אותות מבשרים סערה"
ימי שבט חלפו עברו, ואתם ניצני פריחה ושקד. ראש השנה לאילן הגיע וניכרו סימניו. העמקים עטו בר מתנובת שדי, כסות מוריקה גוברת על כתמיו הצורבים של הקיץ.
עננים אקטואליים בפתחו של עם ישראל, ענני ברית עם גוי עז פנים "אשר לא מבני ישראל המה". ענני סערה נוקשת ומטלטלת המאיימת לחלק, להפריד ולנתק חלקים מארץ הקודש באמתלה שהסכם כזה יביא שלום.
בדיוק לפני שישים שנה, בשבט התש"ח היה הדבר. אז האמינו בכל מאודם שהיישובים העוטפים את עיר הקודש הם המגן החזק ביותר, הם הביטחון לירושלים, עיר הנצח.
אז האמינו שנוה יעקב ועטרות, השער לבנימין - הם החומה הצפונית, וגוש עציון על יישוביו - הוא החומה הדרומית. כל כך האמינו שהיו מוכנים למסור את נפשם בכל רגע - "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט". עד הסערה הרועמת, הגלים השוצפים ששטפו את גוש עציון, את עטרות ואת נוה יעקב, "עד בלתי השאיר לו שריד".

 נתיב בהר
בוקר מעונן. שמי השומרון סמיכים ואני בדרכי דרומה, לקיבוץ נתיב הל"ה.
בשער הקיבוץ, מתחת לאנדרטת הל"ה, אני שומע עם חברי סקירת שטח קצרה. העננים נעלמו ואת מקומם תפסה השמש. עמק האלה מתגלה אלי ירוק ורענן. טל השמים פרוס כיריעת משי נוצצת על העמק היפה, עמק תלם שהתהווה בין שני סוגי מסלע. יום לזכרה של מחלקת ההר.
ל"ה בחורים, כל אחד עולם ומלואו. מחשבות, רעיונות, הגיגים וקורות חיים. את כולם נשא הרוח ובסערה עלו השמימה. במאבק עיקש, במלחמת מוות, במסירות נפש.
בואדי ג'דור, נתיב הליכתם לפני ההתגלות, אני מתאמץ להיות ראשון. לראשונים שמורה הזכות לגלות דברים שלא יראו בסוף. ראשונים רואים עורבני שובב מקרוב, צבי מדלג על אם הדרך וגללי דרבן אל תלולית של חולד. האבנים הדוממות בואדי ג'דור מסתירות סוד.
אולי ראו את שלושים וחמישה הלוחמים פוסעים כאן בעלטה, מגששים דרכם, מחפשים לעלות אל ההר להציל את גוש עציון. לא על עצמם חשבו, לא על רצונם ולא על כאבם. על כבוד האומה חשבו, על בניה הנתונים בצרה וצוקה, לחוצים ברב דוחק ביד אויב ושונא.
דממת הסלעים. הצומח החד שנתי, צומח ונובל מידי שנה, אך עצים ותיקים אולי זוכרים. זוכרים הדי יריות שהחרידו את שלוות הנחל השקט. הצבאים זקפו אזניים ונמלטו למקום מבטחים. רעש כזה לא אופייני כאן.
עופרת לוהטת, בזעם חיפשה את נפש העלם הדבק במשימתו. עם הנץ החמה, ל"ה יהודים, בני דת אברהם, נמלטים תוך כדי לחימה מול מאות מוסלמים בני דת מוחמד. יצחק וישמעאל במאבק דמים לוהט על ארץ הקודש, על אדמת הקודש.
החלה ה"פזעה" - אותה זעקת קרב הקוראת לערבי באשר הוא ליטול את נשקו ולרוץ למלחמת קודש. מאות מוסלמים נענו לה והחלו צרים על המחלקה מכיוון הכפרים סוריף ואג'בעה ומג'בל סנסן.

 על גבעת הקרב
שם בפסגה אני ניצב מול מרחב פנוי. הנוף פתוח ויפה ואתו מחנק מסוים. אני מביט על טרשי האבן, האמנם כתמי דם? דם שנשפך במסירות נפש תוך מאבק עקוב. "הנה מוטלות גופותינו" , כתב משורר ידוע. היכן? אני מתאמץ לנחש. על הסלע הזה בצורת קשת או שמא ההוא, מוקף הצומח? והיכן נפל אותו בחור 'חסון ושחור' - כדברי הערבים, שנהרג עם אבן בידו?
הדי היריות נשמעים, כעת יותר מקרוב. השוליים המערביים של הרי חברון משתפלים לפני. זוהי הכפיפה המערבית. שלוחות ציוריות נושאות כפרים ישנים וחדשים. מה ראיתם ל"ה, בטרם מוות? הגוש ממזרח נראה קרוב כל כך, הים ממערב ואתם מוקפים המון ערבי. ה"פזעה" הייתה מהירה הפעם ומחנה ערבי שלם - חייל מאומן וטירון שהתחיל, מפקדים מצבא ההצלה, פלח מקומי וה'שבאב' מהכפרים - עט עליכם כמוצא שלל רב.
האדמה. שותקת גם היא, האדמה. מסתירה סודות. רוויה היא בדם הבנים שהשקה והצמיח נרקיסים יפים על ראש הגבעה.

האמנם תטמינונו כעת?
מפקד הל"ה, דני מס, עבר ביחד עם חיים גורי המשורר קורס מפקדי מחלקות בג'וערה ב-1944. חיים גורי שומע ידיעה ראשונית על נפילת כל לוחמי המחלקה וביניהם חברו, דני.
הוא יושב בבודפשט שבהונגריה, בביתו של סופר יהודי שנספה בשואה. שם הוא כותב את "הנה מוטלות גופותינו", שיר שתאם להפליא את קורות מחלקת ההר ברגעיה האחרונים.
מתוך השיר: "לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתנו ריקה... עשינו ככל שנוכל, עד נפל אחרון ולא קם". מתוך הזדהות וטלפתיה כותב גורי שורות אלו שהתגלו אחר כך כנכונות ומדויקות.
אחרון נשארתי, בודד על הגבעה. רוח קרירה החלה מנשבת. קולות האדם חדלו ודממת מוות שררה. להישאר עם המתים או להצטרף להמולת החיים?
החזאי הודיע - גשם בסוף השבוע. הראיתי טיפה על סלע או שמא זו רק דמעה שנשארה? המוות מקיף והמחנק מתגבר, בגבור הרוח מדמה אני שהעשבים שרים. שירה נוגה שהופכת לקינה. על כאב הבשורה, על רעים אהובים שנקטפו ויכלו להמשיך לפרוח. רק יודע תעלומות - "רחוק רחוק מי יראנו ועמוק עמוק מי ימצאנו" - שוזר את חידת החיים שלא נפתור לעולם.
לא בגדתם, ל"ה, נלחמתם בעוז ובגבורה והמוות נשקף בעינכם מתוך הקרב הנואש.
נזכור אתכם, הל"ה. את התום, העוז, האמונה והדבקות. כל עוד נדע על מה אנחנו נלחמים, כל פרח ועץ בגוש עציון, כל ילד משחק וכל תינוק נולד יזכירו לנו אתכם - מחלקת ההר.
רק תפילה נישא ליושב במרומים שישמור את אדמת הקודש בידי יהודים.
רוח קרירה נושבת על האחרון שנותר בגבעה. אני אוסף חפציי ויורד בדממה. האדמה שותקת.