כבר יותר משנה וחצי שאמיר אבולעפיה בתפקיד מח"ט בנימין. כמו כשנכנס לתפקיד, גם היום, הוא רואה את המשימות שלפניו באופן חד וברור, ממוקד מטרה, למרות המציאות הפוליטית הסבוכה שאופפת הכל, ולא מתפתל סביב הצהרות מופשטות והגדרות סחור סחור.
ולא שקל היה בימים שנכנס לתפקידו לראות דברים נכוחה. לתפקיד המח"ט הוא נכנס כחודשיים לאחר עמונה, חצי שנה אחר הגירוש, בשיא המתח האדיר שבין הצבא להתיישבות.
"אירועי עמונה יצרו משקעים אפילו יותר מגוש קטיף", אמר אבולעפיה לחברי המליאה ביום הראשון של דיוני המליאה, "ואני השתדלתי לעשות כל שביכולתי לחזק אמון וקשר בין הצבא להתיישבות. יש לי לא מעט מפקדים וחברים אנשי התיישבות, ואני לא רוצה לדמיין שניפרד ונישבר. בכל מקום שבו ניתן לפעול בהידברות ובשיתוף פעולה – אני ראשון".
אחד היעדים הברורים שהציב לעצמו המח"ט אבולעפיה היה להרחיק את הפיגועים פנימה מן הצירים לתוך השטח הפלשתיני. "אין יום ואין לילה שאין לי כוחות ברמאללה", אמר המח"ט לחברי המליאה, "בין אם בעקבות מודיעין ובין אם לא, כדי ליזום וליצור סיטואציות ולהגיע למגע עם מחבלים. כך מועבר מגרש המשחקים אליהם, ונמנעת ההתפוצצות אצלנו, מה שיוצר לנו יתרון משמעותי בשטח. על ציר 60 הישן שבתוך רמאללה אנו נוסעים בכל שעות היממה".
ואכן הנתונים הסטטיסטיים מוכיחים את הגישה. בשנת 2007 היו 4 פיגועי ירי נגד אזרחים על הצירים בבנימין, נתון נמוך מאד ביחס לשנים עברו, אבל כמות הפיגועים נגד הצבא לא פחתה אלא עלתה, בתוך העיר ובכפרים.
"אנו לא משקיעים כוחות ב'תחושת ביטחון'." הוסיף אבולעפיה, "אף ג'יפ לא נוסע בשביל ההרגשה. אני נותן לתושבי בנימין יותר קרדיט ויודע שתרגישו טוב כשלא יהיו פיגועים".

גל חדש של יוזמות
אבולעפיה מעריך שבפתח ניסיון לגל חדש של יוזמות מקומיות לפיגועים. הפיגועים בעוטף ירושלים, שועפט ועטרות, והפיגוע בדימונה, מבססים הערכה שיש פה גל של ניסיונות טרור. יוזמות מקומיות לא צריכות הרבה, הוא מוסיף, ומדגיש שהבטן הרכה שלנו היא הטרמפים. "לא מזמן נסעתי וראיתי נערה בת 11 וחצי עומדת לבדה בצומת נילי. קצת לפני כן עצר בצומת עלי רכב ב.מ.וו לבן ליד נערה צעירה והציע לה במבטא ערבי מפתה לעלות. הנערה יצרה קשר עם הרבש"ץ, ובמאמצים אדירים הצלחנו לעצור אותו. התברר שהבחור, ממזרח ירושלים, כבר ישב בכלא על עבירות מין ושוחרר על תנאי. הנערה לא הסכימה להגיש תלונה במשטרה, והוא שוחרר למחרת בבוקר. עם כל כמה שאני מוטרד מאיום הטרור, אי אפשר להתעלם מהאיומים הפליליים".
לפחות פעמיים בשבוע, מוסיף המח"ט, אנו מקבלים דיווחים על בעלי חזות מזרחית שעצרו לטרמפיסטים ועוררו את חשדם. מאד קשה לאתר את הרכבים אחר כך, אבל צריך לדעת שבעקבות החטיפות בלבנון ובעזה, הפלשתינים הבינו שזה מה שישחרר להם הכי מהר את האסירים מהכלא, משימה קדושה ולכן אטרקטיבית. שלושת מקרי החטיפות באזורנו – שניים מהם הסתיימו בטוב ואחת ברציחתו של אליהו אשרי ז"ל, מלמדות שהחוליות שחיות בתוכנו לומדות אותנו. "מחקירת ניסיון החטיפה של יאיר רוזנפלד מקידה גילינו שהמחבלים תכננו לחכות לגשם זלעפות, כי הם תצפתו וראו שבגשם כבד החיילים לא כל כך בודקים. זה חבר'ה מתוחכמים, וזה המגרש הביתי שלהם".
לחברי המליאה סיפר אבולעפיה גם איך, כמי שניסה להידבר ולגשר, הוא חווה לא מעט תסכולים. כשהצבא נדרש לפנות את גבעת האור ליד בית אל והוא ניסה להימנע מחיכוך, לא מצא כתובת. כל אחד הסיר ידו מאחריות. כשניסה לדבר עם הנערות העצורות שסירבו להזדהות, וחיפש מחנכים, הורים, מישהו שיוכל להוריד אותן מהעץ - הרגיש שאין מי שיכול לעמוד מולן, ושאולי הוא היחיד שמתרגש שהן בדרך לנווה תרצה. בפינוי מעוז אסתר שליד כוכב השחר, שלח את הסמח"ט כדי לוודא שהאירועים לא יוצאים מפרופורציה. הסמח"ט זכה לקללות קשות ולמטחי אבנים. "המהירות שבה דברים יוצאים מפרופורציה מפחידה", אמר לחברי המליאה. אבי רואה, יו"ר המועצה, התקשר אחרי פרשת האבנים והקללות במעוז אסתר להתנצל, אך לא איש מהיישוב, אומר המח"ט. "זה מלמד אותי שאין באמת מנהיגות ביניים ביישובים שמסוגלת לעמוד מול הנוער שמתלהם. אין מי שעומד מולו ונותן מידתיות".
כמה שבועות אחרי המליאה, כשבג"ץ מגרון ברקע והתאריך אוגוסט 2008 מאיים באוויר, אבולעפיה אומר שהוא מאמין שדרוש כאן דיאלוג בין הצבא להנהגת ההתיישבות. לדון איך מכניסים פרופורציות לנוער, שמאמין באמת שהוא מקריב את עצמו למען ערכים חשובים, אבל לפעמים קצת מתבלבל ורואה גם בצבא אויב. "אני חייב פרטנרים שיתמודדו עם הנוער", הוא אומר. "צריך כאן מסרים משותפים. צריך לעשות כל מה שנוכל כדי לחזק את הקשר בינינו".