ספק אם אלפי האנשים שפקדו את מגרון ביום העצמאות ידעו עד כמה חשובה נוכחותם לאנשי ההר הזה, השולט על הציר הראשי בבנימין; אנשים הנתונים בעיצומו של מאבק איתנים על עתיד יישובם, ושואבים כוחות ואופטימיות מהידיעה שהם לא לבד. חוות הסוסים של איתי ומוריה הראל משכה אליה רבים מהבאים, חלקם הרימו גבה נוכח שמה, מה לסוסים ול"חי בסרט"?
"חי בסרט" זו לא רק חוות סוסים, זהו שמה של תכנית חינוכית ייחודית לקידום נוער, שפיתחו איתי ומוריה הראל, מראשוני מגרון. איתי, עובד סוציאלי, ומוריה, שעוסקת בקולנוע, זיהו את הפוטנציאל הקיים בעבודה קולנועית ככלי טיפולי. "העבודה הקולנועית", מסביר איתי, "דורשת תכנון, מחויבות, עבודת צוות והגדרת סדרי עדיפויות, ודרכה בני נוער מפתחים את היכולות האלה. בנוסף, המיומנויות הקולנועיות מקנות להם כישורי חיים ברמה גבוהה, מחזקות את הביטחון העצמי שלהם ויכולות לסייע להם במציאת תעסוקה בעתיד". כיום מיושמת התכנית באולפנת דולב, אך החלום של הזוג הראל הוא להביא קבוצות נוער למגרון.

איתי הראל, 34, גדל בעפרה מינקותו. אביו, ישראל הראל, ייסד את מועצת יש"ע ואת עיתון נקודה, ונמנה עם חשובי האידיאולוגים של ההתיישבות ביש"ע. עם קומץ צעירים בני עפרה הקים את עמונה ושימש מזכיר היישוב שלוש שנים. הוא עף מקורס קצינים באשמת "עודף ביקורתיות כלפי המערכת", אך השלים אותו במסגרת שירות המילואים. אחרי הצבא למד עבודה סוציאלית והקים את היחידה לקידום נוער במתנ"ס. כיום הוא מטפל באמצעות סוסים בחווה שלו במגרון.

אשתו מוריה, 30, גדלה בכפר סבא כעירונית לכל דבר. אביה, יעקב גל ז"ל, היה אוהב התיישבות גדול ויזם מכספו ובאופן עצמאי פרויקטים לפיתוח הגבעות סביב שבות רחל. את השירות הלאומי עשתה במדרשה בעפרה בתחום הקולנוע. היא המשיכה ללימודי קולנוע וכיום היא בעיקר מלמדת.

מחנה חפירות
הסיפור של מגרון החל עם תכנון הכבישים העוקפים. באותו זמן עבד במטה הארכיאולוגיה של המנהל האזרחי שמעון ריקלין, גיסו של איתי ותושב מכמש. ריקלין עמד בנקודה בה יושבת כיום מגרון, ודמיין את ציר התנועה המרכזי. הוא הבין כי מדובר בנקודה קריטית לשלומה ולשלמותה של ההתיישבות היהודית: רמה החולשת על החיבור אדם-עפרה בקו דרום-צפון, ועל החיבור מכמש-פסגות בקו מזרח-מערב.

במקום נמצאו מתקנים חקלאיים עתיקים וריקלין הקים מחנה חפירות, במימון המועצה האזורית ובחסות אקדמית של אוניברסיטת בר-אילן. באישור המנהל האזרחי הוצב קרוואן, ואיתי, יהודהל'ה צור מפסגות ונערים בגיל תיכון, גרו בו והשתתפו בחפירות. לשווא ניסו לאתר יוצאי צבא מקרב חברים ומכרים, אך רק בני נוער הסכימו לבוא.

תנאי המגורים הורעו בהדרגה. אחרי כמה חודשים הוּצא הקרוואן לבקשת המנהל האזרחי והצעירים עברו למכולת פח. כשזו פונתה נותרו במקום רק צור והראל בסככה עטופת ברזנט. בלילות חובת הנוכחות על שניהם, ובימים חילקו את הזמן ביניהם, תוך תמרון בין עבודה ולימודים. הקושי היה גדול ביותר. לאחר זמן הוצבו במגרון אנטנות סלולאריות ובהמשך הונחה לידן מכולה. איתי כיתת רגליו בין בוגרי צבא וחיפש שותפים במאמצים רבים. לבסוף הגיעו למקום שלוש בנות. בנוסף לבני העשרים גרו במגרון גם נערים מהיחידה לקידום נוער שהוריהם הסכימו לכך. אז כבר היו במגרון שתי מכולות וששה מגורונים. בין פורים לפסח תשס"ב הגיעו ארי ושירה הנדלר עם בתם – המשפחה הראשונה במגרון, ואחריה נעמדו בתור עשרות משפחות, עד היום.

הייתה זו תקופה של תנופה משמעותית למגרון. הפיגועים הקשים של האינתיפאדה השנייה, ותקופת האיפוק הארוכה שקדמה למבצע חומת מגן, ייצרו מוטיבציה חזקה בכל הדרגים. בהוראה ישירה של ראש הממשלה דאז אריאל שרון הוחל בפיתוח המקום. כמעט כל המבנים שהונחו הגיעו חדשים מן המפעל. שבועיים לאחר ביקור מנכ"ל משרד התשתיות ואנשי חברת החשמל בוצע חיבור מסודר למקום. בוצע גם חיבור מסודר של חברת מקורות ושל חברת בזק. הקרוואנים הונחו בסדר מופתי אך בצפיפות, מכיוון שתוך כדי הפיתוח קיבל משרד השיכון הוראה להגדיל את תכנית הבינוי מ-180 יחידות דיור ל-580. שתים-עשרה משפחות חתמו עם אמנה על חוזה לרכישת בית עוד בטרם הוחלט על הדגם הסופי, ובטרם החלו בעבודות עפר - ביקוש חסר תקדים בהתיישבות. במקום הוקמו בית כנסת, גן ומעון, ואריאל שרון אמר שממגרון יש ללמוד איך מקימים יישוב.

אלא שהחיבור היעיל והמקצועי של חברת החשמל לא נרשם על שם מגרון. השם שניתן לו היה "ביתן שומר כוכב יעקב מערב". "זה סיפור המאחזים", אומר איתי הראל. "כולם היו כאן, כולם ידעו בדיוק על מה מדובר, הם קיבלו הנחיה מפורשת מלמעלה ורצו לבצע את ההוראה, ועדיין, הקפידו לא לתת לו שם של יישוב חדש".

 איום הפינוי הראשון
ב-8 בדצמבר 2003 התקיימה פגישה בין שר הביטחון שאול מופז לראשי המועצות ביש"ע בנושא המאחזים. מופז הבהיר כי מופעל לחץ על ישראל וכי יש כוונה לפנות את מגרון. לשמע שמה של מגרון יצא ראש המועצה דאז פנחס ולרשטיין מכליו. "במגרון יישפך דם", אמר למופז ועזב את החדר בזעם. הוא ניתק את הטלפונים הניידים ונסע נסער למגרון, לדבר עם התושבים.

פינוי מגרון עמד על הפרק בתוך שבועות ספורים. קצינים מאגף הלוגיסטיקה של צה"ל ביקרו במקום לבחינת העברת מבנים. ביתם של איתי ומוריה גויס למאבק. הוא אכלס עיתונאים וכתבים והפך למוקד פעילות סוער. תושבי מגרון והמועצה האזורית ארגנו אירועי מחאה והצליחו לעורר סערה ציבורית. התכנית לפינוי מגרון הוקפאה.

מאז לא נעשה עוד פיתוח ממשלתי של מגרון. כל פיתוח נעשה באופן פרטי או מתקציב היישוב. אמנה הפסיקה את פרויקט הבנייה, ואת בית הקבע שלהם, אחד משני בתי הקבע במגרון, בנו איתי ומוריה באופן פרטי. את המגרש בחרו בקפידה על סמך התב"ע הקיימת, תוך התחשבות באתר הקבע המתוכנן. הם נכנסו לבית לפני שלוש וחצי שנים, ומתגוררים בו כיום עם ארבעת ילדיהם.

כעובד סוציאלי איתי מוצא את המאחזים ביש"ע הולמים מאוד קידום נוער המנותק ממסגרות חינוכיות. הרישום הראשון של מגרון בפרוטוקול בית המשפט דווקא לא היה קשור לפוליטיקה. "כשעבדתי במתנ"ס בקידום נוער חזרתי למגרון לפני פסח מחודש מילואים, ואחד הנערים שלי היה במעצר. באותו יום הייתה לי פגישה במגרון עם פנחס וזמביש, ובאמצע הפגישה עשיתי דבר שלא עושים. אמרתי להם שאני מצטער אבל יש לי דיון בבית משפט, ועזבתי את הפגישה. כשהגעתי התברר לי שהסנגוריה הסכימה שהנער יישאר במעצר עד תום ההליכים. הגעתי לשם מותש מחודש מילואים וצעקתי בבית המשפט. בסוף הצעתי שהוא יבוא אליי למגרון לחלופת מעצר עד לדיון הבא והתחייבתי להיות צמוד אליו. בפרוטוקול של בית המשפט נכתב במפורש: "הנער ישהה במגרון". חשבתי שזה ייקח שבוע, עד אחרי פסח, אבל בסוף זה נמשך שמונה חודשים". הנער התלווה לאיתי בלימודי התואר השני באוניברסיטה, והמתין ברכבו כשיצא לפגישות היכרות. הוא אפילו התארח עמו בבית הוריה של מוריה, אשתו, בשבת הראשונה שהוזמן לשם. אחרי שהתחתנו, גר אמנם במגורון משלו, אך עדיין אכל אצלם. "היו לו הרבה רישומים פליליים, ולמרות שמה שעשיתי נחשב לחסר גבולות ולדבר שלא עושים, זה הדבר שהכי קידם אותו בחיים. הוא השתתף בבנייה של מגרון, לקח אחריות, וזה נתן לו כבוד ושייכות".

שחיתות וחוסר היגיון

המאבק הנוכחי על מגרון החל לפני שנה וחצי, כשתנועת שלום עכשיו עתרה לבג"צ בשמם של כמה מבעלי הקרקע הרשומים בטאבו והצטרפה לעתירתם ככוללת את היתר. העתירה הוגשה נגד שר הביטחון, מפקד כוחות צה"ל ביו"ש, ראש המנהל האזרחי ומפקד מחוז ש"י במשטרה, המיוצגים ע"י פרקליטות המדינה, ונגד מזכיר ועד היישוב מגרון. בעתירה התבקש בית המשפט להורות להם לנמק מדוע אינם נוקטים בכל הפעולות הדרושות לפינוי מגרון, המוגדרת בעתירה מאחז בלתי חוקי.

הדרישה לפינוי מגרון מתבססת על שני היבטים: האחד הוא הטענה כי מגרון יושבת על קרקע פרטית שאינה שלה, והשני הוא שתכנית הבינוי לא סיימה את הליכי האישור, אינה בתוקף והבנייה במגרון בלתי חוקית.

בתשובתה לבג"צ קיבלה המדינה את הטענות וציינה כי שתי השאלות העומדות על הפרק הן מועד פינוי המאחז, והאופן בו יפונה – בכוח או מרצון. המדינה נדרשה לעדכן את בית המשפט בהתקדמות, והיא ביקשה וקיבלה דחיות רבות. לבסוף, בינואר 2008 הודיעה המדינה לבג"צ כי על פי החלטת ראש הממשלה ושר הביטחון תפונה מגרון עד תחילת אוגוסט 2008.

בניגוד למדינה, בתשובתה של מגרון לעתירה אין קבלה של טענות העותרים, ועולה ממנה מורכבות סוגיית הקרקעות ביהודה ושומרון. מפיו של איתי זה נשמע פשוט: "צריך להבין שרישומי הקרקעות ביהודה ושומרון הם רצופי שחיתויות וחסרי היגיון. הפרצלציה לא תואמת את תוואי הקרקע וגם לא טרסות שנמצאות בשטח. יש חלקות בתוך חלקות וצורת הרישום נעה בין תום לב לבין שוחד בין מוכתרים. ברוב המקרים מי שרשום כבעל החלקה אפילו לא יודע על זה. מתוך 50 חלקות, אנשי שלום עכשיו הצליחו לאתר ששה בעלים רשומים, ש-15 מתוך 60 המבנים של מגרון יושבים על החלקות שלהם, כביכול. ואדי ענק חוצה בין מגרון לבין בורקא ודיר דיבוואן, הכפרים של הערבים שחתומים על העתירה. לא יכול להיות שהאדמות האלה שלהם. מעבר לזה, לפי החוק העותמאני-מנדטורי-ירדני שחל באזור, כל הקרקעות הן אדמות מדינה אלא אם הוכח אחרת. הנחת היסוד הזו מופיעה אפילו במבוא לדו"ח המאחזים של שלום עכשיו. על פי החוק הזה זכות היחיד על אדמה שלא עובדה, שלא הוחזקה ושלא שולמו עליה מיסים - פוקעת, ומראש – קרקע טרשית היא אדמת מדינה. למעשה, יש כאן הכל חוץ מקרקע פרטית".

איתי שולח אותי להתרשם מאופי הקרקע הטבעית של מגרון. סמוך לבית הכנסת משתרע אזור רחב ידיים שלא עלה עליו דחפור. המשטחים העצומים של סלע אֵם אפור ומישורי עונים באופן שאינו משתמע לשתי פנים להגדרה "אדמת טרשים".

"אין סיכוי שערבי ירצה אדמה כזו", מסביר איתי. "שלום עכשיו בדקו מי רשומים כבעלי הקרקע, אולי שילמו להם כסף, והחתימו אותם על ייפוי כוח לעתירה בבג"צ. אם באמת היה להם עניין בקרקע, יש פרוצדורה פשוטה לטיפול בפלישה שהם יכלו להפעיל. אבל מ-1999 לא היה שום עימות בשטח, לא הוגשה תלונה במשטרה על השגת גבול ולא הוגשה תביעה לבית משפט השלום. יותר מזה, העתירה של שלום עכשיו לבג"צ היא ניסיון להתחמק מהסוגיה הקניינית ומהוכחות על רכישה ובעלות. בבג"צ הרי לא מוצגות עדויות והוכחות בהגדרה, ויכול להתנהל רק דיון ציבורי, ולא משפטי. דווקא עם הטיעון התכנוני יותר קשה להתמודד, אם כי הסיבה שהתב"ע של משרד השיכון איננה בתוקף קשורה למעמד הקרקע. חוץ מזה, ביישובים הכפריים במדינת ישראל בכלל, הליכי ההתיישבות משיגים תמיד את ההליכים התכנוניים הפורמליים".

- למה אתם מתנגדים כל-כך לרעיון של העתקת היישוב למקום אחר?

איתי: "העתקה של מגרון היא תחילת חורבן ההתיישבות. אם מועצת יש"ע תסכים לזה שבגלל קרקע פרטית צריך להעביר את מגרון – מה היא תטען לגבי 196 בתי קבע בגבעת צבי בעפרה? הרי היא לא תתן להרוס את כל עפרה?! מה היא תטען לציבור הרחב? במה זה שונה? במגרון 45 משפחות עם גני ילדים ומעון. ההבדל הוא הבדל כמותי ואין לדבר סוף. באופן עקבי מציג עיתון בנימין את העמדה שאם זה רק היה מסתדר והיה עם מי לדבר – היינו עוברים מקום, כמו שהיה לאחר בג"צ אלון מורה. אז, בגין היה בתחילת דרכו, ואחרי הבג"צ ההוא אמר אמנם שלא יוקמו התנחלויות על אדמות פרטיות, אבל יוקמו עוד הרבה אלוני מורה. לממשלה אז היה אינטרס חיובי מובהק. כשהמדיניות היא כזו, ומטרתה להביא תנופה של התיישבות, אפשר אולי להבין את מי שחושב על העתקה, אבל עם ממשלה שלא בונה ברמות ובגילה איך אפשר להגיע להסכם כזה?".

 - מה קורה כיום ביישוב? יש דיונים לגבי העתיד, מתחים, תרחישים?

מוריה: "אנחנו לא חיים כך בכלל. אנחנו מתכננים את השנה הבאה, ויש לנו תכניות בחווה. אנחנו לא יוצרים מציאות של פינוי. האווירה ביישוב טובה ולפני פסח נכנסה משפחה חדשה לקרוואן שהתפנה".
איתי: "ההיערכות שלנו היא לעשות את כל מה שאפשר כדי לא להגיע ליום פינוי. בנוסף למאבק המשפטי השקענו אנרגיה שאי אפשר לתאר באירוע של יום העצמאות. אנחנו מקווים שאנשים יהיו שגרירים ויספרו בחום על המקום. בנוסף, אירוע של המונים הוא מסר לדרגים הגבוהים שאנחנו לא לבד, ושאנחנו לא פראיירים. אנחנו משתדלים להשקיע בהסברה. מצבנו עגום בתחום הזה. אנשים לא מבינים, הם מדמיינים שגירשנו מישהו מפה. בגלל זה אנחנו מתראיינים. לפני כן לא דיברנו עם עיתונאים. זה מתיש וכמעט תמיד מביא נזק. יש קושי להסביר את הנושא המורכב הזה. אנשים שומעים קרקע פרטית וזה מה שזוכרים. בדרך כלל אין נכונות ללמוד את הנושא לעומק. ברור שיש גם פרפרים בבטן לפעמים. אנחנו בני אדם, ולהיות במצב כזה זו לא תחושה קלה. אבל אנחנו מתמקדים בעשייה ועושים את מה שאנחנו יכולים. אנחנו מנהלים התמודדות רצינית ומודעת, אבל אין פה דכדוך".

 - על מה בכל זאת נשענת האופטימיות שלכם?

איתי: "קודם כל ברמה האמונית הקב"ה מגלגל את הדברים. הרבה דברים קרו ולא קרו בניגוד לציפיות. אמונה יכולה גם להתבדות, כמובן, אבל היו הרבה הסכמי מאחזים ויש עוד עתירות לבג"צ ובכל זאת המאחזים עומדים על תלם. ממשלה עוינת שפינתה את גוש קטיף לא פינתה את גבעת אסף ואת גבעת הרואה. תיאורטית, יכולה להתחלף ממשלה, ויכולים להימצא לה סולמות כדי לרדת מהעץ. ויש עוד טענה, שאני אמנם לא משתמש בה אבל אל חלק מאנשי השמאל היא מדברת מאוד. כשאולמרט הכריז על ההתכנסות הוא התחייב להסכם קבע עד 2008. אז אם הולכים לפנות את עפרה, מה דחוף לריב עכשיו על מגרון?".

 - איך אפשר לתמוך במגרון?

איתי: "קודם כל להכיר את המקום, לבוא לראות, לשמוע, ולהיות שגרירים בכל דרך. לכל אחד יש את האנשים שהוא מכיר, אם זה רב"ט, רמטכ"ל, עיתונאי או רב גדול. הרי ברור שאם הרב עובדיה יגיד שלא מפנים אז לא יפנו. לפחות לא עכשיו. חשוב להיות במודעות, ואם יהיה צורך להיות נכונים גם למעשים. לתושב עפרה קל יותר לעזור קצת במגרון כדי שלא יידרש לעמול הרבה על עפרה. אפשר לתרום כסף למאבק המשפטי שעולה הון תועפות. אפשר לפרגן, לתמוך, להביע הזדהות. יש מקום לעבודה ואסור לנו לעשות לעצמנו הנחות. מדובר במאבק רציני".

של מי הארץ הזאת
אנשי מגרון משקיעים מאמץ רב במאבק המשפטי, אך מודעים לכך שבג"צ אינו המגרש הביתי שלהם."בסופו של דבר הכל נגזר מתפיסת הזכות שלנו בקרקע", מסביר איתי. "אנשי שלום עכשיו, המדינה ובית המשפט מגדירים את שטחי יו"ש "שטח כבוש בתפיסה לוחמתית זמנית". מההגדרה הזו נגזר שהשטח לא שלנו ("כבוש"), שלקחנו אותו בכוח ("תפיסה לוחמתית"), ושהנוכחות שלנו בו זמנית. כשנטען בבג"צ כי הגירוש מגוש קטיף סותר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, התקבלה טענת המדינה שכל מי שגר ביש"ע היה צריך לדעת שהוא גר שם באופן זמני בגלל ההגדרה החוקית של השטח. לפי התפיסה הזו כל מפעל ההתנחלויות, כולל אריאל ומעלה אדומים, הוא בלתי חוקי. מי שמאמין ששבנו לחבלי מולדת, ושבנים שבו לגבולם, תופס את הדברים הפוך, ולכן כמעט הכל מותר. כמובן בתאום, בתכנון, בהתחשבות, אבל כמי שפועל בביתו. הערבים בעצמם יודעים מיהו בעל הבית. הם שימרו את השמות של הערים היהודיות ויודעים מי היה כאן קודם. ההבדל בין שתי התפיסות הוא זה ששם אותנו באותה סירה עם כל תושבי בנימין. כי אם זה שטח כבוש – כל מה שתעשה הוא לא בסדר, ורוב היישובים בנויים על קרקע פרטית. אני נדהם עד כמה צריך להסביר, גם לאנשים מבנימין, שקרקע פנויה היא שלנו".

לאירוע שהתקיים במגרון ביום העצמאות הגיעו 8,000 איש, רובם המוחלט ביקר במגרון לראשונה. עבודה רבה בוצעה בהתנדבות על ידי התושבים, כולל הקמת סככות צל, איסוף זבל, תליית דגלים והפעלת החניונים לאורך היום. ביתם של איתי ומוריה הראל היה מוקד אטרקטיבי בזכות הסוסים ופינת החי. האירוע עורר גל גדול של הזדהות ותמיכה, וגרר אחריו עשרות שיחות טלפון מרגשות מאנשים שהשתתפו באירוע ושבו לביתם בהתרוממות רוח.