שבת בשדרות
אני כותב ודמעות של פאניקה עולות לי בעיניים מהזיכרון. כל בום שאני שומע, מתקשר ישר לקסאמים. אני שומע נפילות גם כשאני בחזרה בבית.
חזרתי לשדרות אחרי תקופה ארוכה של ניתוק. קצת מתרגש לחזור לאקשן, לחזור לבלגן. אומר שלום לאנשים, מרגיש ותיק... מצפה לשבת מעניינת, שבת עם עשייה, עם התנדבות.
מישהו מלמעלה סידר אחלה שבת. אמרו בחדשות שלא יהיה גשום, אבל כנראה שזה לא חל על הקסאמים. כי מאותו רגע, בלי אזהרה... שבת של נפילות, של מקלטים, של לחץ, של בלבול...

שתי שריקות
אני לא יודע אם אותו קסאם בשבת התפוצץ 200 או 500 מטר ממני. זה לא משנה. התחושה שנשארה היא כאילו הייתי במקום הנפילה. רגע הולכים בשקט, בדרך למשימות, לעזור לאנשים שקצת קשה להם, שקצת חסר להם. הולכים יחד כקבוצה עם רצון עז לתרום, ובשנייה אחת – "צבע אדום" - רצים, מחפשים קיר מערבי להתגונן מהקסאם, מגיעים לבית, הבית נעול, מתחבאים במדרגות... שירה, אני ורון, הילד הקטן שיצא איתנו, בן 11.
האזעקה נעלמה, שקט גורלי, ופתאום – שתי שריקות מחרידות, ואחריהן שני פיצוצים מחרישים! רון מפחד, כמעט בוכה, האמת היא שגם אני. הכל רועד, אנחנו מזהים כיוון נפילה – המקום בו ישנו...
אנחנו קמים ורצים להודיע לשאר הקבוצה שאנחנו משנים כיוון והולכים לאזור הנפילה, מתחילים לרוץ.
שתי דקות של ריצה ושוב "צבע אדום"! ריצה, בית, הכל רועד... זו שגרה זו?

שבת שלום
מגיעים לזירת האירוע. עפר בכל מקום, חלונות מנופצים בקוטר של שכונה! עשרות אנשים, אמבולנסים, בלגן. צעקות בכל מקום. לפניי עוברת על אלונקה נפגעת חרדה, צורחת, בוכה. אליה נטפלים כמה צלמים, "רוצים להראות לעולם" או אולי לבוס. מצלמים, מקליטים, חודרים.
רכב מגיע במהירות ונעצר בקרבת מקום, "איפה אשתי?", צועק גבר ממושב הנהג.
שני אנשי ביטחון נכנסים לגן ומנסים להוציא את הקסאם מהאדמה, תמרור בגודל של כמעט שני מטרים שעף באוויר ישירות לתוך חצר של גן ילדים.
הם מרימים אותו בקושי אל הג'יפ. רק שלא יהיה צבע אדום עכשיו, אני מתפלל. סביבי הכל רועש, הכל קורה. מלא אנשים המון קולות, צעקות. עוד לא הספקתי להתאושש מהנפילה, או ליתר דיוק מההפגזה, ואני כבר צריך לרוץ לעזור לאנשים, לתקן נזקים, להרגיע.. שבת שלום... איזה שלום ואיזו שבת...

נפגע חרדה
אני צריך רגע, הלב שלי דופק יותר מדי מהר.. אני מתיישבעל חומת בטון, מנסה לנשום לאט, המראות חולפים מול עיניי כמו סרט נע. כולם רצים, כולם צועקים. עשרות מתנדבים מהארגון מסתובבים בין האנשים, מדברים, מרגיעים, מחבקים... לבאחד... זה השם המדויק לארגון כזה.. אלי מגיע מישהו ושואל מה שלומי.
אני רוצה כוס מים. הוא צוחק, "מה אתה נפגע חרדה?". אני מחייך ואומר לו שכן, גם לי מותר... אבל אני לא יכול להיכנס להלם, אסור לי! יש אנשים לטפל בהם, יש זכוכיות שצריך לנקות. יש ילדים שצריך להרגיע! אז נפל לידי טיל, אז התפוצץ לי באוזניים קסאם, אז מה? מי אני בכלל לעומת האנשיםששורדים את זה יום יום?
אני מתרגל נשימות איטיות עם יד על הדופק. מולי,על הצומת, מנסים כמה חברים מהארגון להחזיר לגן חתיכת ברזל שפעם הייתה אוטו של ילדים ועפה מהפיצוץ.

מותר לבכות
הכל נרגע, האנשים נכנסו בסופו של דבר לבתים, הניידות הסתלקו ואתם הכתבים.
במקום לא נשאר סימן לנפילה מלבד כביש מלא זכוכיות ועפר, ובור בעומק מטר בתוך האדמה בגן הילדים. אם זה לא היה שבת... בשעה הזו בדיוק... אם זה היה קורה 5 דקות לפני, כשעוד היינו שם כולם...
עד מתי יימשכו הניסים?
יושבים באולם הספורט בבית הספר המקיף, אוכלים מדברים, קצת נרגעים. בום! נפילה נוספת, בלי התראה, בלי צבע אדום, עוזבים את הכל, רצים למקלט. פתאום – "צבע אדום", יגיעו עוד נפילות, אני בטוח.
ידעתי.
כשאני לבד, אני לא צריך להיראות חזק. אני לא צריך לעזור, לטפל, להרגיע.. מותר לי להיות מותש... מותר לי לבכות..