ימי חשבון הנפש שהסתיימו לא מכבר היו הזדמנות טובה להרהר בכמה עובדות. אנחנו, כמו שנהוג לומר, לא נעשים יותר צעירים. מי שהיה בן עשרים ב-67' הוא בן שישים היום. מי שהיה אז בן 40 הוא היום בן 80 (עד מאה ועשרים). דור החלוצים של ההתיישבות מתחיל לעשות תכניות לפנסיה, ובעלוני השבת צצות פרסומות ל"סביוני גיל הזהב". בשנת 1997 היו רק 12% מאוכלוסיית יהודה ושומרון מעל גיל 45. בשנת 2007 כבר עברו 16% את גיל 45 (אגב, לפני נתוני הלמ"ס גם אוכלוסיית הצעירים גדלה).
כבר עכשיו חלקנו פנסיונרים עם כמה שערות לבנות בזקן, ואלו מאיתנו שלא היו ילדים גם בימים הראשונים - כבר מבוגרים באמת.
גם אצל הצעירים יותר, בין הילדים העוזבים את הקן לבין ביקורי הנכדים, מתעורר אתגר חדש: ההורים המזדקנים שלנו מתחילים להתקשות "להסתדר לבד". חלקם נותרים עריריים אחרי פטירת בן הזוג, חלקם סובלים מבעיות בריאות, וכולם מתמודדים עם הקשיים והמגבלות שמביאה הזקנה. אחד הפתרונות הנפוצים במצב כזה הוא מעבר של ההורה או ההורים אל בית הילדים (הכבר לא כל כך צעירים). למעבר כזה יתרונות רבים. הוא מאפשר להורה להישאר בחיק המשפחה ולזכות לטיפול מסור, הוא נותן לילדים אפשרות לעקוב אחרי מצבו הבריאותי, והוא מאפשר מפגש רציף, טבעי ונוח ביניהם. עבור הילד, העסוק בתקופה זו של חייו בעבודה, בילדיו שלו ובאלף דברים אחרים, הסידור הזה מבטיח שההורה המבוגר לא "ילך לאיבוד".
מעבר לא קל
הזקנים בישובים הולכים ומתרבים, וניתנת האמת להיאמר: לא קל להיות מבוגר בישוב. לא קל למצוא תעסוקה. רוב התושבים יוצאים לעבודה בבוקר וחוזרים בשעות הצהריים או בערב. יש גיל שבו כבר קשה לעמוד שלושת-רבעי שעה ולחכות לטרמפ אחרי שכולם כבר נסעו לעבודה. לא קל להסתמך על האוטובוסים, לא קל לחזור בלילה בחושך.
עבור ההורים שעברו לגור אצל ילדיהם המצב מורכב עוד יותר. הם מחליפים סביבת מגורים מוכרת בסביבה חדשה. חלקם באים מהעיר הסואנת, אחרים באים מאזורי אקלים שונים, מקהילות דתיות אחרות, מסביבה חברתית שונה. חלקם יכולים לנסוע לביקורים מדי פעם. חלקם מנועים אפילו מזה בגלל מצבם הבריאותי או בגלל המרחק. בסופו של דבר, מוצאים את עצמם חלק מההורים בודדים ומשועממים בשעה שילדיהם יוצאים לעמל יומם.
חוץ מהחובה הטבעית והמוסרית שלנו לזקנים שבינינו, מי שמסתכל קדימה (במידה מסוימת של אופטימיות) יודע שכולנו עומדים להיות זקנים, ושהשעה כבר אינה רחוקה כל כך.
כדי להתמודד עם התופעה הזו בדיוק, מפעילה מחלקת הרווחה של המועצה האזורית את מועדוני גיל הזהב של בנימין. נכון להיום, פועלים במועצה שלושה מועדונים: בפסגות, בעלי ובגבעון החדשה.
חברים במועדון
הקשישים במועדון (בטווח גילאים של 65 עד 95) מתחילים את היום בהתעמלות, אחריה ארוחת בוקר, משחקי שולחן ופעילות חופשית. אחריהם מתקיימים שיעור או הרצאה. בסך הכל, מדובר בשלוש שעות בכל מפגש, שלוש פעמים בשבוע.
אחת לכמה זמן, מתבצעת פעילות נרחבת יותר: מבקרים במוזיאון ישראל, נהנים מקונצרטים, יוצאים לטיולים ליום אחד,ופעם בשנה, אם התקציב מספיק, יוצאים לטיול של יומיים או שלושה. בשנה שעברה נסעו לטבריה, השנה מקווים לנסוע לים המלח.
חוגגים ביחד שמחות – ימי הולדת, נישואים של נכדים, לידה של נינים. לא מזמן חגגו ביחד יום הולדת 95 לאחת החברות במועדון בפסגות.
אחת לחודש משתדלים להיפגש עם המועדונים האחרים במועצה לפעילות משותפת.
ומאין הכסף
מחלקת הרווחה של המועצה קשובה מאד לצרכי המועדון, ומשתדלת להיענות לכל בקשה. יש דרישה גדולה, מצד המשתתפים ומצד בני המשפחה, להוסיף עוד ימי פעילות. בינתיים המועצה לא מצליחה למצוא את התקציב לזה.
הסוגיה התקציבית משפיעה על היקף הפעילות של המועדונים. לדוגמא: המועדון בניהולה של ארליך פועל בפסגות רק פעמיים בשבוע. בפעם השלישית הוא פועל בעפרה. המשתתפים מפסגות מגיעים באוטובוסים וחוזרים בהסעות של האולפנה. האחרים נאלצים להסתפק בפעילות פעמיים בשבוע. תושבים מישובים מסוימים לא יכולים להגיע למועדון בגלל העלות הגבוהה של ההסעות.
עבור קשישים רבים הפעילות הזו היא המקום היחיד בו מתאפשר להם לפגוש אנשים מחוץ לחוג המשפחה. המועדונים הללו הם הצורה שבה נחיה אנחנו את שנותינו המבוגרות, וכדאי לנו מאד להניח את התשתית כבר עכשיו.
אני יכולה רק לקוות שהנוגעים בדבר יגייסו תקציבים לטובת המבוגרים שבינינו, כך שיוכלו ליהנות ממועדון פעיל ותוסס גם ארבעה ימים בשבוע, ולהסתפק בשבועיים חופשה בקיץ.