ב"ה, אדר ב' תשס"ח
פסגות

שְלל צְבעים

בעד החלון נשקפה
וַתְּיַבֵּבאֵם...
שלל צבעים... (שופטים ה, כח, ל)

משקיפה בעד החלון על סרטים הקשורים למכונית,
שלל צבעים מתנפנפים ברוח.

סרט כתום–
כתם שאינו מתיישן,
עדות לחורבן גוש פורח,
להמוני מתיישבים שנעקרו-נופנפו לכל רוח
כאילו היו סרט כתום על מכונית.
ביניהם - ידידים, מכירים, קרובים,
ומשפחת מאיר בננו שגורשה מכפר דרום,
וצעיר ילדיה (אז) –
פליט בן 36 שעות ...

ואקונן –
אֵיכה היה...

סרט זהוב
(עוטר עיר-קודש מאז העניק רבי עקיבא "ירושלים של זהב" לרעיה רחל) -
עדות למאבק על עיר-שלֵם
שחוברה לה יחדיו,
וממשלת זדון מבקשת לחלקה,
לתת בְּתריה אתנן לזרים...
(וכמו בסרט-נע
עולה תמונת מגורינו ברובע היהודי,
חובקים את בכורנו אריאל –
ראשון לנולדים בין החומות...)

ואבך–
אֵיכה נבגדה.

סרט לבן-לא-צבע,
(אולי דהו בו קווי תכול)
עדות לחולשה, רפיסות
ונמיכות קומה.
חיוור וכנוע מתנפנף עם בלוני-שלום,
מעופף במרחבים, נגב עד גליל.
אספסוף צעיר השתלח ביהודי פקיעין,
קרַב לדירת בתנו דבורה ובני משפחתה,
ורק דרוזי אציל הבריחם אל ביתו,
הציל נפשות יקרות (לא רכוש) מפוגרום.
וסרט לא-צבע הלבין מעשה,
כאילו היה משובת נעורים,
ובמקום להניח אזיקים על פורעים,
נכרך סרט על צוואר שוטרי ישראל.

ואתמה –
איכה היינו?

צבע אדום –(זהירות צבע טרי!)
שורק בשדרות ובעוטף עזה,
עדות לשגרת חיים צבועה באדום,
אות לפחד קיומי.
האדום זורם לי בלב,
מציף בחרדה את חדריו.
תושבים נַסים משטח פתוח למיגונית,
ביניהם אריאל בננו ובני משפחתו חביבים.
רקטות נוחתות, מאיימות,
וסרט אדום לא מתנפנף על מכונית.
בחלל-ארץ תועה, מחפש נקודת אחיזה,
מרחב מוגן בין שדרות-עַם הערֵבים זה לזה.

ואדמע –
אֵיכה?

משקיפה בעד החלון.
שלל צבעים מסמא את עיניי.
מיבבת.