באחד מישובי בנימין ארע המקרה, אשר הסתיים באופן מביך. אין ספק כי הוא יעניין כל אחד ואחד מתושבי בנימין, ולא רק בשל היותו מרתק. בסיפור המקרה מקופל מסר שאסור לפספס.
ומעשה שהיה, כך היה:
יום שישי, ערב שבת קודש "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל". הכנות לשבת שלום, מי במכולת ומי במטבח, מי באולם השמחות היישובי, מכניס את הרך הנימול לבריתו של אברהם אבינו (מכניס האורחים), ומי האורחים שבאים להשתתף.
ובתוך כל אלה עלמה מגיעה, פותחת שולחן ושלט תולה - "בית אחד"! שמאלנית חדרה לישוב ומנסה להפיץ תורתה! בין המכולת לאולם השמחות, בנועם המאפיין את אלה, מנסה להכיננו ליום של פינוי, וכבר לדון על גובה הפיצוי. יש אומרים, אף משתדלת לקנטר, לא מצאה לה מקום אחר?!
תושבי היישוב – אינם אדישים. באים, מתווכחים, ויש מתרגשים. והנה, האווירה מתחממת: כבר חווינו גירוש! גם אם לא על בשרינו ממש, הרי שעל בשר אחינו, והכאב עוד בוער בעצמותינו.
כבר חלף שלב הדיבור והדיון, והחום באוויר מגיע לאלימות של ממש. זה התחיל באלימות מילולית, גידופים, כינויים, קללות ואיומים. וכאילו לא די באלו, החריפה התגובה וגלשה לאלימות פיזית, וכאן, במחילה, נימנע מלתאר את שקרה, הקורא יכול להפעיל דמיונו...
ובעוד האלימות גואה -
פתאום יוצאת ממסתורה רכזת הקהילה לחוצה ומבולבלת - מצלמה נסתרת! פורים בפתח ואת המסיבה כבר מכינים, נראה כי כבר יש חומר לסרטונים... השמאלנית - ממש לא, סך הכל חברה של הרכזת, שעשתה לה טובה, שחקנית ותו לא...
הפנים שלנו
מסתבר שלא את כולם זה הצחיק, והיו שנפגעו. בהם תושבים וגם אורחים שהגיעו לישוב. אכן, אין זה ראוי לפגוע באף אחד ובודאי שאין זו חוכמה לשמֵח על חשבון האחר.
ובכל זאת, מדוע גם זו לטובה?
נצייר את המקרה עם הבדל קטן, קטן אך מאוד הגיוני, ויכול להתרחש בכל ישוב במטה בנימין כבר מחר. הרי השמאלנים אינם נחים על שמריהם, ומחר בהחלט יכולים הם להגיע למקומותינו ולפעול כמצוות אמונם ומצפונם, אם בדוכן ואם בפתח בית הכנסת. ורגע, מדוע לא ילמדו מאתנו ויקיימו את מצוות הקש בדלת? אם כך, תארו לכם מצב אפשרי אחר: דמיינו לכם שלא היתה זו מתיחה כלל וכלל, ובמקום רכזת הקהילה מאחורי המצלמה היה זה צלם מסקר, כזה שבאמת בא להראות את המתרחש מעבר לגדר.
או אז, התמונות שאצל רכזת הקהילה בארכיב ייגנזו, על מנת שלא להלבין פנים, אצל צלם אחר על כל מסך ישודרו, במטרה להוכיח, ש"אלה המתנחלים שונים ומשונים, ואף מסוכנים!", ואיננו בטוחים שנשב בגאווה ונצפה בהן בהנאה, כשבצלחת גרעינים, ועם חיוך של נחת מרוח על הפנים...
פנים אל פנים
נחזור לעניין המהותי: רק לפני זמן קצר הרמנו על נס את הצורך בהידברות. אף שינסנו מותניים ויצאנו לערים במסע "פנים אל פנים". אנו עדיין מקווים שיהודים לפחות יקשיבו ליהודים.
זה המקום לגלות עוד דבר מה מעניין: לפני כשמונה שנים השתתף היישוב שבו אנו דנים בפרויקט של הידברות מול "דור שלום" השמאלנים. פעם בשבועיים נסעו 'המתנחלים' לירושלים, לבית דור שלום, ופעם בשבועיים הם, השמאלנים, הגיעו עד הלום. בסיום הפרויקט התארחו אלו השמאלנים לשבת של שלום ביישוב, וכל המשתתפים הרגישו שהיה כאן משהו מאוד חשוב. זוהי האווירה שעלינו להמשיך לקיים: הידברות כנה מתוך הכרה כי "אנשים אחים אנחנו".
למען הסר ספק – נחדד, נבהיר ונבדיל - איננו דנים בשאלה האם יש לשלול אלימות בכל מצב; יש מצבים בהם אנו מותקפים בברוטאליות, או אז ראוי לבחון את זכותנו להתגונן ולהגיב בהתאם. אבל, בכל מקרה, כאשר מי מאחינו בא מולנו במילים, ראוי להשיב לו במילים – אסור לנו לראות כל מי שמתנגד לדרכנו כאויב.
"אל תביאנו, לא לידי ניסיון...". עם זאת, נראה כי אם נצטרך להתמודד עם מצב דומה לנסיבות שהיו כאן באותו יום שישי, לא על דרך האלימות תהיה תפארתנו. יש אומרים – אפשר להתעלם, ובכך את השמאלנים לייבש. יש אומרים, אדרבה - נדבר, נדון ונוכיח! ויש מי שייצא מגדרו כאברהם אבינו מכניס האורחים, ויגיש תה ועוגה (אף אם יפרשו זאת בטעות כאילו בכך מגישים גם את הלחי השניה). מכל אלה, יבחר כל אחד את הקרוב לליבו ולאופיו. כך או כך - את היצר המשחית ראוי לכבוש, וכך גם את הכעס, "... ולא לידי בזיון".
גם זו לטובה
"ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו? [ומדוע קראו לו נחום איש גם זו?] - דכל מילתא דהוה סלקא ליה [שכל דבר שהיה קורה לו] אמר גם זו לטובה" (תענית כא:).
הגישה המקובלת הנה כי נחום איש גם זו היה מסוגל להכיר בחסדי ה' בכל עת, גם כשכלפי חוץ לא נראו כחסדים כלל וכלל, ואכן מעלה זו גדולה היא ויש להשתדל ולנהוג על פיה. אך מסתבר כי לא די בהתבוננות חיובית. את גישת "גם זו לטובה" אפשר ליישם גם מעבר להתבוננות ולעיניים, באופן בו רק בוחנים את הדברים באורח חיובי. את גישת "גם זו לטובה" יש ליישם גם בידיים ובמעשה! בידינו להפוך את הדברים וליצור "גם זו לטובה"! המקרה דלעיל, יהפוך לטובה רק אם נפנים את הלקח, ונקבל על עצמנו איפוק במקום בו הוא נדרש, ויחס של אחווה בין אחים.
אכן, חבל שחברים בישוב כאבו ונפגעו. אך אם מכאן ניבָּנה ונלמד, הרי ש – גם זו לטובה!