לכתבה בגירסה המודפסת

זו השנה השנייה של אמני בנימין ביריד "חוצות היוצר". אמנם עסקית – הם לא ממש מרוצים, אבל החשיפה והאווירה מחפים על האכזבה הכלכלית. "ההוצאות גדולות מההכנסות", הם מתלוננים, "אנשים חושבים שהם הגיעו למוזיאון. מסתכלים, מתעניינים, נוגעים, הופכים, אבל בקושי קונים". ואכן שיטוט ביריד, ומחקר אנתרופולוגי זעיר על הנעשה שם, חושף בבירור שהדוכנים הפעילים ביותר הם דוכני האוכל.

ובכל זאת מוצאים האמנים נחמה בחשיפה, במפגש האנושי, וביחסים המופלאים המתגלים בתוך משפחתם שלהם. מתוך 14 האמנים מבנימין המציגים בתערוכה, 11 הן נשים, ומסתבר שמאחורי כל אומנית מצליחה יש גבר תומך. בני הזוג עוזרים לסדר את המוצגים על הדוכנים, מרגיעים, משעשעים את הילדים, וזורקים מילות עידוד וחיבה.

"זה נכון", חושף בן, אחד המבקרים ביריד. "לא באתי לקנות, אלא בעיקר להתבונן. לכן אני משתדל לא לגשת ולשאול על מוצגים או מחירים, כדי לא לאכזב את האומן".

העלות היקרה של שכירת דוכן בתערוכה ממומנת על ידי המתנ"ס והמועצה, במטרה לעודד את האמנים והאמנות בבנימין, וגם "להתחבר ללבבות" ולהראות לעם ישראל שגם המתנחלים עושים אמנות.

שלט חוצות ענק שמוצב ליד דוכני האמנים של בנימין מכריז: "המועצה האזורית מטה בנימין היא מהמועצות האזוריות הגדולות בארץ. במועצה כ-40 אלף תושבים, ב-35 יישובים דתיים, חילונים, ומעורבים". בהמשך יש הזמנה לכל מאן דבעי לבקר במחוזות הנסתרים והגלויים של בנימין, בפארקי תעשיה, בבית הבד, ובשאר המקומות והנופים יוצרי האווירה של אמני בנימין.

מקוצר היריעה הצצנו אל נבכי נפשם ואומנתם של מדגם קטן אך מייצג מאומני בנימין המציגים ביריד.

כוח האותיות

 גאולה לביאים, תכשיטים

גאולה לביאים היא מעצבת ומייצרת תכשיטים ייחודים מכסף טהור בשילוב אבנים, פנינים וקורלים. העיצוב מקורי, בהשראת שבעת המינים וצדפים. מלבדם היא מעצבת את סדרת תכשיטי ה"גפנה", המשמשים מעין קמע בעל סגולות ייחודיות, ומסייעים לזרימת אנרגיות חיוביות אל האדם וממנו.

אל תכשיטי ה"גפנה" התגלגלה בעקבות שיחה מקרית עם רב. "הרב דיבר על הכוח של האותיות, ושל תכשיטים מכסף טהור", משחזרת לביאים. "זה סקרן אותי והתחלתי לנבור במקורות. מצאתי שאם עושים תכשיט מכסף טהור ובתוכו האות ה', כשהיא לא חרוטה אלא יש בה רווחים של אוויר, זה נותן לאדם שעונד אותה אנרגיה טובה וזרימה. מהאדם אל עצמו, ומהאדם אל אנשים אחרים. העניין של האותיות עמוק. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם באותיות, ולכל אות עברית משמעות רוחנית עמוקה. בריאת העולם נעשתה על פי המשמעויות העמוקות של כל אות ואות".

אחרי מחקר וחיפוש, החליטה לביאים להתמקד באות ה', והיא מתנוססת על רבים מתכשיטי הכסף שלה. "האות ה' היא האות האחראית על האנרגיות של האדם", חושפת לביאים. "יש לאות ה' פתח מלמעלה, ופתח מהצד, כשהרעיון הוא שכל אדם נופל לפעמים מבחינה אנרגטית, וכשאדם נופל הוא מחפש דרך לצאת, להימלט מהמקום הגרוע, לא למקום רע, אלא להשתחרר מהמקום הלא טוב. את השחרור והמילוטמהמיצר מסמן הפתח התחתון של האות ה'. ולאחר מכן, כשאדם מתאושש ועולה וחוזר למקומו הטוב, הוא מטפס עולה ונכנס דרך הפתח העליון של האות ה'".

 - אנשים סיפרו לך על ניסים או ישועות שקרו להם?

"הרבה אנשים מספרים על הרגשה טובה אנרגטית. אבל אני מראש אומרת שזה לא קמע. אני לא אומרת: תלבשו את זה ותחוו ניסים או התגלויות. מי שמושיע את האדם זה האדם בעצמו, בעזרת הקדוש ברוך הוא. השרשרת היא רק תזכורת לאדם, בבחינת "הבא להיטהר מסייעין בידו".

 - ולמה את לא עונדת את השרשרת?

"אולי זה בבחינת הסנדלר הולך יחף", מחייכת לביאים. "אני למשל גם מטפלת בהילינג קבלי, בעזרת אותיות רוחניות של שמות הקודש. רבים באים עם מגרנות ואני עוזרת להם לצאת מזה, אבל כשלי כואב הראש אני כמעט אף פעם לא זוכרת להשתמש בהילינג לריפוי עצמי. אני כמעט ולא הולכת עם תכשיטים, אולי זו מן פשטות כזו, שאתה גדלתי בבית".

לביאים היא צאצאית של הרבנית מנוחה רחל, שהייתה נכדתו של בעל התניא.

הרבנית מנוחה רחל והרב יעקב סלונים עלו לארץוהתיישבו בחברון. הרבנית הייתה ידועה בפי כל בכינויה "בובע מנוחה רחל" (הסבתא מנוחה רחל). היו אומרים שהשכינה שורה על פניה, ושתפילותיה חוללו ניסים וריפאו חולים.

"לאבי קראו אבא לוי", מספרת לביאים, "הוא היה אמן נחושת, והציג את עבודותיו בהיכל שלמה. סבא רבה שלי בנה את בית הכנסת הירושלמי "זהרי חמה" שממוקם סמוך לשוק מחנה יהודה, ומוכר בכינויו "בית הכנסת של שעון השמש", בגלל השעון שמורכב בראשו.

סבא בנה את בית הכנסת בתחילת המאה כ"הקדש", והוא שימש מלבד מקום תפילה גם כבית תמחוי. אנשים שלא היה להם בית היו מגיעים, לנים במקום, ואוכלים תמורת סכום זעום, שגם הוא נלקח מהם רק כדי שלא יתביישו שהם נהנים מגמילות חסד".

המסורת המשפחתית של מעשי צדקה וחסד לא דילגה גם על הגנים של גאולה לביאים, וכשהיא רואה בקצה היריד בחורה בכסא גלגלים, היא ממהרת, מורידה מהמתלה את אחת משרשרות הכסף עם האות ה', ונותנת אותה לבחורה. במתנה.

"האמנות היא טעם החיים שלי", אומרת גאולה."כל השנים עסקתי במוזיקה. למדתי באקדמיה למוזיקה בירושלים. כילדה ניגנתי בצ'לו ומאוחר יותר עברתי לנגן בקלרינט. במשך עשר שנים הייתי נגנית בתזמורת המשטרה. התפטרתי כי ראיתי שזה מקום עם הפשע הכי גדול שקיים, היה שם חוסר יושר, חוסר הגינות, תן לי ואתן לך. אני יכולה להוציא ספר עם כל הפרשיות המעוותות שראיתי שם. כעבור עשר שנים לא יכולתי לסבול יותר את העוולות והתפטרתי. איש לא יידע אותי שביכולתי לשמור על הפנסיה שלי, וכך גם יצאתי ללא פנסיה".

כשעזבה את התזמורת, התמקדה באמנות. חוץ מהתכשיטים היא גם מציירת על זכוכית, ומייצרת מנות העשויות מנחושת, עץ וזכוכית. וגם לומדת המון זוהר וקבלה. "הגישה המסורתית בעבר הייתה שהזוהר חסום בפני נשים, ובפני מי שלא מלאה כרסו. זה היה נכון בדורות קודמים, אבל כיום העולם התפתח לדרגות רוחניות חדשות, והזוהר פתוח גם בפני נשים", אומרת לביאים. "העניין שהזוהר יתפשט מופיע בכתבי הזוהר בעצמם", היא מביאה הוכחות לדבריה. לביאים גרושה, אימא לשלושה, וכיסוי ראש התחילה ללבוש לפני שנתיים, לאחר גרושיה. "כשהתחלתי להיכנס לעולם התורה הרגשתי צורך לכסות את הראש", היא מסבירה, "מן מעשה של צניעות כזו כלפי הקדוש ברוך הוא".

אותה תקופה הייתה של שינויים והתחדשויות, ובנוסף לכיסוי הראש, עברה מירושלים לגבעון החדשה. "למרות שהתגוררתי בבית יפה באזור יוקרתי בירושלים, הייתה לי הרגשה פנימית שעליי לעשות שינוי במגורים", היא משחזרת. "אני ובני הצעיר שוטטנו במכונית בכל מיני יישובים. רציתי להתגורר ביישוב, ולא בעיר. כשהגענו לגבעון המקום מצא חן בעינינו והחלטנו להתיישב שם. באתי לכאן מתוך הבנה שכאן יש השראה, וגם מתוך אידיאולוגיה והבנה שזה המעשה הנכון בימים טרופים אלה", היא מסכמת.

 - ומה לגבי היריד? את נהנית?

"נחמד פה. לא מתעשרים פה, אבל יש פידבק נחמד גם אם לא קונים. הייתה לי מטרה נוספת בהשתתפות ביריד: כתבתי מאמר בנושא גאולה ומשיח וחשבתי שזה מקום טוב להפיץ אותו, אלא שהייתה בעיה טכנית בבית הדפוס והתכנית לא יצאה אל הפועל". את תוכן המאמר היא לא רוצה לחשוף, כי כל מילה בו חשובה, היא אומרת (אך המתעניינים יכולים לקבלו חינם במייל: [email protected]).

שימור העולם

 מירב לניאדו, בובות מעיסת נייר

מירב לניאדו היא אמנית המשלבת טכניקות עבודה מגוונות: פסיפס, ציור על זכוכית, ויטראז' וחרוזי זכוכית. היא למדה בתיכון במגמת צורפות, אמייל וציור. בהמשך הרחיבה את ידיעותיה במכללה "אומנית".

פיסול בעיסת נייר הינו תחום חדש עבורה. הצבעים, צורת הבובות, תנוחתן והתנועה המדומה, משקפים עבורה ישויות שונות, ייחודיות ועצמאיות.

"נכספתי לעיסת הנייר", מגלה לניאדו. "וחוצמיזה, זה הטרנד החדש באמנות. כשהסוד הוא שימור העולם, ומיחזור. לא לייצר זבל, לא לזרוק חומרים, אלא ליצור מהם. תחום נוסף שמאוד מתפתח כיום באמנות הוא ריהוט מקרטון. שולחנות וספות מקרטון ועיסות נייר, כשהרעיון הוא לשמר את העולם. הריהוט מהקרטון מאוד קל, ומאוד מאוד יפה וצבעוני".

ואכן אתרי האינטרנט מלאים בהזמנות לייצור רהיטי קרטון, ובאחד האתרים נכתב: "עכשיו זה כבר ברור. אנחנו קומץ של משוגעים לדבר הצלחנו לשים את הטירוף של רהיטים מקרטון על המפה. אנשים ברחבי הארץ כבר לא מרימים גבה. להיפך! רבים נלחמים על כל פיסת קרטון ברחובות ויוצרים בטירוף רהיטים מקרטון".

לניאדו לא מעורה בסערת המלחמות סביב פיסות הקרטון ברחבי הארץ. היא מעדיפה להסתגר בסטודיו שלה בנופי פרת, וליצור. היא נולדה בירושלים, ואחרי נישואיה החליטו בני הזוג שאוויר כפרי מתאים להם יותר. הם אהבו את הרעיון שדתיים וחילונים מתגוררים יחד, ועברו לנופי פרת. "הקמתי לי סטודיו בבית, ובכל רגע פנוי שיש לי מחיי המשפחה, אני מבלה בסטודיו", היא אומרת. "זו חשיפה לבוא ולהציג כאן, בחוצות היוצר. עד היום לא נחשפתי כלל ויצרתי בעיקר למגירה. רציתי לבוא לכאן כדי שהאמנות שלי תהפוך ליותר מתחביב. באתי לכאן גם בשביל האמנות, גם בשביל המפגש האנושי, וגם כדי לראות עוד מעשי אמנות של חבריי האמנים".

 שתי ידיים שמאליות

רחל ורבוב, כובעים

"אני חשבתי שלעשות כובעים זו לא אמנות", מתוודה רחל ורבוב, "אבל אתמול גאולה לביאים הסבירה לי שזו כן אמנות, כי כל כובע הוא שונה, ובכל כובע יש רעיונות אחרים וחדשים. זה החמיא לי, שהיא רואה בכובעים שלי מעשי אמנות, ועדיין אני מתחבטת בשאלה האם זו אמנות או לא".

ורבוב היא מנחת סדנאות העצמה, שחקנית ובימאית. היא נשואה ואם לשישה, ובנוסף מעצבת ומייצרת כובעים ייחודיים בעבודת יד.

"לכל כובע האופי המיוחד לו, כך שכל אישה יכולה למצוא את הכובע המתאים לה, ולהיות בטוחה שאין עוד אחת בעולם עם כובע כזה בדיוק", היא אומרת. ורבוב ממשיכה במעשה האמנות שלה גם ביריד: היא מצוידת בכדורי צמר צבעוניים ומסרגות, וסורגת במרץ. מידי פעם היא מרימה את מבטה, ועורכת מחקר אנתרופולוגי על הקונים, ובעיקר על הקונות. להלן הממצאים: "יש נשים שחובשות כובעים ועוברות מהר כדי שלא אצור איתן קשר עין, וארצה שהן יקנו כובע. יש חילוניות שעוברות ואחת אומרת לשנייה בגיחוך: 'אולי את רוצה להיות דתייה?', הן מודדות את הכובעים וצוחקות. אני מחייכת אליהן, ולפעמים מתבדחת אתן.

"הגיעו לפחות ארבעה זוגות שהגבר נראה חילוני, והאישה חובשת כיסוי ראש. היא רוצה למדוד והוא לא רוצה בכלל שהיא תלבש כיסוי ראש. אז היא מודדת ושואלת אותו: 'זה יפה?'והוא עומד בפרצוף חמוץ מרחוק, מושך בכתפיים. ואז הן אומרות לי בלחש: 'הוא בכלל לא רוצה שאלבש כובע', והולכות בלי לקנות.

"ויש את הנשים המבוגרות מרחביה שהולכות עם כיסוי ראש רק בשבת, או בחגים. הן מודדות ואומרות: 'אני אראה כמו כלתי, או כמו הבת שלי', ולא קונות".

הכובעים והמראה של ורבוב גורמים למתבונן השטחי לחשוב שמדובר במתנחלת סטריאוטיפית, אבל שיחה קצרה איתה מגלה שיש לה פנים רבות ושונות. כשידיה נחות מהמסרגות, היא מנחת סדנאות העצמה וכישורי חיים. "הסדנאות נועדו לתת כלים להתמודדות עם חיים קלים וטובים יותר", היא אומרת. היא גם משחקת בתיאטרון הנשי של אספקלריה, בהצגות "בואי אמא" ו"תזמורת על תנאי". ההצגה "בואי אמא" עוסקת ביחסים בין אמהות ובנות, ו"תזמורת על תנאי" מביאה את סיפורה המצמרר של התזמורת הנשית היחידה שניגנה במחנות ההשמדה אשוויץ בירקנאו.

"בתזמורת ניגנה אסופת נשים יהודיות. חלקן היו מוזיקאיות מפורסמות שהתכחשו ליהדותן.

ההצגה נכתבה על פי ספר שכתבה אחת הניצולות. כשרצינו להעלות את ההצגה נפגשנו עם אחת החוקרות ב'יד ושם' שאמרה שלרבות מחברות ה"תזמורת" הייתה ביקורת קשה על הספר. לכן נפגשנו עם חברות אחרות בלהקה, ולהצגה הכנסנו גם את נקודת המבט שלהן. ההצגה היא רגעי החיים של התזמורת, היחסים בתוך הלהקה, והמראות הקשים והנוראים שהן חשופות אליהן במהלך הנגינה. באחת הפעמים הן עומדות בחוץ ומנגנות. באותו זמן מספר אסירות יוצאות החוצה כדי למצוץ מעט שלג, מרוב צבא ורעב. הגרמנים משסים באסירות את הכלבים, ואלה קורעים אותן לגזרים. ובכל אותו זמן על חברות התזמורת להמשיך לנגן מול הזוועה".

- ואיך הגעת לסרוג כובעים?

"אני אדם שבדרך כלל מכריז שיש לו ידיים שמאליות", מגלה ורבוב את סודות המקצוע. "יום אחד היה לי זמן וסרגתי לעצמי כובע. אחד ממש יצירתי. לבשתי אותו ואנשים אמרו: איזה יופי. וכשנשים התחילו לבקש שאסרוג להן, הבנתי שזה כנראה מוצלח".

ורבוב די מרוצה מהיקף המכירות ביריד, אם כי לעתים מזדמנים לה גם מפגשים לא ממש נעימים. "מישהו בא לקנות כובע לזוגתו. הוא ביקש שאמדוד, אמר שהוא לא דתי, סיפר שהם מתגוררים במעגן מיכאל, וביקש שאסתובב לפה, ולזווית אחרת, כדי שיוכל לראות את הכובע מכל הזוויות. לבסוף הוא היה מרוצה, וקנה שני כובעים. רגע לפני שהוא הולך הוא שואל אותי: תגידי, איפה את גרה? אמרתי לו: במעלה מכמש. באותו רגע התקדרו פניו, והוא אומר לי בטון נרגז: אם לא היו קוראים לך רחל, הייתי מחזיר את הכובעים. אבל לאמי קראו רחל, וגם לבתי קוראים כך, ומאחר שיש לי חיבה מיוחדת לשם הזה, אז למרות המיקום שבו את מתגוררת, אקח את הכובעים בכל זאת. מי שקוראים לה רחל יש לה נשמה יתרה! ואז בטון מתחסד הוא נתן נאום שלם על כמה שהמתנחלים נוראים, איומים, וחסרי נימוסים. אמרתי לו: אבל עיניך הרואות כמה אנחנו נחמדים. הוא שאל אם הייתי בבני עקיבא, ואמרתי: לא!בעזרא!ופתאום הוא אומר: גם אני! גם אני הייתי בעזרא! נדהמתי מרגשות השנאה שאלה שהיו פעם דתיים מצליחים לפתח".

ובכן, היא חוזרת לסרוג, תוך שהיא ממשיכה להתחבט בשאלה האם הכובע הוא מעשה אמנות, או לא.

חופים הם לפעמים

אירנה בת צבי (גלוזמן), ציור מיניאטורות על אבנים קטנות

אירנה גלוזמן היא בעלת תואר בתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית בירושלים. היא עוסקת באיור ספרים ובאמנות דקורטיבית שימושית. בשנים האחרונות מתמקדת בציור מיניאטורות על חלוקי נחל ואבנים קטנות, ומעצבת אותן כמזכרות ומתנות מיוחדות.

"האבן היא חומר טבעי ונצחי", חושפת גלוזמן את הסודות הרוחניים שמאחורי התשוקה האמנותית שלה. "התחלתי לצייר על אבנים קטנות לפני כשנתיים", היא מתוודה. "פתאום הייתה לי השראה לזה. תמיד התעניינתי בציוויליזציות עתיקות, בסמלים ובמיתולוגיות. את האבנים אני אוספת בחופים", היא מגלה. "שיטוט בחופי קיסריה, מכמורת ונחל כזיב, מניבים אסופת אבנים קטנות שעליהן אני עושה את מעשי האמנות שלי".

- ומה עם אבנים מקומיות? מבנימין?

"האבנים שעליהן אני מציירת מעובדות בעזרת שטיפה אדירה של מים. לכן אני מוצאת אותן בעיקר בחופים. בבנימין אין אבנים כאלה. האבנים בבנימין קשות. שפיציות. זוויתיות".

גלוזמן מציירת על האבנים מוטיבים מציורי הקדמונים: מציורי המערות, וגם ציורים מתרבויות עתיקות. "בשבילי הציורים מבטאים משהו ששיך להווה, ולא דווקא תרבות פרה-היסטורית", אומרת גלוזמן. אני ממש יכולה להרגיש את החיים שהתקיימו במצרים העתיקה ובתרבויות השומרית והאכדית".

הסטודיו של גלוזמן ממוקם בביתה בגבעון החדשה, לשם הגיעו בני הזוג גלוזמן בשנת 83', בעקבות חוג בית. לפני כן התגוררו בנוה יעקב. גלוזמן נולדה בברית המועצות. "כילדה הלכתי לבית ספר מיוחד לאמנים, ומעצבי ספרים". היא מספרת. בגיל 21, לאחר נישואיה לולודיה, עלו בני הזוג לישראל. כאן המשיכה אירנה לעסוק באמנות, וולודיה התמקד בניהול.

"אני קמה בבוקר, ואם שום דבר לא מפריע לי אני מציירת. גם ביום, גם בלילה. אני מקבלת השראה מהנופים של היישוב. מהשקט, הזריחה, המרחבים, וקצת ערפל.בחוצות היוצר הצגתי גם בשנת '75. השנה רציתי לבוא להציג כאן כי התחלתי לצייר על אבנים קטנות וחיפשתי חשיפה, אבל אנשים באים, מסתכלים, ולא כל כך קונים", היא אומרת בצער.

"אולי קשה לאנשים לראות כל-כך הרבה מעשי אמנות בבת אחת", מסנגר ולודיה על הקהל. "גם אני מתבלבל מרוב פרטים וצבעוניות, ולא בטוח שהייתי מצליח לקנות בתוך ערבוביא כזו".

"אבל בסך הכל יש כאן אווירה נחמדה", מסכימים בני הזוג. "ועוד יותר מעניין שגיליתי שיש עוד אמנים בין תושבי גבעון החדשה, דבר שכלל לא ידעתי". מוסיפה אירנה.

כשהערב יורד על האמנים והיריד, מסכם אחד הקונים שבוחר לעצמו שרשרת: "האמנות מצביעה על בריאות נפשית. לא מתעסקים רק בהכרחי, ובמה שצריך כדי לחיות, אלא יוצרים, מחדשים, אומרים משהו על הקיים. אני מקווה שיצמחו בבנימין עוד ועוד אמנים, שייצרו משהו אמיתי וחזק עם חידוש ובשורה".