בתמונה: איתן ברושי, עוזר שר הביטחון (במרכז). משימה בלתי אפשרית
ה"סקופים" שתופסים מעת לעת כותרות המבשרות על "העברת מגרון" ועל "צוי הריסה" אינם מחדשים שום דבר, וגם אינם תמימים. מישהו מנסה לסנדל את משרד הביטחון, ובעלי אינטרסים כאלה ואחרים בתוך המערכת הבטחונית מנסים לנתב לכיוון הפתרון שרצוי להם.
ובינתיים, איתן ברושי, עוזר שר הביטחון לענייני התיישבות, באמת מתאמץ. הוא לקח על עצמו משימה לא קלה: עד הדיון הבא בבג"ץ מגרון שיתקיים באוגוסט, הוא מנסה למצוא פתרון מוסכם להעברת מגרון. מוסכם זה אומר מוסכם על המועצה ותושבי היישוב, ומוסכם על השר ועל ראש הממשלה. האם יש חיה כזו? ספק גדול.
במועצה נענים לבקשותיו של ברושי להיפגש, נותנים לו לומר את דבריו, אך העמדה ברורה: אין כל הצדקה לכך שבשעה כזו משרד הביטחון יעסוק בשטויות כשעל ראשו איומי נשק גרעיני וחוסר יכולת לתת מענה בטחוני להפגזות בלתי פוסקות מעזה. ויש חטופים, ויש פיגועים, אז מדוע לבזבז משאבים על פינויים.
בשנת 1978 הוגש בג"ץ נגד היישוב "אלון מורה" שהוקם בראשונה על גבעת רוג'יב (סמוך לאיתמר של היום) על אדמות שהופקעו לשם כך. בעלי האדמות עתרו, לא קשה לנחש ביוזמה של מי, ובג"ץ קיבל את עתירתם שההפקעה אינה באמת לצורך בטחוני כפי שנטען. היישוב אלון מורה הועתק בהסכמה אל "הר כביר", מרחק קילומטרים ספורים, שם הוא נמצא עד היום. ה"הסכמה" היתה הסכמתם של מרבית תושבי היישוב הצעיר. כמה מהם בחרו להישאר ולהתפנות בכוח, מתוך עמדה עקרונית, כשרכושם מועמס על משאיות בידי הצבא וכל תכולת ביתם נשפכת בעירבוביה בביתם החדש.
האם המקרה דומה? יש שיאמרו שכן, וגם כעת, מכיוון שחרב הבג"ץ מונפת, ומשרד הביטחון הסכים לטענה (הלא נכונה) שהקרקע פלשתינית פרטית, ומכיוון שמזה כמה שנים במגרון לא ניתן כמעט לנשום, ואי אפשר לבנות לא בית ולא גן, הרי שכמו אז באלון מורה, מוטב להסכים על מקום חלופי שבו ייבנו סוף סוף בתי הקבע של היישוב. בתי הקבע, הם מדגישים, הם תנאי, שכן עוד אתר-מגורשים-זמני – שכולנו כבר יודעים מה טיבו – אינו בא בחשבון.
ויש שיאמרו – מה פתאום. הזמנים אחרים, המשמעויות אחרות, ואין להשליך. מגרון הוא יישוב לכל דבר ולא נסכים לשום פינוי ושום עקירה. נילחם עד חורמה.
"ברצוננו להבהיר", כתבו תושבי מגרון בפלייר שהוציאו לאור לאחרונה, "שכל המחשבות בדבר פינוי היישוב מגרון או העתקתו למקום אחר, הרי הם אסון ואין להם כל תוקף רוחני, מוסרי או משפטי. מחשבות כאלה מחלישות את הרוח הלאומית", הוסיפו וכתבו, "שבלאו הכי צריכה חיזוק רב, ויש בהם מעין הסכמה ו'הכשר' לתפיסת העולם שיישובים בארץ ישראל הם נכסי דלא ניידי", כתבו.
אבי רואה, יו"ר המועצה, נאלץ להלך בימים אלה על חבל דק. את צעדיו הוא שוקל בזהירות ולא ממהר לקבל החלטות. הוא מוכן לשמוע, להקשיב, להנהן, לשקול. כלל אחד ברור לו מאד: כל החלטה תתקבל בשיתוף תושבי מגרון, ובשיתוף ההנהגה ההתיישבותית וההנהגה הרוחנית של ההתיישבות. מדובר בנושאים עקרוניים וערכיים ולכן ישותפו כל אלה בהכרעה. באופן פרדוכסלי, שני העקרונות שבבסיס שתי הגישות – נכונות בעת ובעונה אחת, אך מה הטקטיקה הנגזרת מהן בשורה התחתונה, מה נכון יותר למען ההתיישבות ומה יחזק אותנו יותר – זו שאלה שהתשובה לה לא פשוטה. "מה שברור הוא שכל העניין של מגרון הוא גחמה של 'שלום עכשיו', אין כאן שום דבר אמיתי", אומר אבי רואה. "אין אף פלשתיני שהוא בעל הקרקע שדורש שיפנו את אדמותיו. 'שלום עכשיו' הם הגיס החמישי שמנסה בכל דרך להרוס את ההתיישבות בדרכים פסולות. אני מקווה שכמו בעבר, בהסכמי המאחזים הקודמים, שבמבחן המציאות רק חיזקו והרחיבו את ההתיישבות, גם במבחן הזה נצא מחוזקים".