לפני מספר ימים קיבלו רבים מאתנו מכתב חנפני, נוטף דבש ונופת צופים, מגוף הנקרא "בית אחד". הכותבים מציעים לנו למכור את ביתנו ואת נחלתנו תמורת פיצוי כספי. התגובות בקרבנו – מעורבות, למן אנשים הזורקים את המכתב לפח האשפה, דרך אנשים השולחים תשובה קנתרנית, ועד למי ששואל את עצמו: "בעצם, למה לא?!".
מכתב זה מזכיר נשכחות. מספר שנים לפני הגירוש מגוש קטיף קמה תנועה בשם 'שובי', אשר במתק שפתיים ביקשה מתושבי גוש קטיף: "שובו הביתה, שובו אלינו". אולם לאחר ביצוע הגירוש, לאן נעלמו אנשי 'שובי'? האם מצאנו אותם במעברות בניצן או בעין צורים, מסייעים לעקורים? האם מצאנו אותם מפעילים את כוחם והשפעתם הפוליטית לטובתם של המגורשים, ולו במשהו? – גוש קטיף נעקר, ועמו נעלם מתק השפתיים.
האמת היא, שעצם הדיון בשאלה מעלה תחושה קשה של דחייה. ידוע הסיפור על ר' אמנון ממגנצא, אשר פנה אליו ההגמון של העיר והציע לו להמיר את דתו בנצרות. ר' אמנון, שלבו הכה אותו על כך שביקש שלושה ימים להימלך בדעתו, קיבל על עצמו להיענש בכך שלשונו תיכרת מפיו על שהוציא מפיו את המילים כאילו מוכן הוא לשקול את אותה הצעה נלוזה בכובד ראש.
משמעות הדבר היא פשוטה. נכס כספי אפשר להמיר בכסף. עקרונות וערכים – לא ולא! הן לא מדובר כאן במי שמוכר את ביתו ליהודי אחר שיישב בו ויחזיק את היישוב במקומו. כאן מדובר במסירת הבית לשם החרבתו, כצעד ראשון לקראת חורבנו של כל היישוב, ושל מפעל ההתיישבות כולו. האם יעלה על הדעת אפילו לשקול הצעה מעין זו?!
לאחר הקדמה זו, עוד בטרם אבקש להיכנס לגופו של עניין – יש מקום לגילוי נאות. אני עצמי נמצא כבר ב"יום שאחרי". ביתי - אשר בניתי וטיפחתי בנווה דקלים שבגוש קטיף – חרב. גינתי שצימחתי - יבשה. עצים שגידלתי – נעקרו. תמורת שורשים באדמה, תמורת נחלה הנושקת בנחלת אבות, קיבלתי חופן עלוב של שקלים. אולם מצפוני נקי. לא פניתי לדרוש את המגיע לי אלא לאחר שחרב הבית. כל עוד עמד הבית על תילו, כל זמן שדייריו ישבו בתוכו, לא הוצאתי ממנו אפילו סיכה אחת! ידי לא היתה במעל. אולי הפסדתי כמה עצים בני עשרים שיכולתי להעתיק ממקומם; אולי הפסדתי מטבח מושקע ועוד מרכיבים שיכולתי לפרק ולקחת למקום אחר; אולי היה לי סיכוי לקבל עוד קצת כסף אילו הייתי פונה זמן רב מראש ומסייע למינהלת להבקיע את חומת הסירוב של תושבי הגוש; אולם כל הון שבעולם לא היה שווה, אילו הייתי חי היום בתחושה שנתתי את ידי לגירוש, לעקירה, לחורבן. יש דברים ששווים יותר מכסף. יש דברים שעליהם לא מוותרים.
ועדיין יבוא אדם ויאמר: תהיה ריאלי. תביא בחשבון את העתיד, את העלול לקרות. האם נשוב לומר "היה לא תהיה" עד אשר נמצא את עצמנו מתגוללים בבתי מלון וב"קרווילות", מיטלטלים מאתר זמני אחד למשנהו, באין פיתרון?
אכן מותר לאדם להתכונן לאפשרויות גרועות. יש לכך חסרונות רבים, לצד לא מעט יתרונות. לא בריא לחיות תקופה ארוכה "על מזוודות", בתחושת זמניות. מוכנות יתר לגרוע מכל גם יוצרת ייאוש מראש. לרבים מתאים יותר לחיות את ההווה ולטוות שאיפות וחלומות טובים לעתיד, מבלי לטפח את התחושה של חיים בצל של סכנה כלשהי. מאידך, יש מי שדווקא פרישת "רשת ביטחון" למקרים קשים נותנת לו יותר תחושת ביטחון בחיים. על כל פנים, זו איננה שאלה ערכית כבדה, ומותר לכל אדם לנהוג בה כפי שמתאים לו יותר, ולכבד את עמדתו של שכנו שעשוי לבחור בדרך אחרת.
אולם כאן מבקשים מאתנו דבר אחר לגמרי. כאן מבקשים מאתנו להיות שותפים פעילים בהתנעת התהליך שמטרתו חורבנה של ארץ ישראל. קודם כל, לא כדאי לסמוך על הבטחותיהם של אנשים שהדבר היחיד המניע אותם בפעולה זו הוא פוליטי. נסיונם של אותם אנשים מגוש קטיף שפנו למינהלת עוד חודשים רבים לפני העקירה יוכיח זאת בעליל. רובם המכריע חש ש"גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מן העיר" (תרתי משמע). כבר חז"ל אמרו ביחס לעדי שקר הבאים להעיד בבית הדין תמורת בצע כסף, כי "סהדי שקרי אאוגרייהו זילי" – עדי שקר מזולזלים בעיניהם של השוכרים אותם. אמנם מזמיני העדות מאירים פנים, מחייכים ואסירי תודה, אולם בתוך תוכם הם חשים בוז עמוק כלפי אלה שמכרו את הערך האנושי הבסיסי ביותר, ערך האמת, תמורת נזיד עדשים.
אך לא זה העיקר. עיקר העיקרים הוא בתחום הערכי, ואליו נספח התחום הנפשי. כיצד יוכל מי מאתנו להביט בפני חבריו לדרך וליישוב, אם יבחר להיות "שותף לדבר עקירה"? כיצד יוכל להעלות על לבו את זכרם של כל החללים שנפלו על יישוב הארץ אם יפעל במו ידיו להפיכת מפעל חייהם לעיי חורבות? כיצד יוכל להסתכל במראה, כשהוא מעלה על לבו את פעילותו בניגוד מוחלט למצפונו ולאידיאולוגיה המדריכה אותו?
נכון. אנו חיים במצב של אי ודאות. אולם מצב זה הוא מהותי לארץ ישראל ולמדינת ישראל. ארץ ישראל איננה כארץ מצרים, שמימיה מובטחים לה מן הנילוס, אלא "למטר השמים תשתה מים", בתלות בחסדי שמים. גם מדינת ישראל קיימת במצב של אי ודאות מתמידה. מה עם האיום הגרעיני האיראני? האם אינו קיים? (אגב, אם האיום יתחזק, ירצו כולם לעבור לשומרון, כדי להיות בטוחים יותר...). אנו חיים באי ודאות, ובתוכה פועלים כמיטב יכולתנו וכמיטב אמונתנו למען הערכים בהם אנו מאמינים בכל לבנו. אין ערובה מלאה לשום דבר ולשום דרך. אולם דווקא משום כך, החשוב מכול הוא לפעול על פי המצפן הערכי שלנו.
האמת הפנימית
מספרים על יהודי שחי ברוסיה הצארית, והגיע זמנו להוציא תעודת זהות. התלבט אותו אדם על איזה גיל להצהיר בבואו לבקש את התעודה: אם יצהיר על גיל גבוה יותר, התוצאות יכולות להיות כאלה, ואם על גיל נמוך יותר, גם כן עשויות להיות תוצאות טובות, ולצדן גם גרועות. אז מה לעשות? בצר לו, פנה לידידו הטוב. שמע החבר את ההתלבטות הכבדה, קימט את מצחו, ופתאום ענה: "מה דעתך לומר את האמת?". שמע השואל את התשובה, חשב לרגע, ואמר: "הו, על הרעיון הזה באמת עוד לא חשבתי"...
כך גם בשאלה זו. דווקא בזמן של אי ודאות, הדבר הוודאי ביותר שיש לנו הוא האמת הפנימית שלנו. אותה לא יוכל איש לקחת מאתנו. אם נאחז בה, נשמור על זקיפות הקומה הפנימית שלנו, על כבודנו העצמי, על אישיותנו ועל החוסן הנפשי שלנו. כך ניראה בעיני עצמנו, וכך ניראה בעיני סביבתנו, הקרובה או הרחוקה. גם אם ניקלע למציאות קשה, חלילה, עמדה זו היא שתסייע לנו להתמודד עמה בצורה הטובה ביותר שאפשר.
כך מראה גם ניסיונם המר של חברינו המגורשים מגוש קטיף. אלה שהזדרזו לפנות, מרגישים תסכול כפול. גם לא הצליחו לפעול על פי אמונתם הפנימית, וגם לא קיבלו שום דבר בתמורה. רוב ההבטחות שקיבלו לא היו אלא על הנייר. לעומת זאת, אלה שנשארו נאמנים לעצמם ולעקרונותיהם, ופעלו לאורך כל הדרך על פי האמת הפנימית שלהם, על פי רוב מוצאים את עצמם היום במצב טוב במידה רבה יותר מחבריהם, הן במצבם הנפשי, הן במצבם המשפחתי ואפילו במצבם הכלכלי ובתנאי המגורים שלהם. אמנם לכך כלל יש יוצא מן הכלל וישנן גם דוגמאות אחרות, אבל ניתן לקבוע במידה רבה של אחריות שעל פי רוב כך הם פני הדברים.
אין אנו יודעים מה יהיה. לא נאמר "היה לא תהיה", ואף לא נלך לקיצוניות שנייה של "היה תהיה". מה שיהיה – יהיה, ומה שלא יהיה – לא יהיה. אולם יהיה אשר יהיה, נישאר נאמנים לעצמנו, לעקרונותינו ולאמונתנו, ולא נמכור אותן בנזיד עדשים של בצע כסף מדומה ומרומה.
חזק ונתחזק
בעד עמנו
ובעד ערי א-להינו,
וה' יעשה
הטוב בעיניו.