על החלון במטבח שלנו הייתה שמש טובה כל הבוקר. את האדן המלבני כיסתה באופן קבוע שורה של צנצנות זכוכית, בתוכן נכבשו לאט המלפפונים של סבא ארמין.
סבא היה כובש המלפפונים הטוב ביותר בירושלים. הייתה לו שיטה סודית של עשבים וגרגרים ומיני תבלינים בהם השרה את המלפפונים המזוקנים שלו ויצר מהם מעדנים.
בהתחלה, התפקיד שלי היה להצמיד לכל צנצנת מדבקה לבנה, עליה כתב סבא בהונגרית "חומץ" או "מלח". אחר כך סמך עלי סבא יותר.
פעם כשהייתי בן שמונה בעטתי כדור במטבח. לחרדתי הכדור קפץ היישר אל שורת הצנצנות בחלון. כמהתל, פגע הכדור במשקוף, חזר אל השולחן ומשם הותז קדימה והעיף אתו שתי צנצנות החוצה. נשימתי נעתקה עד שנשמע קול הנפץ. מיד, כל בני המשפחה דחפו את עצמם, זה בצד זה, כמפלצת מרובת ראשים דרך החלון והציצו למטה. על המדרכה נצנצו שברי זכוכית בין המלפפונים המרוסקים. אנשים תמהים הרימו עיניים למעלה, נופפו ידיים וצעקו לקומה השלישית שלנו "פיספוס!" ו"אסון!" ועוד כל מיני דברים. מתוך המטבח נראתה שורת הצנצנות של סבא כמו החיוך של אחי חיים, כשנפלו לו שתי השיניים הקדמיות. אמא אמרה בתחינה: "אבא, אולי נחשוב על סידור יותר טוב לכל העניין הזה?", וסבא אמר: "כבר אי אפשר".
מאז המקרה ההוא ראינו שהשכנים לא הולכים במדרכה מתחתינו בקו ישר. כשהגיעו אל מתחת לבניין שלנו, הם היו מתרחקים כמעט עד שפת הכביש ומעיפים מבט חושש למעלה. הזקנים מביניהם נוהגים כך עד היום.

בכל עונה היה מגלה לי סבא עוד משהו מסודות ההחמצה שלו.
בהתחלה היה נותן לי לספור את כדורי הפלפל האנגלי. אחר כך לימד אותי מאיפה להשיג את העשבים השונים, איך למיין אותם, לקצוץ ולתבל.
כך, לאט לאט, נתגלה בפני תצרף סודותיו כמרשם קסום.

"הכי חשוב", היה לוחש באזני במלעיל הונגרי, "הכי חשוב זה הפלפל חריף".

סבא לימד אותי ללכת את כל רחוב יפו עד לצומת שטראוס, לטפס במעלה הרחוב ובככר השבת לפנות ימינה. אחרי סבך של פניות ופיתולים, כשכל הגברים כבר לובשים כותנות מפוספסות, והנשים עטויות שביסים שחורים, בחנות פצפונת ועזת ריח, חיכו לנו הפלפלים החריפים של סבתא קלרי.
מיד כשהגענו היה סבא מגיש לה מתנה. תמיד היה קונה בדרך באמצע רחוב הנביאים ורד, ולפעמים מביא איתו לפתן או גומבוץ[1] של גבינה וריבת שזיפים. סבתא קלרי הייתה מוציאה את הפרח משבוע שעבר, מחליפה את המים באגרטל הקטן, ושמה את הפרח החדש במקומו. אחר כך היא הייתה יושבת ליד הדלת והוא - על כורסה קטנה באמצע החנות. הם היו שותים קפה עם פאלינקה[2] בפנים ומדברים בהונגרית שקטה.

אני אהבתי להתגנב לביתה הקטנטן של סבתא קלרי, הצמוד לחנות. בחלונות שלה צמחו אדניות עם כל מיני סוגים של פלפלים חריפים. סבא אמר לי שהיא הביאה את הזרעים שלהם עוד מהונגריה. בחדר השינה הייתה תמונה של גבר יפה תואר. כובע שחור היה מוטה על ראשו וכיסה מחצית ממצחו. "זה בעלה", השיב לי סבא. "גם קלרי הייתה פעם יפה מאד".
במרכז הסלון עמד שולחן גדול מכוסה פלטת זכוכית. מתחתיה היו מונחות המון תמונות, רובן בשחור-לבן. היו שם תמונות של קלרי ככלה ושל סבא ארמין כשהיה ילד, אבל המשפחה שלנו הרכיבה את רוב התמונות שם, כנראה בגלל שלסבתא קלרי לא נולדו אף פעם ילדים. אהבתי במיוחד להתבונן באמי, בצמות ארוכות, חבוקה עם סבתא. בכל פעם היו מתוספות תמונות נוספות אל השולחן הזה, צבעוניות ויפות. אפילו התאומים שנולדו לאחותי הגדולה לא מזמן, כבר חייכו שם. לא ידעתי מי הביא לה את התמונות וכששאלתי את סבא הוא עשה את עצמו כאילו לא שמע.

הסתיו של ירושלים נשר על העיר שלנו כמו עלה שלכת. הייתי אז בן שתים-עשרה והתחלתי ללמוד את פרשת בר המצווה שלי. זמזמתי את הטעמים, וטעיתי תמיד באותם המקומות עד שאבא כבר כמעט התייאש. לאף אחד כבר לא הייתה סבלנות לשמוע אותי, חוץ מלסבא, כמובן. הוא היה מוכן להקשיב שוב ושוב לסיפור החתונה המוזר בין יעקב ללאה. והיה נאנח כשקראתי על הציפייה ארוכת השנים לרחל.
פעם אחת כשבררנו גבעולי שמיר על עיתונים במטבח ואני זייפתי את הפרשה, לחש סבא: "גם אני ויתרתי לבעל של קלרי". הוא היה רכון על הגבעולים. אחר כך החזקנו את עלי הדפנה מול האור, כדי לראות אם יש שם כנימות. סבא אחז זכוכית מגדלת ובחן את העלה. העין שלו נראתה ענקית ולעומתה נעלמו לי המילים מן הפה. "אבא שלה היה רב צדיק בהונגריה. הוא רצה שלפחות בת אחת שלו תתחתן עם תלמיד חוכם עני". "אבא שלה לא ידע שאנחנו כבר... מה המלה... כבר החלטנו. אז הוא החליט".

הכי אהבתי כשסבא חיטא את צנצנות הזכוכית החדשות. היה לו סיר ענקי והוא עשה את זה תמיד מוקדם בבוקר. בקיץ, כדי שהבית יספיק להצטנן, ובחורף כדי שתישאר קצת חמימות. אחרי שהן רתחו טוב טוב במים, סבא היה מוציא אותן במלקחיים מיוחדות ומניח בזהירות על המדף. באותו יום, תמיד היה מחזור חדש של מלפפונים חמוצים יוצא לדרך. "כלי ריק מחכה שימלאו אותו", היה סבא אומר.
סבא התחתן עם השידוך הראשון שהוצע לו, מיד אחרי חתונתה של קלרי.
נולדו לו ולסבתא לוצי ארבעה ילדים, בזה אחר זה. לחותניו הזקנים הייתה חנות תבלינים משגשגת בהונגריה. סבתא לוצי ניהלה את החנות כמעט לבדה, כאשר קלרי היפה השגיחה על הילדים הקטנים. בעלה של קלרי היה עסוק בלימודיו, וסבא ארמין פסח בין הבית, החנות ובית המדרש, כאדם שאבדה לו דרכו.

הזמנים הקשים הולידו החלטה משותפת לעזוב את הונגריה מיד. לוצי תחבה אל ארנקה תמונות וקלרי זרעים של פלפלים חריפים, ונסעו.
קלרי פתחה חנות בסוף מאה שערים ויכלה לטפל בילדים רק בערב. עזרה כזו לא הייתה נחוצה, וביקוריה פסקו. קלרי ובעלה עברו להתגורר בבית קטנטן, צמוד לחנות ורחוק משערי חסד.
סבא ארמין מצא למשפחתו דירה ליד השוק. הוא עשה שם הרבה עבודות מזדמנות. במשך הזמן יצר סבא קשרים עם בעלי הדוכנים במחנה יהודה והיה מוכר להם מיני חמוצים שהכין. לאט לאט התחיל לצאת שמו הטוב ככובש מלפפונים ואפילו הזמנות מבתי חרושת בעיר החלו להופיע. סבא סרב לכולן ומכר רק מה שהיה צריך לפרנסת משפחתו. לעיתים היה מעניק צנצנת מלפפונים לחתונה או לבר מצווה, והייתה זו מתנה משמחת מאד.
השקט היה חודר בביתו של סבא ארמין. סבא ניסה מאד לשמח את נפשה של אשתו, אבל היא הייתה עצובה ומסוגרת. במלפפונים שהכין לא נגעה, אך היללה אותם בכל פה.

כשהיו נגמרים התבלינים היה סבא נעלם כדי לחדש את המלאי. לפעמים לקח אתו את אמי ארוכת הצמות. הם היו חוזרים בערב עמוסים בגרגרים ובגבעולים שריחם נישא למרחוק.
בימים כאלה היה סבא בהיר וקל וסבתא לוצי - שקועה יותר. אמי לא רצתה לחלק עמה את חוויותיה וגם סבא לא היה יכול. בימים כאלה תפח התימהון בבית וכל המבטים הושפלו אל הרצפות המבהיקות.
בחורף נפטר בעלה של קלרי ומיד לאחריו גם סבתא לוצי. סבא ניחם את ילדיו בניגונים עצובים ובלפתן חבושים שהיה מכין. כשהיה נעלם היו מצטופפים ילדיו כאפרוחים ומחכים לו על המרפסת הקטנה, עד שיחזור עם סלים עמוסים בפלפלים חריפים, צבעוניים, ובמיני מתנות שהיה מביא משם תמיד. כשבגרה אמא הייתה נעלמת אף היא, וחוזרת לפנות ערב מעודדת וסמוקת לחיים. סבא מעולם לא שאל אותה לאן הלכה, והיא מעולם לא סיפרה.
הילדים גדלו, אמא התחתנה ועברה לגור מעל השוק. סבא שהזדקן עבר לגור אתה.

את השום לא הסכים לקנות סבא מאף אחד. גידלנו אותו יחד בערוגה הקטנה מאחורי בית הכנסת ההונגרי. סבא אמר שהכוח של השום בא לו בגלל שהוא צומח בחושך, מתחת לאדמה.
"השום משקר לכולם", אמר סבא. "בחוץ יש לו פרח לבן ויפה כמו כלה... אבל בפנים..." סבא גיחך בעצב. "בפנים יש לו גידול כזה... כל כך חזק... שאפשר לטעום ממנו כל פעם קצת".
את השום היינו שמים בסוף וסוגרים. לכל צנצנת שן אחת. "אפילו זה יותר מדי", היה סבא נאנח.
לפעמים היינו הולכים יחד אל ערוגת השום. הערוגה לא הייתה זקוקה להרבה טיפול. גם לא להרבה מים. בכל זאת ישבנו לידה, סבא ואני. סבא אהב את התחושה שמשהו מחכה לו שם, מתחת לאדמה. משהו חריף ושורף, שהזמן רק מיטיב איתו. "לשום צריך לחכות", הוא אמר. "ואם אין לך סבלנות, זה לא שווה כלום".

רגליו של סבא הזדקנו. בפעם האחרונה שביקרנו אצל סבתא קלרי הם ישבו הרבה זמן. בחוץ כבר נהיה חושך והאור בחנות לא דלק. התאורה מפנסי הרחוב הקיפה אותם בהילה רכה ואני לא יכולתי לחדור דרכה. חזרתי אל המיטה של סבתא קלרי ונרדמתי עליה.
מאז הייתי הולך אליה לבד, פעם בשבוע. הבאתי לה לפתן וגומבוץ וורדים לבנים מהחנות ברחוב הנביאים. לפעמים הייתי צריך להחזיר הביתה צלחת או סיר קטן שהגיעו אליה בדרך אחרת.
קלרי הזדקנה וישבה הרבה בכורסה של סבא. בכל פעם שבאתי היא שמחה מאד ולימדה אותי משהו חדש על הפלפלים שלה. היא עודדה אותי לרשום ולשאול שאלות. למדתי ממנה להאיר בחורף את הפלפלים כדי שיצמחו, ולהצל עליהם בקיץ כדי שיתעבו. למדתי לקטום את הזלזלים החלשים, לדשן פעם בשבועיים ולנכש את העשבים השוטים.
כשסיפרתי לה על הכאבים בפרקיו של סבא, היא טחנה את אחד הפלפלים שלה וערבבה אותו בקרם. "שימרח שמה", היא אמרה. "זה טוב מאד".
בכל פעם שחזרתי מסבתא קלרי והבאתי את הפלפלים היו עיניו של סבא מתמלאות באור. כשעיסיתי את ברכיו בקרם המבריא, ראיתי שבכה.

בבוקר ההוא, הפלפלים באדניות של סבתא קלרי היו עדיין כולם ירוקים. עצרתי להביט בהם לפני שפניתי אל החנות. ידעתי שבקרוב, כמעט באחת, הם ישתנו ויקבלו כל אחד את צבעו הטיפוסי: אדום, סגול, ירוק וצהוב. אהבתי מאד את הזמן הזה. כאילו סופה של האמת להבשיל ולצאת לאור.
שמח פניתי אל החנות וראיתי שהיא סגורה. שלט לבן מוקף במסגרת שחורה היה תלוי על הדלת. קראתי אותו ועיניי נמלאו דמעות. קימטתי את הורד הלבן עד שהתפורר.
לא רציתי לחזור הביתה. רגליי היו כבדות וראשי הלם. הלכתי אל בית הכנסת ההונגרי וצנחתי ליד ערוגת השום. הפרחים הלבנים, הגדולים, נעו לאט ברוח, אחוזים היטב באדמה.
עקרתי בכוח פרח אחד והבטתי על הפקעת האפורה שלו. הפקעת לא הייתה בשלה. ריחה דבק באצבעותי ונכנס אתי הביתה. סבא הצטער כשראה אותה מוטלת כך על שולחן האוכל.
גם הוא וגם אמא כבר ידעו. עיניהם היו אדומות וקולם שקט.
בלילה, ממיטתו שניצבה מול זו שלי, לחש סבא: "לכל דבר יש את הזמן שלו, ילד. הזמן הוא יפה בעצמו, לא רק מה שבא לו בסוף".

לפני שקראתי בתורה בשבת בר המצווה שלי, ביקשתי מאמא שתיקח אותי אל הר המנוחות, אל הקבר של סבתא קלרי. מאז שמתה לא ביקרתי בבית הקטן והרגשתי רצון גדול להיפרד. סבא התלווה אלינו בכסא גלגלים. מסביב לחלקת הקבר המטופחת היו מונחות אדניות קטנות, בוערות בצבעים. אדום, ירוק, צהוב וסגול. סבא שאף את ריחם של הפלפלים ועיניו מלאו דמעות מן החריפות.
ישבנו, הוא אני ואמא ושרנו בשקט את פרשת בר המצווה שלי. על מצבת הקבר הקטנה התפזרו הוורדים הלבנים שהבאתי כמו הינומה של כלה.

--------------

[1]כופתה מבושלת
[2]משקה אלכוהולי