בחדר המדרגות השקט התחלפו קולות הפועלים בזעקה של מתכת המתחככת במתכת. דביר, שהיה בדירה למעלה, רץ החוצה לראות מה קרה - ועיניו חשכו. המקרר הכמעט-חדש שלו היה מוטל על צדו בחדר המדרגות, ובדופנו נראתה שריטה עמוקה ומכוערת.

שלושת הגברים שהיו רכונים על המקרר הרימו עיניים נבוכות למעלה, אל דביר, וקבלן ההובלות נאנח בכבדות. לאחר מכן הורה בשקט לפועלים להרים שוב את המקרר, ולחדש את המסע לקומה מספר שלוש. הפעם דביר חיכה להם, וליווה במבטו את הדרך הקצרה למעלה.

לאחר שהורידו את המקרר במטבח אמר הקבלן שאסור להדליק את המקרר בשעתיים הקרובות, הזכיר לדביר שההובלה עולה 400 ש"ח, הסתובב ויצא מן הדירה, ואחריו שני הפועלים חפויי הראש.

כעבור שעתיים חיבר דביר את המקרר לחשמל, אולם המקרר לא פעל. הוא הזמין טכנאי מקררים לביקור דחוף, והלה בדק את המקרר וקבע כי התיקון יעלה 900 ש"ח. דביר התקשר לקבלן ההובלות, והודיע לו שהוא לא מתכוון לשלם אפילו אגורה על ההובלה, ושהוא מתכוון לתבוע אותו על הנזק שנגרם למקרר.

הדיון התקיים כמה ימים לאחר מכן. שבוע לאחר הדיון הגיע פסק הדין בדואר לשני הצדדים:

במשנה (ב"מ פב, ב) נאמר: "המעביר חבית ממקום למקום ושברה, בין שומר חינם בין שומר שכר - יישבע (=וייפטר)". בגמרא (ב"מ פג, א) הסביר רבי יוחנן את הדין: "שבועה זו תקנת חכמים היא, שאם אי אתה אומר כן - אין לך אדם המעביר חבית לחברו ממקום למקום".

כלומר, חכמים פטרו את הפועל אם יישבע שלא פשע באופן סחיבת המטען, כיון שאם היו מחייבים אותו כפי הדין מהתורה, לא היה אדם מסכים לעבוד בהובלה. כך נפסק גם בשו"ע (חו"מ דש, א). כיון שכיום בית הדין אינו מתיר לאדם להישבע, ממירים את השבועה בחיוב חלקי של שליש. ומכאן, שבמקרה העומד לפנינו חייבים הפועלים לשלם 300 ש"ח לתובע.

בהמשך הגמרא (ב"מ פג, א) מסופר על רבה בר בר חנה ששכר פועלים להוביל לו חבית, הפועלים נתקלו בדרך ושברו את החבית. רבה תפס את המעילים של הפועלים בתמורה לנזק, ובתגובה הם תבעו אותו לדין אצל רב. רב פטר את הפועלים מתשלום על הנזק, וחייב את רבה לשלם להם את שכרם לפנים משורת הדין, למרות שמן הדין הוא היה פטור.

בעקבות הגמרא נחלקו הפוסקים האם במקרה של נזק חייב המזמין לשלם לפועלים את שכרם או לא. הסמ"ע (חו"מ דש, ג) כתב שהמזמין חייב, והט"ז (חו"מ דש, א) כתב שהמזמין פטור, בנימוק הבא: "דאם לא כן, תקנת את הפועלים ולא תקנת את הבעלים שהפועל לא ישמור עצמו כלל כיון שעל כל פנים נוטל שכרו...". כלומר, אם הפועל ייפטר מתשלום על נזק ויהיה זכאי לשכר הוא אפילו לא ישתדל למנוע נזק, כיון שגם אם יגרום נזק הוא לא יפסיד כלום.

בית הדין החליט לפסוק כדעת הט"ז בגלל שנימוקו עמו, ובגלל שהמזמין (התובע) טרם שילם לפועלים. אולם, כיון שגם הפועלים טרם פיצו את המזמין על הנזק, הרי שיש לקזז את הפיצוי בו הם חייבים (300 ש"ח) עם השכר המגיע להם על פי דעת הסמ"ע.

לסיכום, בית הדין פוטר את הפועלים מתשלום פיצוי לתובע, ואת התובע מתשלום שכר לפועלים. יחד עם זאת, בית הדין מציע למזמין לשקול תשלום מסוים לפועלים לפנים משורת הדין, לאור מצבם הכלכלי הקשה.