את הנופים הירוקים של חבל בנימין החליף לאחרונה רפי בן בשט בחולות הצהובים של חלוצה. את המשרד הלא-בדיוק-מפואר של סגן יו"ר המועצה בפסגות, הוא החליף בחדרון קטן בהרבה ביישוב יתד שבפתחת שלום. אחרי חמש שנים בתפקיד של מי שאמון במטה בנימין על קידום תוכניות בניה וביצוע, תכנון אזורי ארוך טווח ומה לא, מקדיש כיום רפי בן בשט את ימיו ולילותיו להקמת יישובים חדשים על גבול ישראל-מצרים, לעקורי נצרים ועצמונה, ושב ונוסע הלוך וחזור מביתו שבנוה צוף דרומה, אל ההתחלה שנובטת בחולות.
"לא להאמין איזה כוחות נפש יש להם", הוא אומר על האנשים שלמענם הוא פועל, "אני נדהם מהם כל פעם מחדש, איך הם יכולים לקום אחרי שנתיים של ייסורים ולהחליט שלמרות מה שהמדינה עשתה להם, הם לוקחים על עצמם אתגר חלוצי ואידיאולוגי, והולכים ליישב את חולות חלוצה".
האזור הזה היה עד לפני שנתיים וקצת כולו שטחי אש ושמורות טבע. רק אחרי ה"התנתקות", קרמה עור וגידים התוכנית הישנה להקים שם יישובים. שלושה יישובים עתידים לקום בחולות חלוצה: חלוצית 1 שתיקרא "בני נצרים", ומיועדת ברובה לעקורי נצרים; חלוצית 4 שתיקרא "נווה" ומיועדת ברובה לאנשים מעצמונה; ושלומית – יישוב קהילתי. שלושה יישובים בגוש החדש, שניים מהם עתידים להיות חקלאים.
רפי מדלג בטויוטה שלו מיישוב ליישוב. בחלוצית 4 המגרשים והתשתיות מוכנים ליציאה לבנייה. חלוצית 1 לקראת סוף תשתיות. שני היישובים ערוכים לבניה. יש כבר דגמים של בתים, אנשים בוחרים מגרשים, בוחרים דגם, ואפילו ספרי המכרז לקבלנים כבר קיימים. סמוך ליישובים – כבר מעובדים השטחים החקלאיים של עצמונה ושל נצרים. 23 זנים שונים של תפוחי אדמה אורגניים לייצוא, וגם גזר אורגני, כולם לאירופה. בימים אלו נסלל כביש גישה חדש ונבנה מאגר מים ענק בן ארבעה מיליארד קוב.
איך הגעת לתפקיד הזה, אני שואל.
"התושבים ביקשו ממני לעבוד אתם כפרויקטור", בן בשט עונה. "הם שמעו על התכנון האזורי שהכנתי בבנימין ואמרו לי, תסתכל הכי רחוק שאתה יכול, ותביא אותנו לשם. כרגע אני בשלב לימוד, לומד את האיזור, את הפוטנציאל, היכולות והאפשרויות, ועל הבסיס הזה אני רוצה להכין תוכנית שבאמת תביא את הגוש הזה הכי רחוק, מבחינת ההתפתחות".
 -דרך אגב, מה שלומך?
- "בריא, ובכושר. היה לי גידול בערמונית, כמו לראש הממשלה. עברתי ניתוח והסירו את הגידול. בדקתי גם אפשרות לניתוח בחו"ל. היה לי ביטוח שיכסה את העלות, ובכל זאת החלטתי לעבור את הניתוח בארץ".

 נראיתי כמו מפלצת
רפי בן בשט נולד לפני 58 שנים בשכונת עזרא שבדרום תל אביב. ייתכן והמשיכה לבניית בתים עברה אצלו בגנים, שכן את הבית שבו גדל בנה אביו עם קבוצת משפחות שעלו יחדיו מטורקיה. הם קנו את האדמה שנה לפני קום המדינה, ובנו שם בתים במו ידיהם. בשנת 1957 עברה המשפחה ליד אליהו. בן בשט למד בבית הספר "חורב" – זה התל אביבי, לא הירושלמי, ואחר כך בתיכון צייטלין. שנה אחרי מלחמת ששת הימים התגייס לסיירת גולני, בה שירת כמפק"ץ שלא עשה קורס קצינים. באחת הפעילויות בהר דב הקצין נפצע, ורפי קיבל את הפיקוד.
השירות הצבאי שלו כלל את פיצוץ תעלת הע'ור בירדן (המוביל הארצי הירדני) במלחמת ההתשה, ואין סוף פעילויות בלבנון, בשנים 68'-71'. אלה היו "ימי הפתח'לנד". "הסתובבנו שם כבני בית", הוא נזכר היום, באופן שנשמע דימיוני בימים אלו של אחרי מלחמת לבנון השניה, "פוצצנו בתים והבאנו ציודים ומחבלים".
כשהשתחרר מהצבא הלך לאוניברסיטה. תחילה למד מתמטיקה וסטטיסטיקה, אבל כדי שלא להשתעמם הוסיף מקצוע נוסף: גיאוגרפיה. דווקא המקצוע הזה יהיה לימים משמעותי יותר.
בחודש אוגוסט 1973 התחתן עם עדנה, וזוג הסטודנטים הצעיר עבר לגור בכפר בתיה, כמדריכים.
חודשיים אחר כך, ביום הכיפורים תשל"ד, הוזעק בשעות הצהריים ליחידת המילואים שלו, סיירת שיריון. הבסיס היה בימ"ח ליד קיבוץ נחשון. כשפתחו את הימ"ח, גילו שהוא ריק. מתוך 13 הג'יפים של הסיירת היו במקום שניים בלבד. וכך יצאה הסיירת למלחמה - עם שני ג'יפים במקום 13, ועם עוד מכונית אחת מגויסת - פולקסווגן דבל קבינה. באותו לילה, מוצאי יום הכיפורים, הם הגיעו לבני יהודה שבדרום הגולן. כשהתחילו לעלות לגולן שברו את השמשות הקדמיות של הפולקסווגן, כדי שיוכלו לירות. צה"ל 73' היה כידוע דומה מאד לצה"ל 2006.
בדרך מצאו ג'יפ נטוש של צה"ל, זיוודו אותו, וכך נוסף להם עוד ג'יפ. "הובלנו את הטנקים לשטח", נזכר בן בשט. "היינו בתל סאקי, תל פארס, גו'בתה, ועוד כפרים במובלעת של צה"ל בשטח סוריה. אחר כך הורידו אותנו לתעלת סואץ. זה היה אחרי חציית התעלה ואנחנו התמקמנו בתפר בין שתי הארמיות, השניה והשלישית. ישבנו שם כתצפית וסיורים אלימים".
יום אחד, בסיור בבלוזה בסיני, חטף הגי'פ של רפי טיל נ"ט סאגר. הזקן שלו נדלק, והוא נשרף בפנים ובידיים. זה היה בליל שבת. עד שבת בבוקר לא ידע אם הוא עיוור או לא. בשבת בבוקר נפתח חרך בתחבושת, ורפי גילה לשמחתו קרן אור. כך הבין שהוא רואה. "הייתי רגוע. נסעתי הביתה לעשרה ימים. נראיתי כמו מפלצת. אחי משה חיכה לי, וליווה אותי. הוא הזהיר מראש את אשתי הצעירה מהמראה שלי, שלא תיבהל. היא בקושי הכירה אותי. אחרי עשרה ימים חזרתי לצבא".
בהסכמי ההפרדה חזרו לגולן, למובלעת. ביוני 1974, אחרי 244 יום, השתחרר מהמילואים. "הפסדתי שנת לימודים קומפלט", הוא מסכם.

 אתה משוגע
עוד בימי מלחמת יום הכיפורים אמר לרפי בן בשט חבר טוב, יהודה עין דור: "רשמתי אותך לגרעין שמתארגן להתיישבות בשטחים, גרעין נוה צוף, אז אם יפנו אליך - תדע שזה אני שרשמתי אותך".
אחרי המלחמה גר הזוג בן בשט במשך זמן קצר בנוה מיכאל שליד פרדס חנה. משם חזרו ליד אליהו, לדירה שכורה. רגע משמח היה כשזכו בהגרלה של זוגות צעירים בנחלת יצחק בתל אביב. היו אלה ימים של "זכיות בהגרלות" כדי לקנות דירה. רפי ועדנה התיישבו בנחלת יצחק והחלו בחיים שגרתיים.
כשהחל יורם שיאון לגבש את גרעין נוה צוף לעליה לקרקע, הצטרפו רפי ועדנה גם הם. בתוך זמן קצר היה רפי לאחד ממובילי הגרעין.
שבוע אחרי חג הסוכות, בד' בחשוון תשל"ח, 16 באוקטובר 1977, עלו שני גרעינים למשטרת נבי צלאח: גרעין נוה צוף הדתי וגרעין נוה צלח החילוני, 25 משפחות בכל גרעין. בניין המשטרה חולק בין שני הגרעינים שווה בשווה. התנאים היו קשים. בכל חדר שוכנו שתי משפחות. השירותים והמקלחות היו משותפים.
חודשיים חיו שני הגרעינים יחדיו, עד שחברי הגרעין החילוני החליטו לעזוב. הגרעין הדתי, גרעין נוה צוף, נשאר במקום לבדו, מקדיש את רוב זמנו לשיפוץ בניין המשטרה והתאמתו למגורי אנשים.
אבל הקשיים הפיזיים גרמו גם לכמה משפחות ממייסדי המקום לעזוב, ואחרי 40 חודשים נותרו במקום שבע משפחות בלבד. הללו, מתוך ערבות הדדית, חתמו על הסכם הדדי, שהן לא עוזבות את המקום, יהיה מה שיהיה. מתוכן, אגב, נותרו בנוה צוף של היום שלוש בלבד: רפי ועדנה בן בשט, גדעון ושולמית אברמוביץ, ועמוס וחגית אהרונוף. גם יורם וחסידה שיאון, מייסדי הגרעין, עזבו באחד הימים.
באותם ימים עבד רפי במכון הלב בתל השומר, כאיש מחשבים, ולימד במחלקה לגיאוגרפיה בבר אילן. הוא השלים לימודי תואר שני בגיאוגרפיה, אבל לתושבי נוה צוף היו תוכניות אחרות לגביו. שנה אחרי עליית היישוב לקרקע הם ביקשו ממנו להיות מזכיר היישוב, אחרי שהמזכיר הראשון פרש. רפי נעתר, ואמר לפרופ' נויפלד, מנהל מכון הלב, שהוא מבקש שנה חופשה ללא תשלום. פרופ' נויפלד הסתכל על רפי כמי שנטרפה עליו דעתו, ואז אמר כשהוא שוקל כל מילה: "תקשיב ידידי, אתה משוגע. לא כל יום מוצאים ג'וב כזה. אם אתה הולך, אתה לא חוזר, מישהו אחר יתפוס את מקומך". רפי לא נרתע והשיב: "אבא שלי לימד אותי כל החיים, שהפרנסה מאלוקים. אני הולך כי התפקיד של מזכיר נוה צוף חשוב לי. בעוד שנה אתקשר אליך. אם תרצה – אני פנוי. לא תרצה, לא קרה כלום, אמצא עבודה אחרת".
וכך היה. רפי מונה למזכיר נוה צוף ובמקביל המשיך ללמד בבר אילן. אחרי שנה התקשר לפרופ' נויפלד. "סיימתי תפקידי כמזכיר", בישר לו, "אני פנוי". תשובתו של פרופ' נויפלד היתה: "מצטער, יש כבר מישהו בתפקיד. ד"ר אורי גולדבורט קיבל את הג'וב שלך, ועכשיו הוא יושב כאן ואני מבסוט". רפי הכיר היטב את אורי גולדבורט. הוא היה חבר טוב של אחיו, למד אתו בטכניון והיה בן בית אצלם. רפי השיב: "גם אני מבסוט. יש לך איש מצוין. אל תדאג לי, אני אמצא עבודה". כך בעצם פרש בן בשט מעולם המחשבים באופן כמעט סופי. חלקית עוד עבד בבר אילן ולימד שימושי מחשב וגיאוגרפיה. "זה היה עולם המחשבים הגדולים", מספר בן בשט, "לא הפי.סי. של כולנו. ידעתי אז חמש שפות תיכנות. כתבתי את כל התוכנה של מכון הלב בתל השומר".

מנות גדושות של חזון

בשנת תשל"ט, 1979, מוקמת המועצה האזורית מטה בנימין, ובראשה עומד אדם צעיר, מזכיר גרעין שילה בעבר ותושב עפרה, פנחס ולרשטיין שמו. ולרשטיין חיפש אנשים מהאזור שיעזרו לו למלא תפקידים שונים במועצה, וביקש מבן בשט להקים את מחלקת הביטחון. "עבדתי ברבע משרה במועצה, הקמתי את מחלקת הביטחון", הוא נזכר, "ובמקביל המשכתי לעבוד בבר אילן. אחד הסטודנטים שלי היה איציק עופר, שהיה מנהל חבל התיכון וירושלים בחטיבה להתיישבות. אז זו היתה אימפריה. הוא חלש על כל היישובים ביהודה שומרון והבקעה. הכל היה תחת ידיו".
כששמע עופר שרפי מנהל את מחלקת הביטחון, התפלא. "מה אתה מתבזבז במועצה עם מחלקת ביטחון?", אמר לו, "תקים מחלקת תכנון, תעשה תכנון אזורי כמו שצריך".
עופר דיבר עם פנחס ולרשטיין, וכך הפסיק רפי להיות רכז הביטחון ברבע משרה. את מקומו תפס מוטי זליקוביץ', במשרה מלאה במחלקת הביטחון, ורפי התחיל להקים את מחלקת התכנון ואת צוות התכנון האזורי במועצה.
"עבדתי צמוד לאורי סילברסטון, מבית וגן בירושלים", מספר רפי, "ובתוך שנה ושלושה חודשים כתבנו ספר תכנון אזורי כולל למטה בנימין. זו היתה תוכנית אזורית שכללה הכל: היכן למקם יישובים, היכן להעביר כבישים, היכן יוקמו אזורי תעשיה, היכן יוקמו גנים, מרפאות, ועוד ועוד".
צריך היה מנות גדושות של חזון באותן שנים, לערוך תכנון חובק כל לחבל ארץ שהיו בו בסך הכל שבעה יישובים קטנים: עפרה, נוה צוף, בית אל א' וב', בית חורון, מבוא חורון ונילי.
- ומה בוצע מהתוכנית?
- "99 אחוז"
- אם אני לוקח היום את התוכנית, היא תיראה לי מוכרת?
- "מאד. אין כמעט יישוב שהחלטנו עליו בתוכנית ולא הוקם. ישנם דברים שאז רשמנו אותם בתוכנית כאופציה לטווח רחוק מאד, וגם הם הוקמו. למשל הגבעות באזור שבות רחל. הכבישים העוקפים שרבין סלל, נסללו בתוואים שאנו הגדרנו בתוכנית, משיקולים תחבורתיים. אף אחד לא חשב אז על תהליכים מדיניים, כבר אז הבנו שכביש אזורי לא יכול לחצות את רמאללה. הוא צריך להיות מחוץ לעיר.
"באזורי התעשיה תכננו גם את נוה צוף וגם את שילה. את שער בנימין לא תכננו. את אדם תכננו כיישוב גדול, והוא אכן גדול".
התוכנית האזורית הושלמה בשנת 1983, ורפי בן בשט התחיל לעבוד במועצה במחלקת ביצוע. במקביל החלו להקים את החברה לפיתוח. באותם ימים גם הוקמה חברה בשם שב"א, ראשי תיבות של "שומרון, בנימין, אמנה עציון" (את הע' השמיטו, כדי שלא לקלקל את היופי של השם). רפי עבד בשב"א בניהול פרויקטים, במקביל לעבודתו במועצה.

הספרים עלו באש

יום אחד, בתקופת חגי תשרי תשמ"ה, החלה מתגוללת שמועה בנוה צוף, שרפי בן בשט יוצא בינואר לשליחות בדרום אפריקה. רפי החל לברר מי מפיץ את השמועה, והתברר לו שזהו הרב יהודה פליקס, אז תושב נוה צוף. מופתע ניגש רפי לברר עם הרב פליקס במה מדובר, ושמע לתדהמתו כי "דיברתי עם דובדב והוא בונה עליך שתהיה שליח מרכזי בדרום אפריקה". דובדב, אברהם דובדבני, היה אז מזכ"ל תנועת בני עקיבא העולמית. בן בשט לא הכיר אותו. כבוגר הצופים הדתיים לא ידע בכלל מה זה בני עקיבא. "יפה מאד שאתה מדבר עם דובדב ואתה לא מדבר איתי", אמר לרב פליקס, וזה השיב: "תתקשר לדובדב, מה אכפת לך?"
רפי התקשר. "מה השטויות האלה שאתה מפיץ?", שאל, "נפלת על הראש? אני עסוק גם במועצה וגם בשב"א וגם באוניברסיטה, ואתה מבלבל את המוח, קובע שאני יוצא לשליחות, ועוד קובע תאריך בלי לשאול אותי".
דובדב ניסה להסביר, ובין השניים התפתחה שיחה ארוכה. תוך כדי שיחה סיפר בן בשט לדובדב שהוא דובר לדינו. "שכח ממה שדיברנו", הגיב דובדב במקום, "אני מחפש שליח מרכזי לדרום אמריקה, ואתה האיש". כך התחלפה דרום אפריקה בדרום אמריקה.
זה היה כאמור בתשרי תשמ"ה. בינואר כבר היה רפי שליח מרכזי בבואנוס איירס, נציג האגף הדתי בנוער החלוץ, שליח מרכזי של בני עקיבא, שליח עליה ברבע משרה, ונציג של האוניברסיטה הפתוחה ומחלקת דור ההמשך. "הייתי אמור לשרת את מדינות ברזיל, ארגנטינה, אורוגוואי, וגם לעזור קצת בצ'ילי ופרו", הוא מסביר.
היום בן בשט אומר שהייתה זו תקופה מאד מעניינת, וכי נהנה מכל רגע. הוא פרסם יותר משמונה ספרי יהדות בספרדית. למרבה הצער, לא נשאר לו ולו עותק אחד מהספרים שחיבר. הכל עלה בעשן השריפה שכילתה את ביתו לפני כחמש שנים. השנה, כשבתו של רפי יצאה לשנת שירות בבואנוס איירס וחיפשה גם שם את הספרים, התברר לה שגם בארגנטינה לא נותרו עותקים. המקום היחיד בו ניתן למצוא אותם הם בספריית חב"ד. מישהו מחב"ד אמנם הבטיח לה עותק מכל ספר כשתסיים שירותה, אבל לא קיים את הבטחתו.
כשחזר רפי ארצה באוגוסט 87, שימש במשך חצי שנה כעוזרו לענייני התיישבות של השר יוסק'ה שפירא. תפקידו היה לטפל בנושאי יהודה שומרון והגולן. אחרי חצי שנה פרש, וחזר לחברת שב"א.
לא לאורך ימים. המועצות האזוריות הקימו כל אחת חברה לפיתוח משלה,וחברת שב"א התרוקנה מתוכן. החל"פים למיניהם לקחו את כל הפרויקטים לעצמם. בן בשט החליט להקים חברה לניהול ופיקוח של פרויקטים. "התחלתי לעבוד כעצמאי, עם דודו ברנר, תל אביבי שעבד כמשרד לחברת פיקוח ביו"ש. "התחלנו לגשת למכרזים, לבצע, ובמקביל נרשמתי לקורס קבלנים. הפעלתי חברה קבלנית והבנתי שלא אוכל לעשות זאת בלי ללכת לקורס. הקורס נמשך שלוש שנים, זהו קורס קשה מאד. ב-91 סיימתי את הלימודים ופתחתי חברה קבלנית משלי".
עשר שנים עבד בן בשט בחברה, עד שנת 2001. באותה שנה הגיע אליו פנחס ולרשטיין, סיפר שבקרוב יש בחירות למועצה, וברצונו שהוא, רפי, ירוץ לראשות המועצה. רפי השיב: "פנחס, אני לא מאמין לך שלא תרוץ בבחירות הקרובות, אז מה אתה מדבר אתי על ריצה לראשות המועצה?" ולרשטיין אכן חזר כעבור זמן מה, ואמר כי החליט לרוץ בעצמו לראשות המועצה בפעם האחרונה, עם חבורה סביבו. "ואתה חלק מהחבורה", אמר. כך התגבשה החמישיה שבמרכזה פנחס ולרשטיין, יחד עם אבי רואה, אורנה מקוב, אלדד בן זמרה ורפי בן בשט.

 הטעות של כפר מימון
פנחס נבחר לקדנציה האחרונה שלו, ורפי התמנה לסגנו, אחד משלושה. בתפקידו זה קיבל את האחריות על המחלקות הביצועיות: ביטחון, תכנון, ביצוע, תשתיות, פיתוח. רפי לא מצליח להסתיר את גאוותו כשהוא סוקר את פעולותיו במועצה. "זו היתה קדנציה שסבלה רבות מקיצוצים אדירים מבחינה תקציבית. למרות הכל הצלחנו בקדנציה הזאת לעשות הרבה מאד דברים", הוא אומר ומזכיר העברת קרוואנים בלילות, הקמת בתי ספר גנים ומעונות, חוק העזר לביוב ומתקני טיהור שפכים, בריכות מים ואינספור מכרזים, והכל מול אינסוף מכשולים.
"לפני למעלה משנה ישבתי עם פנחס ושאלתי אותו מהן תוכניותיו", מספר רפי. "הוא אמר שבט"ו בשבט הוא יודיע. בט"ו בשבט אמר שעוד לא התייעץ עם כל מי שצריך והוא יודיע בפורים. בפורים אמר שיודיע בפסח. הודעתי שאני פורש. אמרתי לו שאני לא מתכוון לרוץ, שאני לא מתכוון להישאר במערכת, שאני מחפש עבודה ושיודיע לי כמה זמן הוא רוצה שאודיע לו מראש. פנחס השיב לי שחודש מספיק לו. בינתיים התרגשה עלי מחלת סרטן הערמונית, והתוכניות השתבשו. ואז פרש מהנדס המועצה רוני גולדשמידט. פנחס אמר לי שעכשיו לא יכול להיות שגם אני אפרוש, ונשארתי עד הסוף".
 - אז איך זה שאתה, רפי בן בשט, לא התמודדת על תפקיד ראש המועצה?
- "שאלה מאד פשוטה. אמרתי די מוקדם, כבר אחרי השנה השנייה בתפקידי, שאין לי כוונות להתמודד על תפקיד ראש המועצה. שהתפקיד כתפקיד לא מעניין אותי. מעניינת אותי היכולת הביצועית. חוץ מזה, כבר במהלך הבחירות הקודמות, כשראיתי את ה"זובור" שפנחס עבר, החלטתי שאני לא עושה את זה. שאני לא רץ ערב ערב, וחוטף קיתונות של בוץ על דברים טובים שעשיתי. או שמתעלמים לחלוטין או שמטיחים "איפה היית חמש שנים?". אני זוכר שבאנו, פנחס ואני, לטלמון, ואנשים אומרים לפנחס, "איפה היית חמש שנים". אמרתי להם: חבר'ה, אני כקבלן ביצעתי פה עבודות בלמעלה מעשרה מיליון שקלים שלא בוצעו באף יישוב במועצה. אז אתם אומרים לו איפה היית חמש שנים? מי עשה את כל זה? מי הפך את טלמון לטלמונים, אתם או הוא? נכון שצריך גם מתיישבים לממש את התוכניות, אבל מי הכין אותם? אתם נפלתם על הראש?
"ואז אמרתי לאשתי שאני את הדבר הזה לא עושה, גם אם ישלמו לי מיליון דולר".
מה דעתך על המשפט הבא: "עמונה מחקה את חרפת גוש קטיף"?
- "אני ממש לא חושב שזה נכון. אני יודע שהצעירים חושבים כך, שהם שיחקו אותה. כמי שהיה במאבק על גוש קטיף, והיה במאבק בעמונה, אני יכול להגיד לך שאת כל התוכניות הכי מופרעות בעמונה לא ביצענו, כי כל הצעירים שהתחייבו לי שיבואו לבצע אותם, לא הגיעו. תיכננו דברים מרחיקי לכת, והנוער פשוט לא הגיע לעמדות. הם יכולים לספר סיפורים מכאן עד הודעה חדשה שההנהגה לא אישרה להם, זה לא נכון. נתנו יד חופשית, ויכולנו לעשות הרבה דברים, והצעירים פשוט לא התייצבו בעמדות על דברים שסיכמנו. אז להגיד שהם מחקו את חרפת גוש קטיף? אותי זה מגחך כי אני יודע מה היה".
- ומה אתה חושב היום על המאבק על גוש קטיף?
- "נעשו הרבה מאד דברים גדולים וחזקים. אני חושב שבכפר מימון נעשתה טעות, ונעשתה טעות בנושא של סירוב פקודה. זו כמובן חוכמה לאחר מעשה, שגם היא צריכה להיבדק. אבל אם היינו מאיצים את המהלך שהתחלנו בו, של החתמות על סירובי פקודה, היינו מצליחים לעצור את המהלך. אז הייתי נגד. אבל אחרי עמונה הבנתי שעשינו טעות חמורה. שאם היינו מחתימים אז על סירובי פקודה, לא היינו מגיעים לעמונה".
- ומה היתה הטעות בכפר-מימון?
- "בכפר מימון היתה למועצת יש"ע ביד פצצת אטום, והם החליטו לא להשתמש בה. היה כוח עצום, אנשים היו מוכנים לעשות הכל. אפשר היה ליצור מיני הכרעה בכפר מימון, הכרעה לא פשוטה, אבל לדעתי פחות אלימה מעמונה. הרבה פחות אלימה מעמונה. מה שהשוטרים עשו בעמונה אף חייל לא היה מעז לעשות בכפר מימון. היתה אהדה גדולה למתיישבים, היתה אהדה גדולה למאבק. היינו צריכים לפתוח את השער ולצאת החוצה. מה היו עושים? היו עוצרים שני אוטובוסים? הרי כל הקונספט של המאבק היה "למלא את בתי הסוהר". פתאום נבהלו מהדבר הזה של "למלא את בתי הסוהר". למה? הרי אפשר היה להעמיד במבחן את הנושא של "למלא את בתי הסוהר". בכפר מימון היו למעלה מ-40 אלף איש. נניח שהיו עוצרים 5000 איש? מה היו עושים איתם? היינו יכולים להעמיד במבחן את העניין הזה, אמיתית.
"טעו בזה גם הרבנים וגם הפוליטיקאים. גם פנחס היה שותף לטעות. זה לא קונץ להגיד את זה היום לאחר מעשה, אבל בראיה לאחור זו היתה טעות".
רפי עצמו לא היה בכפר מימון. הוא היה עסוק באותו לילה בהברחת שיירה לתוך גוש קטיף, אחרי שמצא ציר עוקף למחסום כיסופים החדש, שהיה מרוחק מעט מגדר המערכת. "עשיתי סיור יום, וראיתי שאם נוסעים לאורך הדיונות במקביל לגדר, אפשר להיכנס. באותו לילה נכנסה שיירה גדולה, למעלה מעשרה רכבים מלאים אנשים.
"תפסו אותנו, התחיל בלאגן. אבל חלק מהמכוניות הצליחו להיכנס. פעם אחת, כשעצרו אותי בשטח, אמרתי שאני מ'מקורות' ועזבו אותי".
מסתבר שבשיירה היה מודיע של המשטרה, ברכב משטרתי. "פתאום אני רואה שני מסוקים מלמעלה, עם אלומה, חושפים את השיירה, ומולנו ערמה של משמר הגבול עם רכבים. ואני מוביל. אני יורד מהרכב ואומר לכולם: תעברו מימין, תעברו משמאל, אני אתעסק איתם. נעצרו אולי שלושה רכבים. כולם עקפו אותם בקלות דרך החולות. כל כלי הרכב היו 4 על 4. הצלחתי לברוח גם מהם. נעלמנו להם.
"אני זוכר שדיברתי עם זמביש. והוא אומר לי כל הזמן: אתה לא יודע מה הולך כאן. אתה לא יודע איזה עוצמה יש כאן. ואני מגיע ב-5 לפנות בוקר, קול ענות חלושה אני שומע. המאבק הסתיים. זו היתה טעות".