עם עזיבתו של פנחס ולרשטיין את ראשות המועצה, נזכרים תושבים בסיפורים מאפיינים מן העבר

חיים גבירצמן, דולב: עקשנות של ראש בקיר

אחרי חתימת הסכם אוסלו ב' צה"ל יצא מרמאללה, וכתוצאה מכך הנערים שהיו נוסעים כל יום מדולב לבתי הספר שבבית אל ובעפרה, דרך רמאללה, לא יכלו להגיע לבית הספר. במשך חודשיים עשינו שביתה והילדים לא הגיעו ללימודים. פנחס החליט שיש לסלול ציר שמחבר בין בית אל לדולב (לימים ציר ולרשטיין). והוא אכן סלל אותו, אלא שהצבא סירב לפתוח אותו.
פנחס נסע לצומת צור, העמיד שם את הרכב, לבד, והודיע שהוא שובת רעב בצומת עד שיפתחו את הכביש. ניסו לשכנעו לרדת מהרעיון, מפקד האוגדה והמח"ט הגיעו למקום ואמרו לו שזה מסוכן להישאר שם לבד, ושיעזוב את המקום, וקבוצת חיילים שהתה שם יחד אתו על מנת לשמור עליו. הוא כמובן לא התרגש מכל האיומים והשכנועים והחליט שהוא לא זז עד שפותחים את הציר. אנו כתושבי דולב קיימנו תורנות בלילות והיינו נוסעים להיות איתו בצומת במהלך הלילה. זכור לי במיוחד אותו לילה שהייתי איתו, ישבנו באוטו ודיברנו, וזה זכור לי בתור חוויה מרוממת. נוכחתי לדעת שהוא בעל עקשנות לא נורמלית, עקשנות של ראש בקיר, אך מה שיפה הוא שבסוף הקיר נשבר והכביש נפתח.

 צוצו (אברהם דוידוביץ), כוכב השחר: ארץ המרדפים
לפני 22 שנה היה בכוכב השחר דיר כבשים של דובי דינר ואמנון עזרן. אני הייתי אז מזכיר היישוב. בוקר אחד גילינו שגנבו 400 כבשים מהדיר. התחלנו לצאת למרדפים באזור ואדי קלט כדי למצוא את הכבשים. פנחס רתם את עצמו למשימה, ואף רתם את החברה לפיתוח, המועצה ואת כל הסביבה. הוא נסע לצומת רימונים ומשם הוביל את כל המהלך.
לעת ערב כבר הינו מיואשים מהמרדף, ורוב האנשים שעסקו בחיפושים עזבו את השטח. לפתע פגשנו בדואי, עצרנו אותו, ופנינו אליו כדי שיספר לנו איפה הכבשים. ערבי שהיה במרומי ההר צעק לו מה אנחנו מחפשים ואיפה הכבשים נמצאים. חלק מאיתנו הבינו ערבית וכך לקחנו את הערבי איתנו והוא הוביל אותנו הישר לכבשים.
ארגנו ארבע משאיות, והבאנו את הכבשים בחזרה לדיר. בדרך היו לנו גם כמה לידות שהוסיפו לחוויה...
בכל שנות פעילותו בבנימין פנחס היווה עבורי עמוד התווך של אידיאליזם צרוף, שממנו למדתי איך ולאן לשאוף ומהי הדרך שאנו צריכים לדבוק בה. הוא עבד במסירות וללא לאות.

 שלום עצר, מבוא חורון: כושר אלתור
לפני יותר מעשר שנים, כשהרחיבו את היישוב מכמש, הביאו קרוואנים חדשים והעמידו אותם בטעות במרכז היישוב על אדמות מדינה. פנחס נקרא לחקירה במשטרה בשל העמדת הקרוואנים החדשים. פנחס אמר לשוטרים בציניות כי הוא מבטיח לא לחזור על "הטעות" הזו ולא לשים שוב קרוואנים על אדמות מדינה.
על פנחס אני יכול לומר שהיה לו כושר אלתור וכל נושא שבעולם שהוא נתקל בו, מיד יכול היה לפתוח אודותיו בהרצאה משכנעת וארוכה.

דובי דינר, עפרה: ראייה לעתיד
המועצה עם הקמתה שכנה בקרוואן בבית אל. יום אחד פנחס ראה שיש מבנה ערבי לא גמור, והחליט להביא קבלן להשלים את הבנייה, ולהעביר לשם את משרדי המועצה. זמן קצר אחרי שנבנה המבנה החדש, פנחס ערך סיור עם שר הביטחון דאז, אריאל שרון, בג'אבל טוויל, ההר שעליו ממוקם היום היישוב פסגות. למחרת הוא החליט להעביר לשם את המועצה עם שלושה קרוואנים, למרות שהיה לנו בניין חדש שרק השלמנו את בנייתו בבית אל. כל זאת מתוך חשיבה שרק כך יהיה ניתן להקים במקום יישוב, ולעצור את התפתחותה של רמאללה מערבה.
גם "ציר הזבל" נסלל כביכול על מנת לתחזק את קו החשמל, אך למעשה החשיבה הייתה לעצור את התפתחותה של רמאללה מזרחה.
פנחס תמיד הסתכל על הפן האידיאולוגי גם אם למהלכים מסוימים לא היה כל הגיון מוניציפאלי. גם החברה לפיתוח הוקמה בשנת 1981 מתוך ראייה לעתיד. לא הייתה אז אינתיפאדה כלל, אך החלטנו להקים מערכת תחבורה אלטרנטיבית כדי שאם יהיה מצב ש"אגד" לא ירצו להגיע ליישובים, נוכל לקיים מערך הסעות עצמאי.

טילי צברי, בית אל: לא כיבה שריפות אלא הדליק אותן

סיפור שזכור לי במיוחד הוא הקמת המכינה החילונית בנילי. מקומות אחרים בארץ שהועלה בפניהם הרעיון טענו שאין להם מקום, ואין להם תקציב להקים מכינה. לפנות בוקר התקשר הרב אלי סדן לפנחס, והציע לו את הרעיון. ב6:00 בבוקר פנחס כבר התקשר למזכירות היישוב נילי. הוא חשב ששם זה יהיה מתאים, כי זה קרוב לשפלה וזה יישוב חילוני. פנחס אמר להם לעשות אסיפה ולהחליט אם הם מעוניינים שהמכינה תקום אצלם. במוצאי שבת של אותו שבוע התקיימה אסיפה, והוחלט להקים מכינה ביישוב. ביום ראשון כבר הכשירו את הקרקע, וכעבור זמן קצר הקימו את המכינה. את פנחס לא מעניין בעיות של תקציב. אם צריך משאבים אז מוצאים אותם ומשקיעים. לדבריו, מי שמשקיע מקבל אחר כך בחזרה.
הייתי רוצה להדגיש שפנחס מעולם לא כיבה שריפות, אלא הדליק אותם, לא נסחף אלא הוביל. באופן אישי תמיד הייתי גאה שאני מנהלת את הלשכה של פנחס. הוא תמיד יזם ודחף ודאג שיהיו תוכניות מגירה והצעות.
אני זוכרת שלי ולשאר עובדי המועצה הוא נהג לומר כי האויב של הטוב הוא הטוב מאוד. ואם היינו אומרים שקשה לנו, היה נוהג לומר – קשה? אל תדאגו, עוד מעט יהיה עוד יותר קשה.
התכונה הבולטת ביותר בעיניי אצל פנחס היא החזון שלו. הוא ידע לזהות מה שעתיד להתרחש, ובעיות שיצוצו מראש. דוגמא לכך הייתה כשהתקבלה ההחלטה לסלול כבישים עוקפים. ברגע שהתחילו לדבר על תוכניות הוא שלף מהמגרה תוכניות שכבר היו לו, כי קודם לכן הוא כבר חשב שייתכן שיהיה צורך בסלילת כבישים עוקפים. תמיד הייתה לו ראייה לעתיד ומעוף. נקודה נוספת שזכורה לי היא ההתעקשות שלו על דברים כגון כששבת רעב כדי שייפתח ציר ולרשטיין. גם כשהוחלט להקים את היישוב טלמון עשינו הכול כדי שהיישוב הזה יקום, צלצלנו להמון אנשים ומקומות. בכל מקרה הוא לא מוותר.

איתי הראל, מגרון: המון להט
@תמונה: 24harel
@כיתוב: איתי הראל. פנחס ידע להיות עם האנשים בשטח

ערב הקמת מגרון היתה הבנה עם המינהל האזרחי ועם דרגים מדיניים בכירים אחרים שאפשר לפתח את המקום. הבאנו אל ההר שני קרוואנים מנווה צוף, וכך קם מגרון. בעקבות ההבנה הזו, כשהגיעו הקרוואנים לא היו במקום שוטרים או פקחים, ורק מח"ט בנימין באותה תקופה, אל"מ אילן פז (פיצי), לימים ראש המנהל האזרחי ועויין התיישבות מובהק, ניסה לסכל את הנחת הקרוואנים, ומיהר להגיע למקום. אני זוכר שפנחס התווכח איתו וציין בפניו כי רק הוא, שתפקידו לשמור על הביטחון, מפריע למהלך, ולא גורמי אכיפת החוק. פנחס אף חסם את היציאה מהיישוב עם רכבו ונעל אותו כדי למנוע את יציאתם של הקרוואנים מהיישוב. בסופו של דבר, לאחר ויכוחים רבים וצעקות רמות, הונחו הקרוואנים. המאבק שלו היה נחוש לא רק ברמה הציבורית, אלא הוא ידע להיות עם האנשים בשטח ולא לזרוק אותם לבד להקים יישוב.
גם בהקמת עמונה הוא סייע באופן אישי. היינו שם כמה חבר'ה צעירים אחרי צבא, לאף אחד מאתנו לא היה רכב, ולעלות ברגל מעפרה לעמונה זו לא משימה פשוטה. פנחס נתן הנחיה לעובדי המועצה שגרים בעפרה לתת לנו את הרכב שלהם אחרי שעות העבודה, כדי שנוכל להסיע אנשים מעפרה לעמונה על מנת להקל עליהם להגיע למקום. גם את הרכב שלו כעובד מועצה הוא נתן לנו למטרה זו. היום אני יכול להגיד שייתכן שבעקבות כך עמונה קיבלה רכב. אולי הייתה זו העובדה שבאחת הפעמים שכחנו ברכבו פגר של תרנגולת שנועד להאכלת הכלבים, שהיא שהביאה לזירוז העניין...
כשפנחס מחליט שהוא עושה משהו הוא עושה זאת עם הרבה להט. כשלדעתו פרויקט מסוים הוא חשוב, הוא משקיע בו ביום ובלילה ואפשר תמיד לפנות אליו.

.
דליה הרצוג, נילי: בולדוזר
בתחילת דרכו של היישוב רצינו להקים בית ספר בנילי, אך המועצה התנגדה. נסעתי למועצה מדי כמה ימים כדי לדבר עם פנחס ולבקש שיקימו בית ספר בנילי. הוא לא האמין שבית ספר כל כך קטן יכול להתקיים, והתנגד. עם הזמן הוא ראה כמה שאנו נחושים, והסכים.
בית הספר הוקם בעזרת הלחץ שלנו הדחיפה שלו. הוא תמיד תמך ועזר. ברגע שראה שאנו החלטיים ושום דבר לא יעמוד בדרכנו, עזר לנו. אני מאוד מעריכה את העניין הזה, כי אני חושבת שחינוך זה נושא חשוב מאוד. למרות שלעיתים פקפק בנו, המשיך לעזור לנו בנועם והלך איתנו. תמיד הייתה לו אוזן קשבת ומילה טובה, אך בעיקר הוא היה בולדוזר. הלכנו אחריו באש ובמים, היינו יישוב קטן וחילוני, ואם לא הייתה היד שלו שמשכה אותנו למעלה, היינו מתרסקים.

 אריאל גרוס, כוכב השחר: משדר שליחות
לפני 27 שנה נפגשנו אני ופנחס לראשונה, מחוץ לחדר לידה, בעת שחיכינו לנשים שלנו שיילדו. לא היכרנו אז אחד את השני. כעבור זמן מה התארחנו בשבת קליטה בעפרה, ובאחת הארוחות התארחנו אצל משפחת ולרשטיין. כל אחד מאתנו ראה שהשני נראה לו קצת מוכר, ולפתע פנחס נזכר שהוא ראה אותי לומד מסילת ישרים מחוץ לחדר לידה.
במוצאי שבת הודיעו לנו שהתקבלנו לעפרה, אך שאלו אם אנו רוצים ללכת להקים יישוב חדש. הסכמנו, והלכנו להקים את כוכב השחר עם גרעין של משפחות נוספות.
אני חש כי פנחס תמיד משדר שליחות לטובת עם ישראל ולטובת בנימין. שילוב של נמרצות ותקיפות עם הבנה כלפי הזולת, ופנייה לתושבים בגובה העיניים וללא התנשאות.