על הסרט "לגעת שוב" - סרט מסע. בימוי: גילי ליכטנפלד, הפקה: עדיאל שפיגל
יוקרן ביום הזיכרון בערוץ הראשון

הסרט לזכרם של אייל ויעל שורק הוא סרט מסע. הוא נולד במסע הליכה, בליל קיץ אחד, מעלי לגבעת הרואה הסמוכה. עדיאל שפיגל וגילי ליכטנפלד צעדו את צעדת הג'וגינג שלהם. עדיאל הוא חבר של אייל, שהרגיש רצון לספר את הסיפור שלא סופר, והפך את גילי, במאי סרטים דוקומנטרי מעלי, לשותפו.
הסרט הוא מסעם של שלושה אחים מכפר אדומים, גוני יותם ורוני, שיוצאים בעקבות האח אייל, להכיר אותו, להכיר את אשתו יעל, להכיר את שורשיהם, ובעצם להכיר את עצמם דרכו.
אייל ויעל שורק נרצחו בליל שבת בכרמי צור כשמחבלים חדרו ליישוב. יעל היתה בחודש התשיעי להריונה.
זהו מסע "אשכרה". הוא עובר בנופים, ביישובים ובעיקר באנשים. הוא תמצית היופי היהודי, ישראלי, אנושי, של הארץ הזו. הוא לא מבחין בין חילוני לדתי, בין גבר לאשה, בין מבוגר לצעיר. היטיב לבטא זאת יותם: "במהלך השבעה, אהבתי את כולם. ראיתי איך כל בן אדם הוא משהו מיוחד. אסור ללכת עם סטיגמות. כל אדם הוא אוצר".
זהו תמצית הסרט – מסע של גילוי והתגלות.
מרגע לרגע הצופה מתאהב יותר בילדים המופלאים האלו – גוני יותם ורוני, אייל ויעל. גם אם לא הכרת מעולם את גוני, אתה מתאהב בעוצמות שלה. אשה שמחפשת את האשה של אחיה, אשה שמבינה אשה. אשה שמתחקה אחרי אשה, כואבת את כאב האמהות הלא ממומשת.
ורוני – כובשת. בישירות, בכנות, במפגש של שש שנים אחרי, כשהיא זוכה לגילוי מהו הכוח הטמון באייל ויעל.
יותם משתף בניסיון שלו לשאול "מה זה עבורי?". שאלות של מסע אמיתי, של בדיקת דרך. של התבוננות פנימית, צמיחה וגדילה.
ברגע של הבשלה בסרט שואל יותם את שאלת ההבשלה של הזוג והפרי שנקטף. והמורה הרוחני, הרב יוסף קלנר, עונה: הפרי פירושו להיות מחובר לתום ולטוהר של אייל ויעל. לשאול את עצמך ממה אתה שמח בחיים? מדברים שיימחקו עוד חמש דקות? נצח ישראל לא יימחק בחמש דקות!".
וכמו שיש מורה רוחני – יש מורה רוחנית: דנה סליי, ממדרשת הרובע, משלבת באישיותה את החיבור המרתק של נוכחות מלאה וצניעות, ומוכיחה שאפשר להיות נוכחת, ועוד איך נוכחת, ובכל זאת בצניעות.
על רקע נופי העיר העתיקה דנה מדברת באותנטיות, בעוצמת הרכות, בחיוך שובב – הלוואי ירבו כמותה על המסך. עוצמה נשית דתית שהגיעה זמנה להיראות.

52 דקות של סיפור אהבה: זוג צעיר, חייל עדיין בשירות צבאי, שמממשים את אהבתם באינטנסיביות. החוויות עם אייל – הם תמיד במקסימום – אפילו השובבות שלו אינטנסיבית – להרגיש הכל עד הסוף. אייל מועצם עם יעל, בכלל אייל נותן לכל מי שלצדו להרגיש מלך.
סיפור האהבה מקרין על המשפחות, קנדל ושורק: יהודה קנדל כך כל אוהב את ירושלים, שבאוטובוס, בדרך ללוויה, הוא שר 'אם אשכחך ירושלים', וכך גם על הקבר הטרי. אלישבע אשתו מקרינה את אותו אור.
חנן ורינה שורק מתלבטים. המסע הזה הוא סגירת מעגל או פתיחת מעגל? הסינרגיה שביניהם היא עצמה תנועה בלתי פוסקת של מעגל אינסופי העובר ביניהם.
אין שום ניסיון לייפות את המציאות. בזה הסרט מזכיר את ספרו העכשווי של הר' חיים סבתו "בואי הרוח". תיאור מלא רגישות שכולו השראה לרוח הגדולה. כך גם "לגעת שוב". זהו סרט מרפא, נוסך השראה ומלא אור ותקוה.
ההקרנה התקיימה בבית בגין. האנשים שהגיעו התאימו לתיאור של הר' קלנר בסרט את אייל ויעל: אנשים בעלי מגנטיות רוחנית. קהל שהוא כולו ורסיה חילונית דתית עוצמתית בעלת אינטואיציה אישיותית שנותנת כוח לכל הבאות.
ואם באינטואיציה עסקינן – המוסיקה המלווה היא שירה חיה של המסע.
"דרור יקרא לבן עם בת וינצרכם כמו בבת. אייל ויעל, שהמוסיקה הבוקעת בצירוף שמות הזוג מדברת את עצמה, נרצחו בליל שבת קודש. המוסיקה המלווה את הסרט היא מוסיקה חיה שמתחשק לך לשיר תוך כדי המסע. שרים את החוויה, מתרגשים ודומעים וממשיכים לשיר: שירת חיים, שירת נשמה, שירת תפילה.
"לגעת שוב" – נחשון קנדל אומר, לגעת זו מילת המפתח. לגעת שוב – נוגע בכל אחד מהצופים ומחיה אותו. המסע הזה הוא זיכרון חי, מסע של פגישה עם האינסוף, מסע של טרנספורמציה, של התמרה למימד אחר, ובכך הופך להיות מסע מרפא.
האם נוגעים בחושך ונשארים שם, או שעוברים בחושך ופוגשים אור?
זוהי שאלת המסע. המסע מאיר את האנשים והאנשים מוארים מן המסע. המסע מזמן גילוי והתגלות. כל אחד נפגש במסע של עצמו. מסע שבו שופכים אור אחד על השני. על מי שבתוך הסרט ומי שמחוץ לסרט – אין הפרדה, הכל אחד.