא חולמת, חפירות שיאפשרו לתת תמונה מקיפה על החיים של תושבי שילה הקדמוניים. את החפירות ינהל הד"ר מגן.
בראיון נדיר הצלחנו לחלץ מספר מילים מפיו של ד"ר מגן, שלא מסמפט עיתונאים, בלשון המעטה.
- ד"ר מגן, אתה מתכנן חפירה מקיפה בתל?
"אני זקן, שהצעירים יחפרו", מצנן מגן את ההתלהבות מהחפירות. ובכל זאת חושף מספר פרטים על תגליותיו בתל: "התגלית הכי חשובה לעת עתה היא כתובת בה מוזכרים אנשי שילה. במשך מאות שנים התווכחו האם הזיהוי הנוכחי הוא אכן שילה המקראית, והנה מצאנו כתובת שאומרת: "רחם על תושבי שילה". הנוצרים הגיעו לשילה בעקבות היהודים. בגלל הקדושה. הם קראו לעצמם "היהודים החדשים", והתלבשו על האתרים המקודשים ליהודים".
בירת רחל
"החפירות בתל שילה והגילויים שיחשפו חשובים לא רק לעולם המדעי אלא גם לאנושות", אומרת ארליך בעיניים יוקדות. "ויש גם את העניין התיירותי. כיום תייר שמגיע לתל נתקל בשדה קוצים, וקשה לו לדמיין את ההתרחשויות הקדומות, כמו סיפור חנה ועלי, או הרץ שבא מהמערכה.
"הרתיעה של המדינה מהחפירות - אידיאולוגית, ולא תקציבית. הם הרי רוצים להציג את האזור כ"אדמה פלשתינית כבושה", אבל יודעים היטב שעמוק באדמהלא יתגלו ממצאים פלשתינים קדומים, או רובד פלשתיני קדום, אלא יתגלו מקורות עבריים קדומים.
אני מקווה שהתחלת החפירות תהיה גלגל מניע להמשך, והבנה בחשיבות ההיסטורית והתרבותית שלהן". ועד שיימצאו הנדבנים, או שהמדינה תתעשת, או שהשלטון יוחלף, ארליך הנחשונית ממשיכה לבדה במפעל.
"אין הרבה אתרים היסטוריים שהזיהוי שלהם כל כך ודאי", היא אומרת. "התיירים מצביעים ברגליים. מגיעים לפה תיירים מכל העולם: הולנד, קוריאה, וגם מיפן, שם יש בשנים האחרונות רנסאנס מחודש לתנ"ך. מגיעות קבוצות של נוצרים אוונגליסטים חובבי תנ"ך. באחת ההדרכות אומר לי ראש הקבוצה: "אנחנו לא מעוניינים לראות כנסיות. באנו לשילה ואנחנו רוצים לראות ולשמוע על המקורות התנ"כיים". אמרתי לו: "טוב, אבל האתר המקראי לא חפור, והכנסייה הססגונית כן חפורה, אז נתחיל בכנסיה ונעבור למקרא". בלית ברירה הוא הסכים שאדבר גם על הכנסייה. כשהם ראו את הכתובת על רצפת הכנסייה - "רחם על תושבי שילה" - הם התחילו לבכות ואמרו בהתרגשות ובלהט: "אלה המקורות שלנו, כאן השורשים שלנו". הם מזילים דמעות, ואני חושבת לי: מתי אזכה לראות כאן יהודים שעומדים ומתרגשים ככה על שרידי עברם?".
התיירים אומרים לי, בטח מגיעות לכאן המון קבוצות של תלמידים. הרי כשלומדים על כלי המשכן, או את ספר שופטים ושמואל, מה יותר טבעי מאשר לבוא לפה?". אבל כשמונים אחוז מהתיירות היא תיירות חוץ, ורק כעשרים אחוז מהמבקרים באתר הם ישראלים.
ארליך מוסיפה מספר פרטים על התל בתקווה שיעוררו, וגם הישראלים יואילו ויבואו: "שילה הוא מקום התיישבות הקבע הראשון של עם ישראל. היו כאן מקורות מים, זה קרוב לדרך ראשית והנוף פה דומה לירושלים, המיקום של תל שילה נמוך יחסית להרים סביב, וזה בניגוד לעבודה הזרה שהתרחשה על הגבעות.
"שילה הוא שם נרדף למשיח, וגם חז"ל - וגם הנצרות בעקבותיהם - פיתחו את הרעיונות האלה - "עד כי יבוא שילה". שילה היא בירת אפרים, בירת רחל, יש כל הזמן מאבק בין בני לאה ובין בני רחל, ואם ירושלים היא בירת לאה, הרי ששילה היא בירת רחל, והיא מסמנת את משיח בן יוסף שפורץ את הדרך למשיח בן דוד.
"אחרי שהמרכז בשילה נחרב בעקבות חטאי העם, ירמיה הנביא משתמש בשילה כדוגמא לאנשי ירושלים כדי להזהיר אותם: תראו מה קורה למי שלא הולך בדרך ה'.
"במדינה נורמלית שלא מתכחשת לזהותה, היו מביאים את התלמידים מכל רחבי הארץ כדי לחיות, לראות ולחוות ממש את המקומות התנ"כיים. אבל אין שום תיכון או בית ספר יסודי שתכנית הלימודים שלו כוללת ביקור בתל שילה. תלמידי בית הספר היסודי היחידים שפוקדים את התל, הם תלמידי החינוך בבנימין. בשנים האחרונות הצלחתי לגרור לכאן גם סטודנטים להיסטוריה וארכיאולוגיה ממספר מוסדות להשכלה גבוהה, כמו מכון שכטר ובר אילן. האוניברסיטה העברית מתמידה בעיקשותה ומסרבת לשלוח את הסטודנטים שלה אל התל".
מסעות מלאי קסם
ארליך עצמה היא בעלת תואר ראשון בהיסטוריה וארכיאולוגיה מטעם האוניברסיטה העברית. את האהבה לתחום ינקה בימי לימודיה, כבת בית אל, באולפנא בעפרה, ובסיורים במסתרי ארץ התנ"ך עם מי שהיה אז מנהל האולפנא, הרב יואל בן נון. "דרכנו במקומות שרגל יהודי לא דרכה בהם אלפי שנים, והכול לווה בקריאה ולימוד של התנ"ך. אלה היו מסעות חגיגיים ומלאי קסם, ונשאבתי לתחום", היא מסכמת. בתום לימודי התיכון הדריכה שנתיים בבית ספר שדה "קשת" ברמת הגולן, ואחרי רומן נעורים שלו ורגוע, נישאה לחנן ארליך, בן היישוב עפרה, כיום עו"ד במשרד המשפטים. לבני הזוג שבעה ילדים, והם ממקימי היישוב קידה.
עוד לפני הקמת קידה יש להם היסטוריה רבת מעללים של היאחזויות והקמת גבעות. "לפני קידה התגוררנו כעשר שנים בכרמי צור, חנן למד בישיבת הר עציון, והיישוב היה קרוב לישיבה. ואז נרצח השכן שלנו, ד"ר שמואל גיליס, ובסוף השבעה, למרות שהתגוררנו בבית חדש, החלטנו להקים היאחזות בגבעה ליד כרמי צור". בני הזוג ארליך, מצוידים בשישה ילדים, ברוח נלהבת, ובשני קרוונים, הקימו את הגבעה.
כשהגבעה התבססה והפכה ליישוב, שוב פיעמה בהם רוח, והם תכננו להקים יישוב חדש בקידה, אבל אז, חודשיים לפני המעבר המתוכנן, נרצחו השכנים, בני הזוג אייל ויעל שורק הי"ד, והמעבר המתוכנן נדחה בשנה. "הרחבנו את השכונה כנקמה לרצח", מספרת ארליך, "וכשהרוצח הגיע לשחזור הוא לא הצליח לשחזר, כי במקום בו התרחש הרצח היה גן ילדים, וקרוונים רבים מילאו את הגבעה. כשהרגשנו שהיישוב שוב חזק ומבוסס, הגשמנו את התכנית הישנה ועברנו לקידה, שם נולדה בתנו הקטנה יעל, שנקראה על שם יעל שורק".
כיום מונה היישוב קידה עשרים משפחות.
"כשהתחלתי לפלס את דרכי המקצועית בעולם פניתי להוראה", משחזרת ארליך, "אבל מהר מאוד התעייפתי וחיפשתי תחום אחר, יצירתי. וכך התגלגלתי לתל שילה. יעקב שרביט, תושב שילה, בדיוק עזב את הנהלת התל, והציעו לי להחליף אותו. קיבלתי אתר שכמעט לא היו בו מבקרים. המצב הביטחוני היה רע, ולכן התיירות התמעטה, והיה קשה מאד לשקם אותה, מה עוד שלא היה בכלל תקציב".
בתקציב מועט, אבל עם הרבה חזון, תושייה, יצירתיות ומקוריות, הצליחה ארליך להחיות את המקום, וכיום מתקיימות בו פעילויות ענפות: סדנאות פסיפס וכדרות בחורשת אורנים יפהפייה ושטופת רוחות נעימות, אירועי בר ובת מצווה, חזיון אורקולי, הדרכות, ושלל ממצאים ומוצגים ארכיאולוגיים.
האזור מדהים ביופיו, וברוב עונות השנה יש בו פריחות משגעות, וטבע בראשיתי.
בלי פתקאות
ובכל זאת, גם בתוך הצחיחות והשיממון של התיירות הישראלית, ישנו מדי פעם נווה מדבר של תקווה. למשל קבוצת נשים ממת"ן רעננה שהגיעה אחרי ארבע שנות לימוד של ספר שמואל, כדי להציץ בזירת האירועים הנלמדים. "אחרי שעתיים של הדרכה הן אומרות לי: למרות שלמדנו את הספר במשך ארבע שנים, המפגש עם המקום עצמו הפך את כל ההבנה והחוויה למשהו שונה לגמרי".
כדי למשוך את ההמונים אל התל, הציעו לארליך מכרים, ידידים, ויזמים, לכונן במקום אתר פתקים כמו בעמוקה, בכותל או במירון, או ליחצן אותו כאתר ניסי לפקידת עקרות, או אתר עליה לרגל לקברי צדיקים כמו עלי הכהן. אבל ארליך די סקפטית בכל הנוגע לניסים ופתקאות, ומעדיפה לנסות ולמשוך את התיירים בדרכים רציונליות יותר, ופחות רגשניות. ולמרות הסקפטיות שלה, עדויות מרחבי העולם מגיעות על כך שתפילה באתר אכן מחוללת ניסים. נשים רבות נוהרות לומר את "תפילת חנה" במקום, ועל פי עדותן, הן נפקדות.
"שילה ידוע כמקום תפילת חנה, שנפקדה כעקרה", מסבירה ארליך, "וזה הבסיס לייחודיות של המקום כאתר פקידת עקרות. גם אני מרגישה שיש כאן רוח מיוחדת שנושבת, של תפילה דווקא במקום הזה, אבל בכל זאת האוניברסיטה קלקלה אותי וקשה לי ליחצן את המקום כאתר לתפילות מחוללות ניסים".
גם תיירים רבים שנדבקים בהתלהבות, מחפשים פתרונים להחייאת התל. אחרי שהם נפעמים ונרגשים מההיתקלות והפגישה עם הזיכרון וההיסטוריה, הם חושבים על דרכים לעזור בפיתוח ובייחצוןהמקום. "אחד המבקרים הישראלים שהגיע הוא בעל חברה סלולרית להדרכת טיולים: המטייל מגיע לנקודה מסוימת, מחייג, ומקבל הסבר על האתר. הוא הציע, יזם, וגם ביצע את הכנסת התל לחברה, ויש לנו דרך החברה הסלולרית שלו ארבע נקודות הדרכה שהמטייל יכול להגיע אליהן, לחייג, ולקבל הדרכה טלפונית אודותיהם".
ולמען האופטימיות, ניתן לומר שלמרות החוסר בתקציב, ומיעוט הישראלים לעת עתה, בכל זאת נדמה שחזון אחרית הימים מתחיל להתגשם, אם לא במקום המקדש, אז לפחות בתל שילה, והמילים "ונהרו אליו כל הגויים", לובשים כאן צורות וגוונים, שלפעמים מזכירים תמונה מסרט פארודי: כומר או כומרית אישה, המכונה "פסטור" (תופעה נפוצה לאחרונה בשורות הנצרות ברוח המהפכות העכשוויות), שעומדים על המרפסת בתל מוקפים בעדת מאמינים, ושרים מזמורי תהילים; צלם יפני שעומד במקום המשכן ומנציח את המקום; וקבוצה של ארבע נשים מוסלמיות ממזרח ירושלים עטופות בסארי הודי ומלוות בנהג ערבי, לצד חבורת ישראלים קשוחים ולגלגנים. "אנשים מגיעים לפה מכל הגלובוס, ומשאירים אחריהם מזכרות קטנות: קבקבים מהולנד, קימונו מיפן או בבושקה מרוסיה.
"החזון הוא שהעיר שילה תהיה חפורה", מסכמת רחל ארליך. "שיהיה כאן מרכז מבקרים פעיל ופורח, ושתהיה הכרה בתודעה הישראלית ששילה הוא אתר מורשת ממדרגה ראשונה, עם מסרים עתיקים ומחודשים לבני עמינו ולאנושות כולה".
לתרומות: [email protected]