לטור בגירסה המודפסת

"איפה? אני לא רואה כלום", שאל אותי התלמיד כשעמדנו על מגדל התצפית בראש התל.

"הבט שם", הפניתי את ראשו דרומה, אל העמק. "רואה את העמק הגדול? הערבים קוראים לו 'סהל אל בנאת', כלומר מישור הבנות, או 'מרג'-אל-עיד' - עמק החג".

התלמיד הביט, עיניו התקמטו. ניכר בו שדבריי עדיין מוטלים בספק אצלו. הוא מביט בי ובעמק חליפות, כאילו מנסה להכריע את כף מאזני הספק.

"פתח ספר שופטים, פרק כ"א פס' י"ט", אני מכוון אותו.

הוא פותח וקורא: "ויאמרו הנה חג ה' בשלו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העולה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה".

"עכשיו דלג שני פסוקים", והוא קורא: "וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחלות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימין".

למטה, בצל עצי השקד, נתקררה דעתו, והקשר בין הפסוקים נהיה מובן יותר. הבעת הפנים נתחלפה אט אט מאי אמון לנינוחות מסוימת, והסתיימה בחיוך משותף לשנינו. הצלחתי להסביר גם למתקשה.

ולעצמנו, איך נסביר?

האנחנו מבינים את חשיבותה של שילה בעבר? האנחנו מבינים מה פירוש 369 שנים של משכן?

 העיר שילה

תל שילה הוא אחד האתרים החשובים ביותר בהר המרכזי בארץ ישראל. המרכז המקודש של שבטי ישראל בתקופת ההתנחלות והשופטים, מקום המשכן מאות שנים, מקום הסנהדרין ומשכן ארון ברית ה'.

כאן הוקצו הנחלות לשבטים. אפשר לדמיין את יהושע בן נון עומד בראש התל, מפיל גורל ואומר: "ראובן, נחלתך כך וכך; שמעון, אתה תשכון במקום ההוא"... כאן נתכנס העם בשעת מצוקה וציפה לפתרון מהמנהיגות הכלל ישראלית שישבה במשכן ובעיר.

כאן גם נחוגו החגיגות הדתיות שהיו 'מימים ימימה': על בסיס סיפור קדום מתוארת שילה באחד התיאורים המפורטים בתנ"ך, הקושר בין שילה לט"ו באב, שהיה בעבר יום טוב ממש והיום יש לו זכר הלכתי במעט מנהגים.

מדרש איכה מספר לנו שבט"ו באב כלו מתי מדבר. אותם שש-מאות אלף רגלי, דור המדבר, היו נכנסים לקבריהם בליל תשעה באב ו"במדבר הזה יתמו ושם ימתו". האחרונים, 15 אלף, נכנסו בליל תשעה באב והנה בבוקר הם מוצאים את עצמם חיים. הללו חשבו שטעו בחשבון וחזרו ונכנסו לקבריהם עד ליל ט"ו באב. כשהגיע הירח למילואו הבינו שלא טעו בחשבון ומאת ה' היא, כי בטלה הגזירה. עשאוהו יום טוב לדורות, וגם בשילה, מימים ימימה נחוג היה החג.

אחרי מעשה פילגש בגבעה "איש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה" (שופטים כ"א). האיסור היה טוטלי, והחשש שיכחד שבט אחד מישראל היה כבד. באו חכמים ודרשו - 'איש ממנו' לא יתן אבל לא מבנינו, ומייתור המילה התירו לדורות הבאים את שבט בנימין בקהל ה'. ניתן ההיתר על אותו יום שחג ה' בשלו, כאילו להוסיף שמחה על שמחה. יום התרת שבט בנימין שהתקיים בעיר שילה נוסף על יום שכלו בו מתי מדבר, ושניהם - בט"ו באב.

כוחו של יחיד

אלקנה, אתה גדול, אתה!

איך האמנת בכוחך! איך ידעת גדלות פנימית של דור קשה, של דור ששופט את שופטיו!? איך ידעת ללמד עליהם זכות ולהוציא מהם ניצוצות של קדושה! אין ספק, היית מופת של דוגמה אישית. עולה היית כל שנה ארבע פעמים לשילה, לזבוח לה' במשכן מול ארון הברית. שלוש פעמים עלית מן התורה ופעם רביעית קיבלת על עצמך בנדבה. עליך אמרו חז"ל "נתעלה האיש בביתו, נתעלה בעירו, נתעלה בכל ישראל וכל עילויו לא היה אלא מעצמו". איך עשית זאת, אלקנה הצדיק? איך לא נשברת מול דור שבו "עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבים זה בזה", מול דור מסובך כמו פקעת צמר מפותלת שאי אפשר להתירה בלא לחתוך בה. עמדת יחיד "צדיק יחידי בכל דורו", לא בזת לרשעה ולא הכית בטומאה - הוספת צדק, מילאת קדושה וסחפת אחריך בכוח המעשה את עם ה' אל משכן ה', לעשות קידוש ה'. כתבו עליך "שהיה מדריך את ישראל ומעלה אותן לשילה ולא בדרך שהיה עולה בשנה זו, היה עולה בשנה אחרת" (תנא דבי אליהו פרק ח'). אמרו שהיית מקבץ את המשפחה כולה ובאים ולנים ברחובה של עיר. הסתכלו עליכם הבריות ובמבטן ספק תימהון, ספק רחמים, ושואלים היו - להיכן אתם הולכים? ענית להם: 'לבית האלוקים שבשילה, שמשם תצא תורה ומצוות'... 'אולי תבואו איתנו? נלך יחד!' - הצעת. והאנשים? עיניהם נמלאו דמעות, הזוהמה החלה להישטף ורגשי טהרה התחלת להרעיף. אנחנו באים אתכם!, היו אומרים האנשים, וחבורתך גדלה. כך הוספת למניין עוד ועוד בתים מישראל, עד שבעסק גדול וברגש רב עלו עמך למשכן שילה. והקב"ה - עומד היה ומביט בך ואומר: "אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחנכתם במעוות... אני אוציא ממך בן שיכריע את ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצוות ויזכו רבים על ידו" (ילק"ש).

לימדת אותנו, אלקנה, להאמין בכוחו של כל אחד, להאמין בכוחו של כל תלמיד חניך ואדם. לימדת אותנו שאמנם כל ההתחלות קשות, אך אם יש אמונה, חזון ומטרה, הרי האמת מנצחת והקטון יהיה לאלף. המעטים יהפכו רבים אם נאמין באמת במעשנו.

בן נולד לך - שמואל. שמו של הקב"ה עליו ומשרת היה את הכהן הגדול. וטוב היה גם עם ה' גם עם אנשים. כמוך. כדרכך, חינך את עם ישראל למצוות וזיכה את הרבים. כמו אמו המתפללת: "אל תרבו תדברו גבהה גבהה יצא עתק מפיכם"

לפני שאסיים, אלקנה, אני חייב לומר - תודה רבה. על השיעור המאלף ועל המבט המעמיק שנתת לנו לדורות. להתראות, איש מעולה.

"ויטש משכן שילה"

בחטף חרבה שילה. המונים כארבה לרוב פשטו בה גדודי פלישתים, הרסו, שברו, עקרו ושרפו את כל מחמדיה. שיכורים מנצחונם היו, אחרי שנגפו את ישראל, הרגו את חפני ופינחס ולקחו את ארון ברית ה'. עוצמת ההרס והשריפה כוסתה בעפר מטשטש אלפי שנים. אמנם גרו עוד בשילה אנשים כמו אחיה השילוני, אך ההתיישבות השניה התפרסה בצד הדרומי של התל(מהיכן שמגיעים היום). ירמיהו הנביא רומז על חורבן שילה באמרו:"כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו... וראו את אשר עשיתי לו מפני רעת עמי ישראל"(ירמיהו ז).

גם דוד המלך מזכיר את שילה כמקום נטוש:"ויטש משכן שלו אהל שכן באדם" (תהלים ע"ח). שמה של שילה עולה לא פעם בגמרא בדיון סביב צורת המשכן: "באו לשילה נאסרו הבמות. לא היתה שם תקרה אלא בית אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן..."(מס' זבחים מ"ו).

החורבות היוו את התשתית לבניית ישוב רומי ואחריו ביזנטי. פה ושם עוד נשארו מעט בורות חצובים ושרידי מבנים. המוסלמים נתנו גם הם אותותיהם ובנו מסגדים בשני מקומות מקודשים משכבר הימים. כפרון קטן עוד היה קיים כאן במאה ה-16. שמו היה ח'רבת סילון. תושביו התבססו על מי המעיין הקרוב - עין סילון (בדרך העולה לכפר קריות). הכפר נזנח עם הימים, תחילת ימי האימפריה העותמנית. עזובה ושממה שלטו בכל. שרידי קירות וסימני חציבה באבן, היוו עדות אילמת למעשי האדם בעבר.

צ'ארלס ווילסון, חוקר אמריקאי, הירבה לשוטט בשומרון ולחפש שרידי ערים מקראיות. הוא מגיע לתל שילה בשנת 1873, כמה שנים לאחר שזוהה התל בוודאות עם העיר שילה המקראית. הוא משוטט בתל. גלי הריסות ועזובה רבה ניבטים לפניו. הוא עולה לראש התל וכותב: "אין דבר מיוחד הראוי לציון בחורבות שילה , מלבד, אולי, כעין חצר שקועה, 400 רגל אורך ו-75 רגל רוחב, הנמצאת בצד התל שמצפון לבתים והנחשבת למקום בו עמד, כנראה, המשכן" (ווילסון, מתוך "ארץ יהודה", ז' וילנאי).

אז והיום

מאז ווילסון עברו למעלה מ-130 שנה.

במשך הזמן הזה נחפר תל שילה מספר פעמים, כאשר חלק מהחפירות בוצעו עוד בזמן המנדט הבריטי. הממצאים הפתיעו את הארכיאולוגים ושפכו אור על סיפורה הטרגי של שילה. שרידי הכדים הרבים, המשקופים המעוטרים, הקדרות והקנקנים סיפרו לחוקרים את אשר אירע כאן ברגעיה האחרונים של שילה. כתמי האפר על רצפות החדרים, מפולות לבנים חרוכות, ואף גלעיני תמרים וחרצני זיתים, הוסיפו רבות לתמונה שלא הושלמה עד היום.

והיום?

חפירות חדשות יחסית שוב מגלות את אשר לא ידענו. עוד מטבע, עוד כתובת ועוד סיתות באבן. אלו כביכול מגחכים על נסיונותינו להתיימר לדעת הכל, נחים להם בנבכי האדמה -חלקם בני אלפי שנים - מסתירים סוד כלוחשים:" עוד הרבה מסתירה האדמה".

תל שילה - ט"ו באב. עוד לא הייתם?