לפני שנתיים, בימים מטלטלים אלה שבין צומות וחורבן לבין חופש-נופש-וים, הם גורשו מגוש קטיף או מצפון השומרון. חסרי בית, מוצפי כאב והלם, רחוקים מכל רכוש שהיה להם, חיפשו מקום להניח את הראש. נדמה שאך טבעי היה שאנשי התיישבות כמוהם יחפשו מקום ביישובי יהודה ושומרון, אך הסנקציות שבפיצויים והרצון לשמור על הקהילות בשלמותם, אולי גם הפחד מלגור במקום שממנו ישובו ויגורשו, יצרו מציאות שבה משפחות מעטות בלבד מקרב המגורשים גרות היום בינינו, ביישובי בנימין. ובכל זאת, היו גם כאלה שבחרו ליטול את גורלם בידם, וחיפשו מקום חדש להגשים בו את אותם אידיאלים שבהם בחרו לפני שגורשו; מקום שבו ימשיכו ליישב את ארץ ישראל למרות כל החששות.
לא הזזנו אפילו כפית
זמרה וחננאל שלזינגר גרו בנווה דקלים 13 שנה. זמרה הייתה מורה לאנגלית בעצמונה וטוענת רבנית, וחננאל למד בכפר דרום. לאחר חיפושים רבים הגיעו לחרשה שבגוש דולב-טלמונים. כיום זמרה מורה לאנגלית, וחננאל לומד בכולל שבגוש.
"מיד לאחר הגירוש הגענו למלון בנצרת עילית. יצאנו משם תוך כמה שעות, כי הבנו שמה שמדובר עליו זה לא קידוש הארץ. החלטנו שחשוב לנו להמשיך לכבוש את ארץ ישראל, לא היינו מוכנים לשבת במקום שהוא לא 'מעבר לקו הירוק'", אומרת זמרה.
למשפחת שלזינגר שישה ילדים, הבנים למדו בגוש קטיף בתלמוד תורה של 'תורת החיים' בשיטת זילברמן, ועובדה זו נתנה את עיקר הטון בחיפוש המקום החדש. "כשגורשנו לא היו לנו תוכניות, לא הזזנו אפילו כפית כשיצאנו, ולא ידענו לאן לפנות", מספרת זמרה. "לא ארזנו לא בגלל שחשבנו שזה לא יקרה, אלא חשבנו שאסור לנו לשתף פעולה עם המגרשים, וראינו את האריזה כהשתתפות בגירוש", היא מסבירה.
"כשניסינו להחליט לאן ללכת ואיפה לגור, היו כמה נושאים שבערו בנו: שיקום הקהילות, קירוב רחוקים, קידוש הארץ, והמשך לימוד התורה של הבנים". היא מסבירה כי הנושאים האלו לעיתים מתנגשים ביניהם, ולכן היה עליהם לבחור. כשיצאו מהמלון התארחו אצל חברים בקרני שומרון למשך שבוע. במהלכו עזרו להם החברים לחזור לנווה דקלים ולארוז את חפציהם, משימה לא פשוטה, כי הקשיים שהוערמו מצד הצבא היו רבים. "זה היה ממש סיוט", הם מסכמים בשתי מילים תלאות רבות וייסורים מתישים. גם ההחלטה על מקום מגורים החלה להתגבש, ומסע החיפושים החל. "מתוך כל הדברים החשובים לנו החלטנו להתמקד בחינוך הבנים ובקידוש ארץ ישראל. נסענו לכל המקומות שיש בהם תלמודי תורה על פי שיטת זילברמן, בכל מקום היינו יום-יומיים וקיבלו אותנו מאוד יפה. לבסוף החלטנו שהמתאים ביותר הוא התלמוד תורה בנריה, והתחלנו לחפש יישוב באזור".
זמרה ערכה סיור בכל יישובי דולב-טלמונים, ובסוף הסיור הוצע לה, שאולי במקרה היא רוצה לראות גם את "המאחז" חרשה. משם כבר הכל התגלגל במהירות. "ממש התלהבנו מהמקום. אמרנו לתושבים שאנחנו רוצים להישאר ביישוב, אך אנחנו יוצאים לכמה שעות ובלילה נישן על הדשא". השמועה פרחה, ותושבי חרשה התארגנו במהירות. בשעתיים שנותרו להם ניקו קרוואן, והביאו אליו כל ציוד אפשרי: מיטות, מצעים ומגבות, מקרר, מיקרוגל, טוסטר ותנור. הובאו גם כלים חדשים שאף טרחו לטבול אותם, ולילדים הביאו צעצועים וספרים. "הם מילאו את הבית. לא היה לנו כלום, כל הדברים שארזנו היו באיזה מחסן שלא יכולנו לגשת אליו, ותושבי חרשה חשבו על כל פרט, וארגנו את הכל בצורה מסודרת. כשחזרנו נדהמנו", הם אומרים.
שבועיים אחרי הגירוש נכנסה משפחת שלזינגר לקרוואן החדש שלה. "אחרי הגירוש היינו כמו תרמילאים, הרגשנו עראיות, אז התאים לנו קרוואן על גבעה". במשך שבעה חודשים הם נאלצו לחיות עם החפצים שקיבלו, ורק אז הצליחו להביא את הרכוש שלהם מהמחסן שבו אוחסן. בינתיים דאג היישוב לארגן למשפחה קרוואן גדול יותר, שהיה מכון כשנה לאחר הגירוש.
"אנחנו נמצאים בקהילה מאוד מיוחדת, ומרגישים שזכינו", הם מציינים. "קיבלנו גם הרבה תמיכה ממחלקת הרווחה במועצה, העובדת הסוציאלית הגיעה מאד מהר ומאוד ניסתה לעזור. קיבלנו גם הרבה תמיכה מהסביבה".
גם שנתיים אחרי הגירוש עדיין קשה לדבר על החוויות הקשות ועל הקושי שבהתמודדות. זמרה אומרת שהשנה הראשונה הייתה קשה מאוד. "הקושי הטכני היה עצום, היינו במקום חדש ושום דבר לא היה מתוכנן. היה לי קושי גדול מאוד, לא הבנתי איפה אני נמצאת. גם הילדים עברו שנה קשה שהתבטאה אצלם בהרבה כעס. היו מוטלים עלי הרבה דברים נוספים לעשות, חוץ מהמטלות הרגילות. השנה השנייה הייתה יותר קלה.
"זה נכון שנפרדנו ממקום אחד, אך יש לנו עכשיו חברים חדשים. בסופו של דבר את המטרה שלנו השגנו. הילדים לומדים במקום טוב, וגם התיישבנו ביהודה ושומרון. היה ברור לנו שלא נהיה במקום אחר".
גם היום, הדאגות והחששות לא מאחוריהם. המאבק נגד הריסת הבתים בחרשה בעיצומו, הודות למאמצים האדירים שמשקיעים ב"שלום עכשיו". "זה פשוט נורא מה שהם מנסים לעשות, אם לא היה את האיום הזה היינו בונים פה בית. אני מתביישת להגיד 'אני פוחדת לבנות פה בית' אך כרגע זו התחושה שלי. ויחד עם זה אני מרגישה שלא צריך להחליט מה עושים לפי התוכניות של רשעים. צריך ליישב את המקום הזה בלי לפחד".
הנשיקה
איילת ואברהם סנדק התחילו את דרכם בגוש קטיף עוד כשהיו רווקים. אברהם למד בישיבת 'תורת החיים', ואיילת במדרשת טוהר בנווה דקלים. לאחר שהתחתנו גרו תשעה חודשים בנווה דקלים, ולאחר מכן במורג, במשך שנה וחצי. לאחר הגירוש הגיעו לכוכב השחר.
שנתיים אחרי ועדיין איילת רואה את המראות כאילו קרו עכשיו. "זה היה מטורף, אני הייתי בטירוף. אני נזכרת בזה היום כמו הצגה. הייתי בקטע לוחמני ובגישה ממש תוקפנית, התרוצצתי ביישוב עם הנוער, שרפנו פחים וחסמנו את הכביש, התרוצצנו בין מאות חיילים שהיו שם. כרגע זה נראה לי כמשהו סוריאליסטי, למרות שאני יכולה להבין למה פעלתי ככה. רציתי לדעת שעד הרגע האחרון עשיתי בו את כל מה שיכולתי. היינו בתחושה שאנחנו נעשה הכל כדי שהם יזכרו וידעו, רצינו להראות להם שיש פה אנשים ושעושים להם עוול".
הדלת הנעולה נשברה. העמידה, הדיבורים, הבית שנותר ובו כל החפצים במקומם. הכל היה כה קשה ועצוב, מספרת איילת. "שאלו אם ארזנו ואמרו שיש לנו חצי שעה לארוז. אחרי חצי שעה הם באו שוב, ואמרנו שעוד לא ארזנו, ואז ארגנו תיק ועלינו על האוטובוס אל הלא נודע.
"בבית לא הזזנו פירור, לא נגענו בכלום. יצאנו עם תיק עם בגדים בלבד. הרגשתי שזו האמת וזו החובה שלי, שכמו שסבא וסבתא שלי כשהגיעו לארץ נישקו את האדמה, אז זאת הנשיקה שלי - שאני לא נוגעת בכלום", מסבירה איילת.
כיום, שנתיים אחרי, יש לאיילת הרבה תובנות והבנות על עצמה ועל הדרך שבה בחרה ללכת באותה עת. "אני מאמינה שהאישיות שלי, ושל כל אחד, מתפתחת ובודקת ולומדת. אני מאוד שלמה עם מה שהיה, זה מה שהרגשתי וזה מה שהיה לי נכון".
יחד עם קהילת מורג, בחרו שלא להגיע למלון אלא דרשו לאולפנת עפרה. מינהלת סל"ע לא הייתה מוכנה לממן אוטובוס ליהודה ושומרון. בשלב כלשהו מצאה את עצמה משפחת סנדק זרוקה המומה בצומת נתיבות, עם משפחה נוספת. בסופו של דבר הם הגיעו עם כל קהילת מורג לבית מוריה בבאר שבע, שם קיבלו פיצות ושתייה ומתנות ילדים, ובית מוריה ארגן להם אוטובוס שלקח את כולם לאולפנה בעפרה. שם נשארו חודשיים.
"אחרי הגירוש הכל היה פתוח לפנינו. בעלי הרגיש שהוא צריך ישיבה אחרת, ואני רציתי התנחלות, כי היה שוב לי שהמדינה לא תשיג את מה שהיא רצתה", מספרת איילת.
אברהם חיפש ישיבה חדשה והסתובב בכל מיני מקומות ברחבי הארץ, לבסוף מצא את ישיבת נועם שיח בכוכב השחר. לאחר חיפוש בין יישובי בנימין החליטה המשפחה להתיישב בכוכב השחר. בשלב זה כמעט הסתיים המסע ונראה היה שהכל מסתדר. כמעט. "כשהגענו לפה נכנסנו מיד לאשקובית, אך היינו צריכים להביא את המכולות. ואז גילינו שלא היינו רשומים בכלל ולא מצאו את המכולות שלנו. אחרי שהבאנו מכולה אחת גילינו שחסרים בה דברים, ואחרי עבודת בילוש מעמיקה מצאנו גם את המכולה השנייה. ברוך ה' הכל הגיע והכל היה ארוז יפה, אנחנו מרגישים שה' חס עלינו", הם מברכים על הסוף הטוב של התקרית.
"אחרי הגירוש, אחרי שפגעו בנו במקום הכי אישי, בבית, הרגשתי שאני רוצה לגור איפה שאני אקבע, ולחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה. לא רציתי לאבד את האני שלי. במובן מסויים זה התגשם, הרגשנו שהגענו למקום שאינו זר לנו, שדומה לגוש בטוב לב, בחמימות, באכפתיות ובנעימות, זה הזכיר לנו את מה שהיה בגוש".
איילת מרגישה כי היא זכתה לאחר הגירוש לנחיתה רכה. "הגענו לשכונה כיפית עם הרבה אדמה, טבע ונופים מדהימים. כוכב השחר הוא יישוב מקסים. מצד אחד נורא עזרו לנו והזדהו איתנו, ומצד שני אנחנו לא מרגישים שיש לנו משהו על המצח שמזכיר שאנחנו מגורשים. כשהחלטנו לבוא לכאן לא חשבנו על עוד גירוש, כל עוד לא קורה משהו אנחנו חיים את החיים שלנו בהווה ולא צריך לחשוב על זה", היא אומרת, אך מציינת שלמרות המעבר הטוב, הם עדיין חווים את הכאב על הגירוש, שפתח אצל כל אחד פצעים כואבים מאוד.
יצאנו מהגירוש עם כוחות
יוסי וטליה לילנטל הגיעו לחומש מיד לאחר חתונתם, והספיקו לגור במקום שמונה חודשים עד הגירוש. כיום הם גרים באחיה. לפני כחודש וחצי נולדו לזוג הצעיר תאומות.
משפחת לילנטל הוגדרה כחסרת זכויות, משום שעברה לחומש לאחר שחוק ההתנתקות עבר בכנסת. פיצויים הם כמובן לא קיבלו, וגם לא שום סיוע באריזת החפצים.
מחומש, למרות ניסיונותיהם לסרב, הם הורדו בכוח עם כל נוסעי האוטובוס בתחנה המרכזית בחדרה. החמ"ל בחומש דאג שיביאו אותם לכפר הרא"ה, שם שהו כל מגורשי חומש, ומשם עברו לאלקנה, למכללה, שדאגה לקבלם בסבר פנים יפות ולדאוג לכל צרכם.
אלא שגם באלקנה לא ניתן היה לנוח. הצבא הודיע למשפחה כי תוך 24 שעות עליהם לפנות את חפציהם מחומש, וכי לאחר מכן לא יהיה אפשר להיכנס. יוסי נסע לבדו לחומש לארוז את החפצים, ואחרי יום של אריזה מאומצת ושינוע משאיות, החליט הצבא להעניק להם במתנה יום נוסף לאריזה.
"נשארנו באלקנה שבועיים, וכבר רצינו למצוא מקום, כי הייתי צריכה להתחיל ללמוד, הייתי לחוצה שנהיה כבר בבית", אומרת טליה. קהילת חומש עדיין התלבטה לאן פניה. "דיברו על כל מיני רעיונות של הקמת יישוב חדש, או הצטרפות ליישוב קיים, ולא היה ברור מה בדיוק הולכים לעשות. החלטנו שהרעיונות האלו לא שייכים אלינו, ורצינו לחפש בשבילנו משהו חשוב לעשות". בשלב זה הגיע המשפחה לראות את אחיה. טליה מספרת שהיא קצת הכירה את המקום מהתקופה שלמדה במדרשה בשבות רחל. "כשהגענו לאחיה ראינו שזו גבעה שחשוב להתיישב בה. הרגשנו שעוד יש לנו כוחות, ושחשוב לגור במקום שבו צריך אנשים. יצאנו מהגירוש עם כוחות, ולא עם חולשה".