הוא חלם להיות רופא מנתח, חזר ממלחמת ששת הימים על קביים להיאחזות הנח"ל כדי להיות רועה צאן, ועזב נעלב כשרצו למנותו לתפקיד ניהולי. ממורה בשפיר הוא גויס להיות מרכז גרעין שילה, ומאז לא עזב את בנימין. במשך 28 שנות ראשות המועצה נראו לעין-כל התוצאות בשטח: יישובים קמים, קרוואנים זזים, כבישים נסללים. עזיבתו את ראשות המועצה היא הזדמנות להביא את הסיפורים שמאחורי הקלעים, וגם כמה סיפורים אישיים. ראיון פרידה

בתום קרוב לשלושים שנה בראשות המועצה סיים החודש פנחס ולרשטיין את תפקידו. פנחס נולד בכפר אתא לאנשי עמל שעלו מפולין בצעירותם. הוא לא השקיע בלימודיו אך היה מדריך נלהב בבני עקיבא, מרכז סניף וחבר גרעין נח"ל של התנועה. במלחמת ששת הימים נפצע קשה ועבר תקופה ארוכה של שיקום. כשחזר על קביים להיאחזות הנח"ל היה נחוש בדעתו לרעות את הצאן. כשהוצע לו תפקיד מרכז המשק, נעלב עד עמקי נשמתו מהניסיון לעשות ממנו פקיד. חברתו אסתרק'ה רמזה לו אז כי לעולם לא תהיה קיבוצניקית, והוא עזב את הקיבוץ ופנה ללימודים.

-  איך התחיל הקשר שלך עם גוש אמונים?
"בתחילת שנות ה-20 שלי הכרתי בחור צעיר בשם גדעון בן אלחנן. גרנו במרכז שפירא, ושנינו היינו מורים במועצה האזורית שפיר. הגיעה שמועה שעולה התיישבות לחווארה בהשתתפות הרב צבי יהודה. הידיעה עברה מפה לאוזן. גדעון שמע על ניסיון ההתנחלות והציע שנצטרף. בשעות אחר הצהריים נסענו לחניון בנייני האומה בירושלים, וראינו חבורה קטנה מתארגנת. היה שם בחור ג'ינג'י גבוה, עם סנדלים ומכנסי חאקי שהגיעו לו קצת אחרי הברכיים. הוא ניגש אלינו ושאל בתקיפות: "מי אתם? מה אתם עושים פה?". הסברנו ששמענו שיש ניסיון התנחלות ושאלנו אם אפשר להצטרף. "מי אתם? למה באתם?", הייתה שוב התגובה, ולאחר שנרגע מעט הוסיף "לכמה זמן באתם?". הסברנו שאנחנו מורים, ושנעזור ככל שנוכל. "אם לא באתם על מנת לא לחזור – לכו! לא צריך אתכם פה". כך גירש אותנו יהודה עציון בבושת פנים, וזה היה המפגש הראשון שלי עם גוש אמונים.
"התחלתי להתעניין בנושא ההתיישבות, אך באמת לא באופן רציני. לגוש אמונים היה חסר אז נציג בדרום, וכשהיה חסר מרצה לחוג בית שהתקיים באזור - קיבלתי טלפון. לימים התברר לי שזה כנראה היה אורי אליצור, אבל אז לא ידעתי מיהו. לא ידעתי על מה לדבר, איש לא תדרך אותי, אבל נסעתי.
הייתי אז מחנך בתיכון האזורי ועבדתי גם קצת בישיבת 'אור עציון'. יום אחד, כשחזרתי בערב מהעבודה הגיעו אליי הביתה שלושה אנשים. איש מהם לא היכרתי, אך את אחד מהם זיהיתי: חנן פורת. אתו היו גם יצחק לוי וכמדומני יוסי ארציאל, חבר גרעין אלון מורה. חנן פנה אליי ואמר: "תשמע, ישנו גרעין בשם גרעין שילה, שצריך לעלות להתיישבות. הגרעין במשבר, והחלטנו שאתה תרכז את הגרעין הזה". הוא לא הכיר אותי, ולא את אסתרק'ה, ולא ידע עלינו דבר. נורא נבהלתי, ובאמת לא ידעתי מה הוא רוצה ממני. "זה בסדר", הרגיע אותי חנן, 'כינסנו את הגרעין בבית הכנסת בנחלים, וכמובן נבצע את הבחירות בצורה דמוקרטית. והם יבחרו אותך, אל תדאג'. כמו טיפש באתי לפגישה בנחלים. הבאתי אתי שני חברים ממרכז שפירא, כי לא הכרתי שם אף אחד. מרוב בושה הגעתי רק לקראת אמצע-סוף הפגישה, והתיישבתי בצד, נבוך ביותר. הדיון התנהל בצעקות ובמריבות, וכמה מהחברים ממש כעסו ועמדו על כך שתתקיים הצבעה. 'נעשה את זה בצורה דמוקרטית', הכריז חנן, 'איך קוראים לך?... פנחס! – מי בעד מינויו של פנחס למרכז הגרעין?...'. כך התקבלתי. בכמה קולות – אין לי מושג. התביישתי להסתכל מרוב מבוכה. בפגישה הזו פגשתי לראשונה את שמואל אופן, דוד קאפח, אהרן פקטור (חלמיש), הרב יונתן בלס ויאיר מאיר, חבורה של אנשים, ממייסדי עפרה, שבמשך הזמן למדתי לעבוד אתם". את הרעיון להפוך את פנחס למרכז גרעין שילה, קיבל חנן פורת מהרב דרוקמן, ראש ישיבת אור עציון.
כמרכז הגרעין קיים פנחס פגישות גרעין בירושלים, הדלקת נר חנוכה בשילה, ניסיון עלייה להר בעל חצור ומאבק במערה במזרעת א-שרקיה. בט' באייר תשל"ה (20.4.75) נכנס הגרעין למחנה הצבאי הירדני הנטוש בעין-יברוד שבנייתו נקטעה במלחמת ששת הימים. כמה חודשים קודם לכן קיבל לידיו יהודה עציון חוזה עבודה לגידור המחנה הצבאי המוקם בהר בעל חצור, וההתנחלות החדשה, עפרה, הוקמה במסווה של מחנה עבודה זמני לעובדים בהר.
"צריך לזכור", מבהיר ולרשטיין, "שהיה זה המאחז הבלתי מורשה הראשון במדינה. מבוא חורון כבר הייתה קיימת במערב, וזו הייתה ההתיישבות הראשונה מצפון לירושלים". חצי שנה אחר כך התרחשה העלייה השמינית המפורסמת לסבסטיה, ובעקבותיה ההתיישבות במחנה קדום.
פנחס ולרשטיין שימש גם כמזכיר היישוב עפרה. תאריכים ופרקי זמן הוא כבר לא מיטיב לזכור, והכל נראה לו כמו שנה אחת ארוכה. על חוסר הניסיון הוא מספר: "היינו כולנו מאוד צעירים ולא היה ממי ללמוד דבר. הייתי מזכיר יישוב יחד עם משה מרחביה, והכל היה בתחום אחריותנו. למשה היו ידיים טובות ובהתחלה עשינו הכל, כולל תיקון פיצוצים בצינורות. יום אחד היה פיצוץ כזה וסגרנו את המים. משה נכנס לבוץ והתחיל לעבוד. פתאום יצאה אישה אחת בצרחות עם סבון על הראש, וצעקה עלינו שדבר כזה לא עושים בלי להודיע. מתוך הבוץ ענה לה משה: 'אבל היום יום שני, למה את מתרחצת בכלל?'...".
לאחר המהפך של 1977 ועליית בגין לשלטון, נחתם הסכם קואליציוני על עליית יישובים לקרקע בתחומי מחנות צבאיים. בעקבות ההסכם הזה הוקם גל היישובים הראשון באזור בנימין: בית אל, בית חורון, נוה צוף, שילה וגבעון החדשה. בתוך כמה חודשים החליטה המערכת הפוליטית לבנות מערך אספקת שירותים מוניציפאליים ליישובים.

 - איך הגעת לראשות המועצה?
"באותו זמן כבר הייתה קיימת התארגנות מקבילה. במסגרת המועצה האזורית מטה יהודה הוקם גוף בראשות בנימין כהן, שסיים את תפקידו כראש המועצה. לגוף קראו עמותת מועצת יהודה ובנימין והוא היה אמור לספק שירותים ליישובי גוש עציון ובנימין. התקציבים הגיעו למטה יהודה, היא הייתה גוזרת קופון ומעבירה את היתר. בעזרתה ובעזרת כמה אוהבים ממשרד הפנים נרכשו אוטובוס, 2 מיניבוסים ומשאית אשפה. שילה גל ואני עבדנו באותו גוף, עוד לא בשכר. במאי 1979 הוקמה המועצה האזורית. כל יישוב התבקש לשלוח נציג ובדיון במזכירות עפרה הוחלט לשלוח אותי. אני חושב שכבר לא עבדתי אז בעפרה. את הפגישה הראשונה יזם משה קריגמן מבית חורון. היא התקיימה בביתו ושם המליצו עליי לראשות המועצה.
"כשקמה המועצה הופרד הרכוש ממטה יהודה והתחלנו בהקמה. דובי דינר מונה לרכז נוער, חינוך ותרבות, שמואל ספרא היה גזבר או מזכיר-גזבר, וטילי צברי הייתה מזכירה. התחלנו לבנות את המועצה בלי שידענו בדיוק איך עושים את זה. השלמנו את בנייתו של מבנה ערבי בבית אל והפכנו אותו למשרדי המועצה. פואד בן-אליעזר, המושל הצבאי, קבע מזוזה. זמן קצר מאוד אחר כך ביקשתי ממנו להעביר את המועצה לג'בל טוויל. עיריית ירושלים קנתה את האדמות שם מעיריית אל-בירה, והיו שם תשתיות מים וכבישים. צה"ל היה פרוס במקום לבסיס חירום וטילי הוק, וכשירד משם, פניתי לפואד".

- ופואד הסכים?
"ערוצי התקשורת וההבנה עם פואד היו טובים מאוד. זה היה כך גם כשלא הסכים אתנו, והמשיך גם כשעבר מהצבא לפוליטיקה. עוד קודם לכן דיברתי אתו כמה פעמים בעניין והסברתי לו את החשיבות. כשביקשתי לעלות אמר: "אם מחר בבוקר אני בא ואתה שם, תקבל אישור". על משאית קטנה שכבר הייתה ברשותנו העמסנו ארון פח עם שתי דלתות, שולחן וכסא, וטילי הייתה בהלם. מבניין קבע משופץ, עם מים זורמים, קרוב לביתה, עברנו לקרוואן באמצע שומקום. שבוע קודם לכן לקחתי אותה לסיור במקום, ובעוד אני מתלהב, היא נראתה כאילו בעוד רגע היא מפסיקה לנשום ורק שואלת את עצמה: 'מה המשוגע הזה רוצה ממני?...'".
באותו זמן התארגן גרעין להתיישבות בשכונת בית וגן בירושלים, והם עלו למקום באותו יום בשעות אחר הצהריים. שמו של ג'בל טוויל בעברית: ההר הגבוה, השתלב עם העובדה שהתנחלו בו יוצאי רחוב הפסגה, והיישוב, שהוקם בראשיתו כמרכז אזורי של המועצה, קיבל את השם פסגות.
הבחירות במועצות האזוריות בישראל התקיימו בתחילה רק על ידי נציגי היישובים. בהמשך השתנה החוק והחלו בחירות אישיות. לפני שלוש קדנציות הוחל החוק גם ביו"ש.
פנחס מעריך שעם הקמתה היו במועצה האזורית מטה בנימין מאות בודדות של תושבים, בין 300 ל-400. "קצת פחות מיישוב גדול אחד של היום", הוא ממחיש את ההבדל. כיום מונה המועצה האזורית כ-45,000 תושבים, וזאת לאחר שנפרדו ממנה במהלך השנים גבעת זאב, הר-אדר, קרית-ספר, בית-אל, עופרים ובית אריה. אתם, להערכתו של פנחס, מתקרב מספר התושבים ל-100,000. "היום, כמעט בכל פרמטר, זוהי המועצה הגדולה ביותר בארץ".

 - מהו מבחינתך ההישג הגדול ביותר?
"אני לא יודע להגדיר. קשה להסביר את החוויה לזכות לעמוד בראש מערכת מדהימה כזאת, עם מערכת איזונים פנימית בקרב העובדים, בקרב המנהיגים ובקרב כלל הציבור. אין ספק שזו המועצה החזקה ביותר בארץ. מטה בנימין היא הרשות המוניציפאלית היחידה שזכתה בכל הפרסים של משרד הפנים לניהול כספי תקין. וזה בניגוד לדימוי של המתנחלים שעושים הכל בחובבנות ובאלתור. זהו סימפטום שמאפיין חבורה. יש לכידות בקרב נותני השירותים, ללא שום קשר למה שאולי ניתן להגיד על כל אחד מהם בנפרד. גם ההנהגות היישוביות דומיננטיות. רק השנה הכנסנו 200 קרוואנים ליישובים כפתרונות מגורים לזוגות צעירים. בשנתיים האחרונות עולה קצב הגידול של בנימין על קצב הגידול של ביתר עילית.
"אתן לך סקופ. ערכנו מחקר כדי לבדוק את תחושת החוסן הקהילתי והפרטי. לא השתמשנו בשם המועצה. בדקנו מגוון רחב של תחומים, מסדר וניקיון, דרך תחושה חברתית ועד תחושת ביטחון. מטרת הסקר הייתה לזהות את התחומים שעליהם צריך לעבוד. את הסקר הזה פסלתי, כי התוצאות שלו היו טובות מדי כדי להיות אמיתיות.
"באופן פרדוקסלי, היו אירועים טראומטיים שחיזקו אותי. לעבור חוויות של תחילת אינתיפאדה, ולהיכנס למשפחת זביצקי לאחר שהבת נרצחה בואדי קלט ולקבל חיזוקים מהאם, זה עולם הפוך. זהו רגע שלא אשכח כל חיי. כי בכל התמונה הכללית ההישג הוא החוסן הקהילתי והחוסן האישי של התושבים".

 - יש משהו שרצית ולא השגת?
"יש הרבה מאוד. אין ספק שיש דברים שבראייה היסטורית ניתן לומר שהיה חלון הזדמנויות להשיגם, שלא השכלתי לראותו בזמן, והחלון הזה נסגר. בהשוואה לצרכים וליעדים לא פעם סטינו לעבר פינות. קשה להקים היום יישובים, ישנם היום אזורים שלא שמנו בהם דריסת רגל כשיכולנו, אותו הדבר בנושא תשתיות, בנושא תכנון, ולמעשה כמעט בכל תחום. אני בהחלט יכול לראות גם את מחצית הכוס הריקה. יש צורך בהבנה ובצפי של תהליכים שעומדים לקרות. הכי קל לי להיזכר בהקשר זה באירועי ראש השנה (תש"ס) של תחילת האינתיפאדה. היינו לכודים ביישובים, עם קהל אדיר של אורחים, ולא היה ברור איך יוצאים. היה צורך לקבל החלטות בזמן קריטי וקצר. התחלנו לנסוע בשיירות, ומהר מאוד למדנו שאסור, ושצריך לקרוא לציבור להמשיך בשגרה. אני שלם עם ההחלטה, אבל צריך לזכור שאנשים שילמו בחייהם, והדבר הזה שוכב לי על המצפון. אותו הדבר בגוש קטיף. מבחן התוצאה הוא שהגוש פונה ושהממשלה לא נפלה. נוצר משבר בהנהגה ורמת החרדות עלתה".

 - מכל הנזקים שגרמה ההתנתקות ומכל ההתרחשויות הכרוכות בה, מה הכאיב לך יותר מכל?
"התחושה שיכולנו למנוע את זה ולא מנענו. בתחושה הזו אני חי 24 שעות ביממה. וזאת למרות שאסטרטגית אני לא מציע דבר שונה".

 - מה זאת אומרת?
"כשנה לפני ההתנתקות, כשכבר היה ברור ששרון הולך למהלך הזה ומפלגות הימין היו בקואליציה, שבתנו שביתת שבת. ישבנו בקור רק כמה ראשי רשויות של יש"ע ולא הצלחנו לשכנע את שר התיירות בני אלון ואת סגן שרת החינוך צבי הנדל לפרוש מהממשלה. מפלגת העבודה לא הייתה בקואליציה ואם מפלגות הימין היו פורשות, הממשלה הייתה נופלת. הגיעה אז לאוזנינו בטלפון שבור אמירה צינית של שרון שהם לא יפרשו, לא האיחוד הלאומי ולא המפד"ל, עד שהוא לא יחתום על הסכם עם מפלגת העבודה. בנוסף הייתה פעם אחת לפחות בה יכולנו להפיל את התקציב.
כל מאבק של תנועה חוץ-פרלמנטרית מהותו שינוי חוק או הפלת שלטון על ידי לחץ מהשטח. לא מאבק במשטרה או בצבא. במשאל מתפקדי הליכוד שינינו את דעת הקהל בתוך שבועיים. העריץ אמנם החליט לצפצף, אך הציבור התגייס לכך בצורה החזקה ביותר.
הנקודה האחרונה, אותה הבנו בדיעבד, היא שהתחלנו את מאבק השטח שבוע מאוחר מדי. משום שבתוך שבוע הכנסת יצאה לפגרה, וממילא לא יכולנו לשנות את החוק. כך גם אבד הסיכוי שלא רק ביבי נתניהו יפרוש, אלא עוד שלושה שרים. אולי אני טועה, אבל אלה התחושות שאני חי בהן".

- מתי נכנסת למועצת יש"ע?
"במועצת יש"ע הייתי חבר מראשיתה (ספטמבר 1979). עמדתי בראשה 5-4 שנים, עד עליית ברק לשלטון. התפטרתי מתוך תחושה שהימין, מתוך חיפוש צדק, הצליח להפיל את ממשלת נתניהו. אני זוכר את הניסיון האישי באחוזת וואי בארה"ב. זומנתי לקבלת מסר ברור מאוד מנתניהו. הוא ניסה לבדוק האם הימין לא יפיל אותו אם על אף התחייבויותיו יסרב לחתום על הסכם וואי. לצערי התברר לי שבכוונתו של חנן פורת, אז יו"ר ועדת חוקה, היה להמשיך לקדם את החוק להקדמת הבחירות ולא הצלחתי למנוע את הפלת ממשלת הימין. מאז נשארתי פעיל מלא, ולמעשה, בכוח של חבורה, התפקיד הרשמי לא כל-כך חשוב".

- במהלך השנים, ובמיוחד בתקופת ההתנתקות, התראיינת והופעת בתקשורת אינספור פעמים. זכור לי סיכום שבועי אחד ברשת ב' שבו הוזכרת כמרואיין המבוקש ביותר באותו שבוע, כשאבו מאזן מדורג מקום אחד מתחתיך. מה יש לך לספר על ההתמודדות עם התקשורת?
"באפריל 1980, בשביתת הרעב של ראשי המועצות בנושא הקרקעות ביו"ש, נחשפתי לתקשורת בפעם הראשונה. הוחלט לשלוח אותי לראיון בטלויזיה. פחדתי פחד מוות ורעדו לי הרגליים. היו לי שני מורים מצוינים: אורי אליצור, ואדיר זיק ז"ל, והם החלו לאמן אותי לקראת הראיון. תחילה נתנו לי הנחיות טכניות: אל מי לדבר, לאן להסתכל, באיזו מימיקה להשתמש, ובתוך כמה זמן לענות. אדיר זיק לימד אותי לתכנן מראש מה המסר שאני רוצה להעביר, ולא לענות בכלל לשאלה של המראיין. בנוסף טען שאי אפשר בשום אופן להעביר יותר משני מסרים קצרים בראיון אחד, לא משנה מה אורכו. הוא ניסה לאמן אותי גם על פרק הזמן שעליי להמתין מסוף השאלה של המראיין ועד תחילת התשובה. לא הצלחתי, ובכל תרגול עניתי מיידית על השאלה שנשאלתי. לא הצלחתי גם כשאדיר הנחה אותי לספור עד 3 לפני התגובה. לבסוף אמר אדיר, ואני מעדן קצת את המילים: "אני אגלה לך את השיטה האמיתית. כשהמראיין שואל, אתה לא מקשיב לו בכלל, ורק שואל את עצמך: מה הבן-אדם הזה רוצה ממני?! - ואז עונה. אני מוכרח להגיד שזה עובד מצוין, ושאני משתמש בזה עד היום.
"לאט לאט למדתי שני דברים: האחד הוא להכיר את המדיה, והשני את אוכלוסיית היעד שלה. לא מדברים בערוץ 7 באותה שפה שמדברים אצל לונדון וקירשנבאום. בנוסף למדתי שככל שאני קושר קשר אישי עם המראיין, באופן טבעי הוא פחות אוכל אותי חי.
"אני חושב שבסופו של דבר האמינות היא הנקודה החשובה ביותר. כשכתב קול ישראל גילה את ציר ולרשטיין, התחייבתי לו שאם לא יפרסם עדיין, יוכל בעתיד לצאת עם המידע במבזק, ושיהיה לו סקופ שלא יהיה לאף אחד אחר. אם הכתב היה חושד בי הוא היה יכול להכשיל את הכל. לא יזמתי את העברת המידע אליו, אבל מהרגע שידעתי שיש לו מידע שיתפתי אתו פעולה ונתתי לו חשיפה ראשונה של כל החומר".

 - מהו הסיפור האמיתי מאחורי ציר ולרשטיין?
בשנות התשעים, בתקופת הסכמי אוסלו, בני הנוער של דולב וטלמון למדו בעפרה ובבית-אל, ונסעו דרך מרכז רמאללה לצומת יו"ש ומשם ליישובים. עם מעבר רמאללה לאזור A, היה ברור שאין אפשרות לקיים תחבורה של תלמידים באזור שצה"ל יצא ממנו. בשלב ראשון נסעו התלמידים לכיוון מודיעין, משם לנבי סמואל, ודרך צפון ירושלים לכביש עוקף רמאללה. הבנו שהדרך הארוכה הזאת בלתי אפשרית והחלטנו לייצר דרך חלופית למעבר ברמאללה. על בסיס תכנון מוקדם ביצענו קטע של דרך המחברת בין בית-אל ודולב. הצבנו שלטים בשני צידי הדרך המכריזים על סלילת קו מים של מקורות, והנחנו ערימות של צינורות. שכרנו קבלן ערבי מרמאללה, העברנו עצי זית על פי דרישת בעליהם, והתחלנו לסלול את הדרך. בשלב מסוים התמנה על ידי ערפאת מושל לרמאללה. ערפאת היה אז בלבנון, ושלחנו אליו איש קש ערבי שהסביר לו את הצורך בכביש. ערפאת אישר את הביצוע. הוא דרש להחליף את הקבלן בקרוב משפחתו, וקבע תעריף לכל עץ שייעקר. עמדנו בסיכומים, אך היה ברור לנו שהדבר יכול להתפוצץ בכל רגע. ביקשנו היתר מהרב אליהו להמשיך את עבודת הקבלן הערבי בשבת והרב נתן לנו גם את ברכתו. הצבא, בתסכולו, גילה את הכביש רק עם סיום העבודה. אלוף הפיקוד אילן בירן החליט למנוע את השימוש בכביש ולא הצלחתי לשנות את החלטתו. התיישבתי על הכביש בקטע הקרוב לבית אל ופתחתי בצום. לא אכלתי, לא שתיתי וסירבתי לאינפוזיות. אורי אריאל, שהיה אז כנראה במועצת יש"ע, אמר לי: 'אני מבין שאתה שובת נגדי'. ידעתי שחייבים להפסיק הכל ולעסוק רק בזה, ובמובן הזה הוא צדק. אלוף הפיקוד לא יכול היה להתעלם, והעמיד לידי מאהל עם קצין רפואה וחובש. לאחר ששה ימים הוצעה פשרה על דעת אלוף הפיקוד לפיה נלך שנינו לראש הממשלה, ואת מה שיגיד שנינו מתחייבים לקבל. היה זה זמן קצר אחרי רצח רבין, ושמעון פרס כיהן כראש ממשלה. עד שהגענו לפרס, דאגתי כמובן שכל מי שאני מכיר במפלגת העבודה ירים אליו טלפון לפני הפגישה. אני זוכר עד היום שמיד כשנכנסתי פרס שאל אותי: "אתה פנחס ולרשטיין? אתה יודע שיש לך יותר חברים במפלגת העבודה מאשר לי?". כשהיועץ המשפטי שלו הבין שמדובר באזור B, הוא אישר שלא עברנו על שום חוק והתיר את השימוש בכביש. נסענו בכבישהזה עד תחילת אינתיפאדת אל אקצה, אז הוא נסגר. כיום מערכת החינוך גדלה ואין בו את אותו צורך שהיה בו אז. אבל צה"ל ממשיך להשתמש בו".

- נפגשת הרבה עם מנהיגים ואנשים רמי דרג. האם זה נכון שאמא שלך גערה בך על כך שהלכת לפגישות אתם בסנדלים?
"הסיפור היה כזה: יום אחד באתי הביתה אחרי פגישה עם בגין. הוריי באו מבתים רוויזיוניסיטיים וידעתי שהם העריצו אותו עוד מפולניה. אמי ישבה בסלון ורציתי לשמח אותה. 'אמא, את יודעת עם מי נפגשתי היום?', סיפרתי לה, 'עם מנחם בגין'. ראיתי שהיא מאושרת מאוזן עד אוזן, ואז ניגשה אליי בצד, כדי שאסתרק'ה אשתי לא תשמע, ושאלה: 'ככה הלכת לראש ממשלה?'. הבטתי על עצמי ולא הבנתי. לא הייתי מלוכלך, המכנסיים היו רכוסים, לא ידעתי מה לא בסדר. אמא הלכה אל הספה, התיישבה ובכתה בשקט. מאותו יום לא הלכתי עוד עם סנדלים או מכנסי ג'ינס".

- האם נעצרת, נאסרת או הועמדת לדין במסגרת תפקידך?
"מחר בבוקר אני יורד לחקירה ביחידה הארצית להונאה בבת-ים באשמת בנייה בתב"ע לא בת תוקף, כלומר במאחזים. וזו לא הפעם הראשונה מאז עזיבתי את תפקיד יו"ר המועצה.
בתחילת האינתיפאדה הראשונה הועמדתי לדין על הריגה של ערבי ופציעתו של אחר. בסופו של תהליך הואשמתי בכך שבמצב של סכנת חיים יריתי בצרור ולא בבודדת. קיבלתי קנס ועבודות שירות. השופט איפשר לי לעשות את עבודות השירות במועצה האזורית, אבל התברר שאי אפשר לבצע עבודות שירות מעבר לקו הירוק, ולכן שירתתי 5-4 חודשים בבית החולים שערי צדק. מי שנענשה למעשה הייתה טילי, כי העברתי את המשרד לשערי צדק וגם היא נאלצה לעשות את עבודתה משם. בתקופה הזו התמחיתי בקביעת תורים לניתוחי יום. זה היה לפני 20 שנה.
"חוץ מזה היו הרבה מעצרים, מכות משוטרים וחסימות כבישים: כשהגיע קלינטון לארץ חסמנו את הכביש בעמק המצלבה; בניסיון של המשטרה לפנות את עדי עד שלחנו צוות לבג"צ, והתפקיד שלי היה לדאוג שלא יפנו את הקרוואנים בשטח. שכבתי על הכביש וחטפתי מכות; באירועי עמונה חטפתי מכות ואחר כך נחקרתי באשמת תקיפת שוטר; היו מקרים רבים שנחקרתי ושוחררתי בערבות עצמית על שינוע קרוואנים.
"פעם חסמתי לבד את כביש 60 ב'אמבטיה' (בין צומת אסף למגרון), הצבא תפס 6-8 קרוואנים שהכנסנו לאזור והגענו לסיכום עם המפקד הצבאי שהם יוחזרו לרשותנו. נודע לי שהמפקד בדרג מעליו הורה להחרים את הקרוואנים ולהוציא אותם אל מחוץ לגזרה, ומיהרתי למקום. כשהגיעה שיירת המובילים מכיוון בית-אל העמדתי את הרכב לרוחב הכביש ונעלתי אותו מבפנים. במקום נוצר פקק תנועה. לאחר שהמפקד הצבאי ערב לכך שבתוך 3 ימים הקרוואנים יוחזרו, פיניתי את המקום. נעצרתי, ולפנות בוקר שוחררתי בערבות עצמית".

- האם היה רגע שבו אמרת לעצמך: "לעזאזל, בשביל מה הייתי צריך את כל זה?"
"בכל יום".
"בכל פעם שנסענו לחופשה", מוסיפה אסתרק'ה, "הוא היה אומר: עד שנחזור אני צריך להחליט אם אני ממשיך או לא".
"זה היה לי לכבוד, וזה היה חשוב, וזה היה מאתגר", מסביר פנחס, "אבל רגעי משבר היו בלי סוף".

 - כשהיית ילד, מה רצית להיות כשתהיה גדול?
"שאיפת חיי הייתה להיות רופא מנתח. אבל לא למדתי. לא ביסודי ולא בתיכון. גיליתי את הלמידה בשלבים מאוד מאוחרים ושילמתי על זה מחיר. לא הצלחתי להגשים שאיפת חיים. כשהייתי מחנך שאלו אותי תלמידים: 'מה אתה אומר לנו ללמוד, הרי אתה לא למדת!'. אבל לתת-הישגים יש השפעה על החיים ועל הדימוי העצמי. חברתית התגברתי על כך, ובסוף השלמתי בגרויות, למדתי באוניברסיטה ואפילו נהניתי, אך הייתי צריך לעבור תהליך התבגרות בשביל להגיע לשם".

 - איך אתה מתכוון למלא את זמנך בעתיד הנראה לעין?
"אין לי מושג. בעוד שלושה ימים אנחנו טסים לתאילנד לשבועיים, כמו כל חייל אחרי תקופת שחרור. אני נוסע כמו כל בני הנוער שיוצאים למזרח ואין להם מושג מה יעשו אחר כך. אני מניח שארצה להיות שותף בעשייה ההתיישבותית. אך שום תפקיד שיוצע לי לא ישווה לתפקיד של ראש מועצה. בתפקיד הזה יש עוצמה אדירה בזכות התחושה שאתה שליח ציבור. לא מדובר רק ביכולת הביצועית והמבצעית הנפלאה של העובדים. יש כוח מניע. היכולת שלי לעמוד מול מנהיגים ואנשי תקשורת נבעה לא רק מטקטיקה, אלא מידיעה מי עומד מאחוריי ואת מי אני מייצג. כל תפקיד שאבצע בעתיד, לא יהיה כמו העשייה מכוח הציבור שעמד מאחוריי כראש מועצה".

 - אז למה זה הסוף?
"זה דבר שקשה להסביר בקיצור. אך הרצון להיות בתפקיד כל הזמן הוא אנטיתזה לאמונה היסודית שביסוס ההתיישבות הוא תהליך לדורי דורות. בנוסף, כדי ללכת לבחירות, אני צריך להיות מונע מתחושה שיש חבורה מאוד רחבה שחושבת שעליי לעשות זאת. בחשבון נפש אמיתי, אם אני חש שאנשים, שברור שאם אגיש את מועמדותי הם יתמכו בי, שוקלים ברצינות שנכון שמישהו אחר ייקח את התפקיד, אז עליי להבין שאולי זה אחד מהעיתויים להפסיק. אילו לא היו בחירות הייתי מוכן להמשיך, אך מאחר שישנן, אני עושה את חשבון הנפש הזה. באיזה שהוא שלב אדם צריך להגיד לעצמו שעליו לפנות את הבמה. להגיד שאני שמח? לא. יש הרבה נימים שנקרעים. קשה לי מאוד כי אהבתי את התפקיד, למרות שתמיד חשבתי שהוא גדול עליי, וכי אהבתי מאוד את העובדים שסביבי".