למאמר בגירסה המודפסת

"פעם אחת אמר רבינו משל. אדם תעה כמה ימים ביער ולא היה יודע איזוהי דרך נכונה. פתאום ראה אדם אחר הולך לקראתו. באה שמחה גדולה בלבו עתה ודאי ידע הדרך הנכונה. כיון שפגעו זה בזה שאל אותו אחי אמור לי היכן הדרך הנכונה, זה כמה ימים אני תועה. אמר לו אחי אף אני איני יודע, שאף אני תועה כאן כבר מים הרבה, אלא אומר לך בדרך שהלכתי אני אל תלך אתה, שבדרך זו תועים. ועכשיו נחפש דרך חדשה. כן אנחנו, דבר זה יכול אני לומר לכם, שבדרך שהלכנו עד עכשיו אין לנו ללכת, שבדרך זו תועים. אלא עכשיו נחפש דרך חדשה."    (ש"י עגנון, 'ימים נוראים' – בשם ר' חיים מצאנז)

ועכשיו נחפש דרך חדשה...

שנה באה שנה חלפה, תשס"ז כבר איננה. ואנחנו פוסעים ברגל מהססת מעט את צעדינו הראשונים בתשס"ח. ככל מי שיוֹצא לדרך ארוכה, ראוי שניקח עימנו צידה לדרך. מבט אל מחזורי התפילה לראש השנה וליום כיפור יכול ללמד במעט מה רצו חז"ל שניקח עמנו באמתחתנו, לקראת השנה החדשה.

לעולם לא תצעדי לבד

לעולם ישתף אדם עצמו בתוך הציבור, כך למדונו חז"ל במסכת ברכות. ממילא, כשיוצא לדרך, לא יברך שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום, אלא תוליכנו, תצעידנו, ותגיענו למחוז חפצנו. שהרי אין אנו נוסעים לבד בדרך.

כך אנו מביטים במחזור התפילה אל השנה שחלפה, ואל מעשינו, מבט של רבים – "אשמנו, בגדנו... הרשענו... תעינו ותעתענו..."; כך אנו מבקשים על ההווה - "היום תאמצנו, היום תברכנו...";

ובאופן דומה אנו מבקשים על העתיד - "כתבנו בספר חיים טובים...כתבנו בספר גאולה וישועה...". אותו מבט כללי, אנו מוצאים במקומות נוספים.

יחד עם התרת הנדרים שקודמת לתפילה, הן בראש השנה והן ביום כיפור, על מנת לאפשר לנו לפתוח בדרך חדשה אנו מוסיפים הכרזה נוספת –"אנו מתירים להתפלל עם העבריינים...", בתקווה שאצל אותם אלה שעולים במחשבתנו בהקשר לביטוי 'עבריינים', אולי גם אצלם אומרים את אותה תפילה, ואף הם מוכנים שתפילתם תעלה לשמים עם תפילתנו.

אף בחתימת יום הכיפורים קודמת הפניה אל האומה כולה – "שמע ישראל" להכרזת "ה' הוא הא-להים". אין מלכותו של הקב"ה שורה על עם שאינו מאוחד, ואם אנחנו חפצים בראש השנה להכריז "ויהי בישורון מלך, בהתאסף ראשי עם", עלינו לדאוג קודם ל-"יחד שבטי ישראל".

היום נעשה משהו בלתי נשכח

שישאיר זיכרון של שמחה מבורך, היום..

(אהוד בנאי)

בסופה של תפילת מוסף, רגע לפני שהולכים הביתה – לקיים את דברי הגמרא "חציו לה' וחציו לכם" ולחגוג את סעודת החג, פונה התפילה אל המתפלל, ושואלת – מתי חשבת להגשים את כל הדברים שתכננת במהלך התפילה?

קבלת על עצמך להשתפר – ביחס לחבר, לשכן, לבן או בת הזוג... יופי. לבלות יותר זמן עם הילדים? מצוין. לקחת יותר ברצינות את התפילה, את מקום העבודה... חשוב מאוד.

מתי? מחר, עוד שבוע... תשס"ט?

על זה אומרת לנו התפילה, לא, אלא -

הַיּוֹם תְּאַמְּצֵנוּ:

הַיּוֹם תְּבָרְכֵנוּ:

הַיּוֹם תְּגַדְּלֵנוּ:

הַיּוֹם תִּדְרְשֵׁנוּ לְטוֹבָה:

הַיּוֹם תִּשְׁמַע שַׁוְעָתֵנוּ:

הַיּוֹם תְּקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ:

הַיּוֹם תִּתְמְכֵנוּ בִּימִין צִדְקֶך

תפילת ראש השנה – מוסף)

הפנייה מופנית אמנם אל הקב"ה, אבל כל אחד הולך לביתו עם אחת המנגינות שנכתבו עבור פיוט קצר זה, ומנגן בראשו את השיר האחרון של התפילה, "היום, היום, היום היום היום, היום היום היום היום היום תאמצנו..."

אמן.

כשם שאנו פונים ומבקשים שהכל יקרה עכשיו, "תהא השעה הזאת, שעת רחמים ועת רצון מלפניך..", כך גם כלפי עצמנו – היום, שנשאיר זיכרון של שמחה מבורך, היום!

חייך, אתה בן של מלך

כשחינכתי, בביה"ס 'הימלפרב' בירושלים, היה לי תלמיד שהיה מגיע (לרוב באיחור) עם חיוך גדול על הפנים. אחת לכמה זמן, כשכבר לא הייתי מתאפק ושואל – 'למה אתה כל כך מחייך?', הייתי זוכה לתשובה הקבועה: "אני בן של מלך, אני לא יחייך?!..

אמר רבי עקיבא:אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, מי מטהר אתכם - אביכם שבשמים

(יומא פה: )

לא אל שופט בשר ודם אנחנו ניגשים ביום הדין. אין אנו נתונים כחומר ביד היוצר, בידי מי שאינו רוצה בטובתנו. הפיוט הבא, המתאר כביכול את חוסר האונים של האדם במשפטו, את היותנו מופקרים כביכול כחומר בידו של היוצר - אומר בדיוק את ההפך כשמקשיבים לו באמת.

כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר. בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר. כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ. חֶסֶד נוֹצֵר. לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר:

כִּי הִנֵּה כָּאֶבֶן בְּיַד הַמְסַתֵּת. בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ מְכַתֵּת. כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ. מְחַיֶּה וּמְמוֹתֵת. לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר:

כִּי הִנֵּה כַּגַּרְזֶן בְּיַד הֶחָרָשׁ. בִּרְצוֹתוֹ דִּבֵּק לָאוֹר. וּבִרְצוֹתוֹ פֵּרַשׁ. כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ. תּוֹמֵךְ עָנִי וָרָשׁ. לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר:

כִּי הִנֵּה כְּהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח. בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח. כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ. אֵל טוֹב וְסַלָּח. לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר:

כִּי הִנֵּה כִּזְכוּכִית בְּיַד הַמְזַגֵּג. בִּרְצוֹתוֹ חוֹגֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְמוֹגֵג. כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ. מַעֲבִיר זָדוֹן וְשׁוֹגֵג. לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר:

כִּי הִנֵּה כַּיְרִיעָה בְּיַד הָרוֹקֵם. בִּרְצוֹתוֹ מְיַשֵּׁר וּבִרְצוֹתוֹ מְעַקֵּם. כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ. אֵל קַנֹּא וְנוֹקֵם. לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר:

כִּי הִנֵּה כַּכֶּסֶף בְּיַד הַצּוֹרֵף. בִּרְצוֹתוֹ מְסַגְסֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְצָרֵף. כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ. מַמְצִיא לְמָזוֹר תֶּרֶף. לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר

אין דבר שיוצר אוהב יותר מן החומר! הוא מרגיש אותו, מחבק, לש בידיו... מטפל כאילו היה זה בנו הקטן.

האבן אצל המסתת היא כל עולמו, הוא מכיר כל חריץ, את כיווני הגדילה, מלטף... שומר עליה כעל בבת עינו.

אין אחיזה אוהבת יותר מאשר האחיזה בה אוחז המלח בהגה ספינתו. יודע הוא כי באחיזה זו תלויים חייו ומותו, וכך גם תקוותו להגיע יום אחד אל חוף מבטחים.

ביום הכיפורים פונים אנו אל הקב"ה – ואומרים לו – "כן אנחנו בידך" - כך אנו יודעים ומקווים שאתה מתבונן בנו – "לברית הבט ואל תפן ליצר".

לא קלה היא לא קלה דרכנו

אמונה בצדקת הדרך. הידיעה כי הדרך שבה אנחנו מאמינים והולכים, נכונה היא. אמנם, מפשפשים בה יום יום, חושבים ובודקים, עושים תיקונים ועיתים משנים בהתאם, אך חותמים את תפילת הלחש שלנו בפסקה הבאה -

אֱ-לֹקי, עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְדַאי, וְעַכְשָׁיו שֶׁנּוֹצַרְתִּי כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי, עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי קַל וָחֹמֶר בְּמִיתָתִי, הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בוּשָׁה וּכְלִמָּה:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקי וֵאלֹקי אֲבוֹתַי שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד, וּמַה שֶּׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ מְחֹק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִים וָחֳלָיִים רָעִים:

עד שנוצרתי – איני כדאי. באמת עד שנבראנו בעולם הזה – כנראה שלא היה בנו צורך. אבל בשלב מסוים כנראה היה העולם חסר בדיוק אותנו, ועל כן נבראנו, בדרכנו שלנו, עם מחשבותינו אמונותינו ודרכינו, וכנראה שהם חשובים לעולמנו זה.

נותר רק להתפלל שלא נחטא עוד, שלא נחטיא, לא נפספס את מטרתנו – לא ננסה להיות משהו אחר, כי נבראנו, כי בשלב מסוים היה זה כדאי לעולם שאנחנו נהיה בו. על אמונתנו, אהבתנו לעמנו, ולארצנו – ודבקותנו בדרכנו.

כי כדאי היה שבעולם יאמר מישהו כי לא אבדה עוד תקוותנו, כי הציונות עדיין יש מקום לה, כי ארץ ישראל חשובה לנו, וכי עם ישראל – על כל גוניו אהוב ומיוחד הוא; לומר כי תשובה קדמה לעולם, כי הסליחה והחסד, ממידותיו של הקב"ה הם, וכי שלום בינינו חשוב שיבוא – ובטוחים אנו שכמו התשובה עצמה – סופו לבוא.

***

ובסוף עשרה ימים שתחילתם בהתרת הנדרים של כל יחיד, והסרת כל מה שאולי קיבע אותו במקומו, וסופם בהתרת נדרי הקהל, ופתיחת שערי בית המדרש ובתי הכנסת לכל הרוצה לבוא בשעריהם – נוכל לחתום בתפילתו של כהן גדול ביום הכיפורים –

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱ-לֹקינוּ וֵאלֹקי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּהֵא הַשָּׁנָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. שְׁנַת אוֹצָרְךָ הַטּוֹב תִּפְתַּח לָנוּ. שְׁנַת אֹסֶם. שְׁנַת בְּרָכָה. שְׁנַת גְּזֵרוֹת טוֹבוֹת מִלְּפָנֶיךָ. שְׁנַת דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר. שְׁנַת הַרְוָחָה וְהַצְלָחָה וְקַיָּמִים. שְׁנַת וִעוּד בֵּית מִקְדָּשֶׁךָ. שְׁנַת זוֹל. שְׁנַת חַיִים טוֹבִים מִלְּפָנֶיךָ. שָׁנָה טְלוּלָה וּגְשׁוּמָה אִם שְׁחוּנָה. שְׁנַת יַמְתִּיקוּ מְגָדִים אֶת תְּנוּבָתָם. שְׁנַת כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ. שְׁנַת לַחְמֵנוּ וּמֵימֵינוּ תְּבָרֵךְ. שְׁנַת מַשָּׂא וּמַתָּן. שְׁנַת נָבוֹא לְבֵית מִקְדָּשֵׁנוּ. שְׁנַת שׂׂבַע. שְׁנַת עֹנֶג. שְׁנַת פְּרִי בִטְנֵנוּ וּפְרִי אַדְמָתֵנוּ תְּבָרֵךְ. שְׁנַת צֵאתֵנוּ וּבֹאֵנוּ תְּבָרֵךְ. שְׁנַת קְהָלֵנוּ תּוֹשִׁיעַ. שְׁנַת רַחֲמֶיךָ יִכְמְרוּ עָלֵינוּ. שְׁנַת שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה. שָׁנָה שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ. שָׁנָה שֶׁלֹּא תַפִּיל אִשָּׁה אֶת פְּרִי בִטְנָהּ. שָׁנָה שֶׁתַּעֲלֵנוּ שְׂמֵחִים לְאַרְצֵנוּ. שָׁנָה שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל זֶה לָזֶה וְלֹא לְעַם אַחֵר בְּתִתְּךָ בְרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם:

שיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה היום.

שנה טובה!

דניאל סגל מלמד ב-'מדרשת עין פרת', בית מדרש ישראלי – יישוב אלון.

Bogrim.org.il