אני חש עול כבד על הכתפיים. זה נמצא באויר. ניתן לחתוך אותו בסכין. אנו מחייבים את עצמנו להמשיך לחיות, ובדרך כלשהי לתת כוח למשפחות האבלות.
דברים שנכתבו במצפה יריחו במהלך השבעה על מותם של ארבעה מבני היישוב שנהרגו בתאונת דרכים אחת

אחד המאורעות הלא טבעיים המתרחשים בעולם שלנו הוא מותו של ילד.
האדם נולד, מזדקן ומת. המלך שלמה אמר: אנו מאמינים שיבוא האביב עם כל יופיו, למרות השלכת בסתיו. אנו מתאבלים על מות הורה למרות שידוע לנו שזו דרך הטבע. טבעי הדבר לקבור הורים לאחר מותם, ואין זה טבעי לקבור ילד.
נשאלתי אין ספור פעמים במהלך ארבע השנים האחרונות, מדוע החלטתי לגור ביישוב בו אני גר. אני גר ביישוב בארץ ישראל. בפעם הראשונה שביקרתי ביישוב שלי היתה בעת שהייתי בחופשה עם אשתי וילדיי. היה זה בקיץ, בשיא החום. התארחנו ביישוב למשך מספר ימים. היינו במקומות נוספים בארץ, אבל אשתי ואני גמרנו אומר שאם נעלה אי פעם לגור בארץ ישראל, זה יהיה המקום בו נגור. היו לכך מספר סיבות, אך התחושה הכללית היתה שבמקום הזה ישנה אוירה מיוחדת, מעין יחס מיוחד בכל הקשור לילדים. לכן, היה ברור לנו שזה יהיה המקום הטוב ביותר לגדל בו את ילדינו. לאחר מספר שנים אכן עברנו לגור כאן, ומאז לא התאכזבנו מהתרשמותנו הראשונית. עובדה היא שתחושה זו רק התחזקה עם הזמן. לאחר תקופה קצרה בה גרים כאן, מתחילים לקלוט שכל ילד ביישוב הוא כמו הילד שלך. אנשים מתייחסים לילדי השכנים כפי שהם מתייחסים לילדיהם שלהם. אין כאן הגזמה. לכן, אין פלא בדבר שבכל שעות היום, ניתן למצוא את ילדך בבתים של חברים ביישוב, ובאותה מידה, ילדים של אחרים יכולים להימצא בביתך. אלו הם החיים ביישוב. היישוב הוא מקום המחבב ילדים - יותר מכל מקום שניתן לתאר אותו. במהלך השבוע, אתה מוצא את עצמך לא פעם אוסף ילדים שזקוקים לטרמפ למקום כלשהו. במיוחד אני מתלהב ממה שקורה בליל שבת. עוד לפני שמסתיימת ארוחת השבת, נכנסת לביתנו תהלוכה של ילדים. נקישה נשמעת בדלת, כולם עונים "כן", והחבר הראשון מני רבים נכנס לביתנו. עם הזמן מתקבצת קבוצה של חבר'ה ליד הבית ומרעישה את מנוחת השכנים... ככה זה כאן.בתקופה זו של השנה, כמה שבועות לפני חג החנוכה, רחובות היישוב מלאים בקולות הילדים המתארגנים לשבת ארגון.במשך שבועות, כמעט כל ערב, הילדים מתכוננים למופעי האקרובטיקה והריקוד שבהם יופיעו במוצאי שבת ארגון. ההכנות עצמן מחממות את הלב. אבל השנה, קולות ההכנות נדמו.
החיים ביישוב משמעם גם "טרמפים" הלוך וחזור לבית הספר ולכל מקום. כולם עושים זאת, מבוגרים וילדים כאחד. זה חלק מהחיים כאן. והנה לפני מספר ימים, כמה ילדים בני 12-13 היו בדרכם הביתה מבית הספר. דקות לפני שהגיעו ליישוב, התנגש הרכב בו נסעו בכביש חלק. בתאונה נהרגו הנהג, ושלושה ילדים, כשילד רביעי נפצע קשה.עניין של רגע - ארבעה מילדינו נהרגו, שניים ביניהם אחים.
קל לומר שכל הקהילה כולה באבלות. לא מת אחד, אלא ארבעה מילדינו. הפצע טרי. אחד ההורים מיהר למקום התאונה לעזור, מבלי שידע שבנו שלו שכב שם מת בצידי הדרך.
איך ניתן לתאר את העצבות הנוראית. הורים אבלים. סבים וסבתות, אחים וחברים. הילדים שלנו!
הדמעות זולגות בכל מקום שאתה הולך אליו.בבתי האבלים. ברחובות. בבית הספר. במכולת. בכל מקום.
רואים קבוצות של ילדים מכל הגילאים עוברים מבית אבל אחד לבית אבל אחר. הזרימה של האנשים היא אינסופית. לא כולנו יושבים שבעה, אבל כולנו אבלים על מות ילדינו.גם לי יש בן שהוא בן 12. אלו היו חבריו הטובים ביותר. הם היו לא מעט בבית שלנו, והוא בשלהם. הם הלכו יחד לבית הספר, שיחקו יחד כדורסל ו"סיכון", למדו יחד קרטה, והתכוננו יחד לאירועי שבת ארגון.
אבל האירועים נדחו. כמוהם גם מסיבת יום הולדת של בתי בת הארבע. כיצד ניתן לחגוג, כיצד ניתן לערוך אירוע כשכולם באבל, וחלק מאלו שהיו אמורים להופיע מתו?
אנו יחסית חדשים במקום - כמה חברים כבר יש לבן שלי כאן?בני בן העשר ראה הבוקר אוטובוס בדרכו לבית הספר. באוטובוסים דומים נסענו זה מכבר לארבעת הלוויות. זה היה יום ארוך. כשבני ראה את האוטובוס הוא שאל - לאיזו לוויה הולכים היום... בתי בת השמונה שואלת שוב ושוב אם יודעים בביטחון שהילדים מתו. אפילו בתי בת הארבע דיברה עם הגננת שלה על כך שחבר של אחיה נהרג.העובדים הסוציאליים כאן, וכמו כן הפסיכולוגים. בבית הספר הידיים מלאות עבודה. כאילו שעד כה לא היתה מספיק עבודה. לאן שלא פונים ביישוב, יש שלט נוסף המכוון אותך לבית האבלים.אני שואל את עצמי כיצד הגשם, דבר שאנו מתפללים עבורו כל כך הרבה, יכול להיות חלק מטרגדיה כל כך גדולה. כשאנו מתפללים לגשם, אנו מבקשים שיהיו אלו גשמי ברכה, שיגיעו בצורה הנכונה.
אני, בדומה לבני משפחתי, חש עול כבד על הכתפיים. זה נמצא באויר. ניתן לחתוך אותו בסכין.
אנו מחייבים את עצמנו להמשיך לחיות, ובדרך כלשהי לתת כוח למשפחות האבלות.
רק בעזרת ה', יהיו לנו הכוחות הנדרשים.