אני לא מתאפקת ומקדימה ושואלת את מה שמעניין אותי יותר מכל. אביבה סגל, 81, עפרה, אם לחמישה, סבתא לשלושים נכדים ולעשרים ואחד נינים, היא אישה רעננה, שופעת חן והומור, תאבת חיים ודעת. שלושה ספרי שירה מפרי עטה יצאו לאור, ולאחרונה הקריאה משיריה בערב "שירה ותפילה" בבית הסופר בתל אביב.

- מה סוד הנעורים שלך?

"זה לא משהו שאני עושה במתכוון. פשוט רוב האנשים שגרים בעפרה הם צעירים, ויש לי מביניהם הרבה חברות. רוב חיי הייתי מורה והייתי בין צעירים, והיום אני נמצאת הרבה בין הנכדים שלי".

"אני אוהבת לחוש את הדרך", כתבה באחד משיריה, "לספוג אל תוכי / עיקול עיקול וגילויו;"... ודרך-חייה עוברת בתחנות היסטוריות מהמרתקות, מקבצת אל תוכה פרקים הרי גורל בתולדות העם היהודי ב-80 השנים האחרונות, ראשיתם באנגליה של ימי מלחמת העולם השניה, והמשכם בעליה והגנה, חינוך והתיישבות, מאבק ויצירה; והם רצופים באהבת הארץ, האדמה, מקורות העבר והשפה העברית, שגם אם לא היתה לה שפת אם, הפכה לכלי העבודה שלה (וגם, כידוע, של כמה מבניה - ובהם חגי סגל, ונכדיה - ובהם עמית).

השירה של אביבה כמו מנהלת דיאלוג עם טקסטים מהמקורות, לוקחת אותם מהעבר אל תוך ההווה, ומקרבת אותם אל המציאות העכשווית כמשהו שיש בו גובה ועומק, עד שהם הופכים להיות חלק מההווה. השילוב של הנוף והאדמה והדיאלוג עם המקורות, יוצרים כמעין פשר של משמעות לחיים.

- מתי התחלת לכתוב?

"בגיל חמש. אבל באנגלית. נולדתי וגדלתי בלונדון. הייתי אז בכיתה א' וביקשו מאתנו לכתוב לעלון בית הספר. חיברתי שיר על האביב, שמצא חן בעיני אמי, והיא אמרה לי: תמשיכי לכתוב. ואפילו באמצע הלילה, אם את חושבת על שיר, תקראי לי ואני אכתוב לך אותו. עוד לא ממש ידעתי לכתוב אז. אני ניצלתי את זה, וכשהגיעו אורחים אחרי שכבר הייתי במיטה, ורציתי לדעת מה קורה, מיד חשבתי על שיר... אחרי מלחמת ששת הימים, כבר בארץ, עשיתי 'סוויץ'' ומאז אני כותבת רק בעברית".

כשכתבה את השיר הראשון שלה בעברית, אביה היה ברקיע השביעי. בביתה שבלונדון אפילו לתרנגולות בחצר קראו בשמות עבריים. אביה, יעקב סרנה, רוויזיוניסט מושבע שגדל בביתם של "חובבי ציון" בפולניה, קרא לבתו השניה תיאודורה, על שם הרצל, שמא לא יוולדו לו בנים. לבן שנולד אחר כך קרא מתתיהו. "לי קראו מרים אביבה, כי נולדתי ביום הראשון של האביב. אביבה היה שם מאוד חריג באנגליה, ובכל זאת זה השם שניתן לי. בכיתה י"א החלטתי שאביבה הוא שם יותר ציוני ממרים, וכתבתי על לוח הכיתה שמעכשיו אני אביבה. כולם קיבלו את זה, חוץ מאמא, שהמשיכה לקרוא לי מרים, על שם אמה".

בבחרותה החלה בלימודי פסיכולוגיה, ובעברית בחרה רק כמקצוע משני, למגינת לבו של אביה. "הוא רצה שאלמד רק עברית ותנ"ך. בבית כל הספרים היו יהודיים, ועל הקירות לא היו סתם תמונות נוף. הייתה תמונה של מונטיפיורי, וציורים של יהודים לומדים תורה או הולכים לבית הכנסת".

 - היו לימודי עברית באנגליה?

"זאת היית השנה הראשונה שהתחילו עם זה. אחי היה המרצה, ואני הייתי התלמידה היחידה. נסעתי עם אחי לאוניברסיטה, למדנו, וחזרנו יחד הביתה. למדתי רק שנה אחת ואז עליתי".

ילדת מלחמה

ילדות באנגליה באותם ימים פירושה בית ספר כללי שרק מחצית מתלמידותיו יהודיות, "חדר" – תלמוד תורה לבנים ולבנות בימי ראשון ואחרי הצהריים – על חשבון משחקי ילדים, תנועת נוער "הבונים" ואחר כך מעבר ל"בני עקיבא", ומלחמה שפורצת בגיל בת המצווה.

"הגרמנים הפציצו את הערים הגדולות, והממשלה פינתה את כל הילדים לכפרים שמעולם לא ראו יהודים. שתי אחיותיי היו גדולות ממני מאוד, אחי בדיוק סיים תיכון, ורק אותי פינו. בכל יום שמענו הפצצה, ולא ידענו אם הורינו עדיין בחיים. פעם בשישה שבועות נתנו לנו לבקר בבית. פעם אחת, בחורף, הגיע תורי. ביקשתי מהמנהלת לשחרר אותי מוקדם כדי שאגיע הביתה לפני שבת. היא ענתה לי: אני לא יכולה לשחרר אותך, אבל תגידי להורים שלך שהחטא עליי. כמובן שלא נסעתי, וזו הייתה בשבילי טרגדיה. פעם ברחתי, והוריי הכריחו אותי לחזור ולבקש סליחה. אז בדיוק היה בליץ".

בהוראת הרבנות הראשית בישלה האישה שאצלה גרה אביבה אוכל נפרד לילדים היהודים. כשהגיעו חבילות מההורים, נעלבה בעלת הבית עד שנאלצו להפסיק. "יום אחד, חברה שלי, שהייתה אתי יחד כל המלחמה, התחילה לבכות פתאום באמצע הארוחה, קמה והלכה לחדר. הסבא של המשפחה שאירחה אותנו שנא אותה, כי הייתה פליטה מגרמניה. הוא לא הצליח לעשות את ההבחנה בין גרמני ליהודי מגרמניה. הוא שם לה בצלחת חתיכה של חזיר מתחת לאוכל".

הקהילה היהודית דאגה לגיבוש הנוער היהודי, שלא יתבולל, וארגנה חוגי לימוד במועדון בכפרים, ומחנה קיץ בסוף השנה. "זו הייתה ממש תקופה קשה, המלחמה נמשכה שש שנים, וגם אחריה לקח זמן עד שהכל הסתדר והיה מספיק אוכל. הייתי בת 18. עוד שנתיים הדרכתי בבני עקיבא, למדתי באוניברסיטה פסיכולוגיה ועברית, ואז עליתי ארצה".

החבילות מעולם לא הגיעו

שבועיים לפני הצהרת האו"ם יצאה אביבה סרנה לקורס מדריכי נוער בישראל מטעם הסוכנות, יחד עם צעירים מדרום אפריקה, ארה"ב, אוסטרליה, אנגליה, ואפילו אחד מהודו. "גרנו בפנסיון רייך בבית הכרם. למדנו א"ש לילה, הפעלת רובה צ'כי, זריקת רימון. הרימון שזרקתי הלך תמיד לכיוון השני. למדנו גם תולדות עם ישראל, עברית, ציונות, שירים רבים מאוד, ואפילו נגינה בחליל.

"ביום ההצבעה באו"ם הלכנו לישון והבנים נשארו לשמוע חדשות. חשבתי אז: 'אני לא מבינה מה כל ההתרגשות, בסך הכל רוצים לתת לנו מה שכבר שייך לנו, וגם כך מדובר רק על חלוקה...', ואז התחילו צעקות: 'יש לנו מדינה! יש לנו מדינה!'. התלבשנו ויצאנו לרחובות, הפנסיונים פתחו את הדלתות ונתנו לשתות חופשי. העירו את כל בית הכרם. ואני חשבתי: 'לו רק היו נותנים לנו את ארץ ישראל - שתי גדות לירדן, אז הייתי שמחה. גם אני שמחתי, אבל על כך שהבריטים יוצאים את הארץ".

בימי מלחמת העצמאות ניהלה אביבה יומן באנגלית. היו אלה ימים קשים בארץ הנלחמת על חייה. בברזים לא היו מים, וכל אחד קיבל ארבע כוסות מים ליום, ואלו אמורים היו להספיק לשתיה, לכביסה ולרחצה. גם אוכל היה בקושי. "בליל הסדר קיבלנו חתיכת דג מלוח, מרק-מים, ומשהו בטעם סבון שקראו לו 'פודינג'.

"על הגג היו מיכלים לאגירת מים, ויום אחד בשעת מנוחת הצהריים עלינו, כמה מהחבר'ה, עם סולם אל הגג וגנבנו מים. כשחזרנו, לפתע פותח את הדלת לא אחר מאשר בעל הבית. הוא היה אדם דתי מאוד. אמרתי לו: 'כתוב בישעיהו: הוי כל צמא לכו למים', והוא ענה: 'כן, אבל לפני ישעיהו ישנם עשרת הדברות, ושם כתוב 'לא תגנוב'. ולקח את המים".

כשהפנסיון הפך למרכז שיקום לחיילים פצועים שפונו מהחזית, עזרו בטיפול בהם, ובין לבין סייעו בבניית ביצורים בין בית הכרם לבית וגן, ואפילו טיילו בירושלים, במקומות שהיו מותרים. "הספקנו לבקר בכותל בשבת האחרונה שעוד היה מותר".

לא היה חשמל, האימונים נערכו במרתף, בחושך כמעט מוחלט. גם דואר לא היה. "לא ידעתי מה קורה עם המשפחה שלי, וגרוע מזה – הם לא ידעו מה קורה אתי. אחותי הגדולה גרה אז בחיפה והחבילות ששלחה מעולם לא הגיעו. רבים קיבלו דרישה ממשפחתם לחזור הביתה, אבל אף אחד לא רצה לחזור. ואבי, הוא כתב לי כך: "בשעה זאת אני גאה שבתי נמצאת בירושלים".

"בהפוגה הראשונה יצאנו מירושלים. עבדנו בחקלאות בגבעת השלושה, הדרכתי בכפר הנוער הדתי ליד כפר חסידים, וטיילנו ביישובים בארץ".

בין החלום למציאות

תפיסת העולם האידיאולוגית הנחרצת, העצמאית, שינקה אביבה בבית אבא, לא התפוגגה ולא הושפעה מסביבתה. "במשך שנת קורס המדריכים בישראל, חיפשתי לראות בעיניי את האצ"ל. לקראת סוף הקורס הלכתי לאסיפה בתל-אביב של מה שהתחיל להתגבש כתנועת החרות. הסברתי להם שאני חוזרת בקרוב לאנגליה וביקשתי חומר הסברה. מסרתי את הכתובת שלי בבית אחותי באחוזה".

שלום סגל, מזכיר בתנועת החרות, בחר לבוא בעצמו ולתת לאביבה את החומר ביד. היתה זו בחירה שהולידה קשר מופלא וארוך שנים, שכל רואיו לאורך השנים היללוהו. "המזל שלי הוא שכשחזרתי לאנגליה לא רצו לקבל אותי כמדריכה בגלל הדעות הפוליטיות שלי. הרוב הגדול התנגד מאוד לאצ"ל וללח"י. חברה אמרה לי: 'את עושה שטות, למה את מתארסת עם בחור מהמחתרת?'. בר"ח ניסן תש"ט התחתנו.

"כעשר שנים גרנו באחוזה על הכרמל, בבית חמי וחמותי. גידלנו שם ארבעה ילדים בחדר אחד ומרפסת סגורה. חילקנו את החדר עם ארון ספרים. אנחנו ישנו מאחוריו, ובמרפסת הסגורה ישנו הילדים. שם גם לימדתי שיעורים פרטיים באנגלית.

בישלתי לנו בנפרד, אבל השירותים והאמבטיה היו משותפים, והיה עלינו לצאת החוצה כדי להגיע לשם. ארבע שנים אחרי שהתחתנו היה לנו מטבח קטן משלנו. חמותי לא התערבה והייתה מאוד בסדר. היא לא העבירה ביקורת ולא נתנה עצות. זה היה בית קטן אבל עם חצר גדולה, וזה מה שהציל אותי עם הילדים. סחבנו אז קרח, ומכונת כביסה קניתי רק אחרי שגמרתי עם כל החיתולים. אבל אני חושבת שהכי טוב לבנות את החיים לאט לאט, ולא תיכף ומיד להשיג הכל, אחרת אין שום אתגר".

הוריה יעקב ומילי עלו ארצה עוד לפני שנולד בנה הבכור. "כל שמירת המצוות של אבי נבעה מהנקודה הלאומית, מתוך תפיסה שרק בארץ ישראל אפשר לשמור תורה ומצוות במשמעות הנכונה של המילה. הוא היה ברשימה השחורה של ממשלת אנגליה, כי נהג לכתוב נגדה בעיתון היהודי. כשבבית הכנסת היו מתפללים לשלום המלך והמלכה היה מתיישב, ורצו לזרוק אותו מבית הכנסת בגלל זה. אני תמיד אומרת שגדלתי בבית כזה, שלפני שידעתי להגיד אמא-אבא ידעתי להגיד ז'בוטינסקי".

לא רק אביה היה בעל עקרונות ועיקש. אחותה הייתה הבחורה הראשונה שלמדה בסמינר לרבנים, אז המוסד היחיד ללימודי יהדות. בטרם התקבלה היא ניהלה מלחמה גדולה, ובסופו של דבר ניצחה, גם אם תמיד ישבה בשורה האחרונה. אותה אחות גם הקימה תיכון וסמינר של בית יעקב. "אחותי נלחמה בעד האישה, אך הייתה רחוקה מלהיות פמיניסטית. הרבה ממה שאני היום קיבלתי ממנה.

"לאבי הייתה בארץ משרה, ודירה, אך הוא לא יכול היה לסבול את הפער בין החלום שלו למציאות. הוא לא האמין שמשחקים פה כדורגל. הוא ראה את ארץ ישראל כמו בתנ"ך. ממשלת מפא"י הייתה מכה גדולה בשבילו, ואחרי ארבע שנים הם חזרו, על אף שאמא רצתה להישאר. אחרי שהיא נפטרה הכרחנו אותו לחזור לכאן".

בפרסומים מפרי עטה, חתומה אביבה גם בשם הנעורים שלה, על פי בקשת אביה.

עמידה עקרונית עיקשת כנראה עוברת בדם. בראיון לעיתון נקודה מסוף 1985, בעת שבנה חגי סגל ריצה מאסר על חלקו בפיגוע בראשי הערים, היא מצוטטת: "יהודה עציון נעצר שבוע אחד לפני חגי, ואני חשבתי לעצמי: אם אחד הבנים שלי לא מעורב... אני קוגלגר"...

בתגובה לשאלתי איך קיבלה את הידיעה, היא לא חושבת פעמיים: "גם אז ראיינו אותי ושאלו על כך, ואמרתי: "בנים גידלתי ורוממתי והם לא פשעו בי". התגאיתי בו, יחד עם הצער על הסבל שבמאסר. כמובן שלא ידעתי דבר קודם לכן. אבל זה היה מעניין, באותה שבת היינו באלון מורה, אצל הבן שלנו, והזמנו הסעה מתושב עפרה. כל הדרך התווכחנו עם המסיע. אנחנו אמרנו שיהודה עציון פעל נכון והוא אמר שלא. כשחזרנו, כבר חיכו לנו מחוץ לבית כדי לספר לנו על מעצרו של חגי".

 עכו

אחרי עשר שנות מגורים על הכרמל, התחיל שלום סגל ללמד בעכו, והמורים התבקשו לעבור לגור במקום. אביבה ושלום ארזו מיטלטליהם וארבעת ילדיהם - ידידיה, כרמלה, יאיר וחגי, והצפינו לעיר הנמל. "חיינו בעכו עשרים ושש שנים ומאוד נהנינו. שם גם נולדה ברוריה. היום העיר אחרת, אך אז הערבים גרו רק בעיר העתיקה. אני לימדתי אנגלית בתיכון הדתי על שם קנדי, ושלום לימד מתמטיקה ופיזיקה בבית הספר לקציני ים – בית ספר תיכון עם מסלול ימי. היה לנו שם חוג חברים רחב וקיימנו חוגים רבים ליהדות. "כשתלמידים של שלום נענשו להישאר בפנימייה בשבת חופשית, הוא היה מרחם עליהם ומזמין אותם לסעודה. הוא גם העביר חוג ליהדות לתלמידים שרצו בכך. אני הדרכתי מורים לאנגלית במרכזייה הפדגוגית, וגם הייתי חברה בועדת מוזיאון כלא עכו מימי המחתרות. היו לנו שם חיים עשירים מאוד".

את הלימודים שנקטעו עם עלייתה ארצה, המשיכה אביבה שנה לפני הולדת נכדה הראשון. באוניברסיטת חיפה למדה אנגלית לתואר ראשון ואנגלית ומחשבת ישראל לתואר שני.

לעפרה הגיעו שלום ואביבה לפני 25 שנה. כמו רבים, חוו גם הם את הקיבעון התקנוני ומסננת הקליטה של אותם ימים. "רצינו לגור בהתנחלות, וכששמעו במשרד של יש"ע שיש לנו שני בנים בעפרה, מיד הפנו אותנו לכאן. אבל בעפרה לא קיבלו אותנו כחברים. אמרו שאנחנו מבוגרים מדי, ואולי גם פחדו מכנופיה משפחתית. בנינו דירה מעל לביתו של אחד הבנים, ולא נתנו לנו אפילו מגורים זמניים עד סיום הבנייה. במשך חצי שנה גרנו בשכונת רמות בירושלים, וכמה פעמים בשבוע נסענו לעפרה לעקוב אחר הבנייה"

כמעט חמש עשרה שנים חלפו עד שקיבלו שלום ואביבה סגל מכתב שהודיע להם כי הם בשנת ניסיון לקראת קבלה לחברות. "בסוף התקבלנו" אביבה צוחקת.

- מכל האירועים ההיסטוריים של העם היהודי השזורים בחייך, לאיזה מהם הייתה ההשפעה החזקה ביותר על חייך האישיים?

"כשידידיה נולד, בני הבכור. אז אמרתי לעצמי: אני ילדתי צבר! יש לי ילד שנולד בישראל, זה משהו!...".

- למה? הרגשת שאת עולה חדשה?

"בכלל לא, אבל קיבלתי חינוך מאוד אנגלי, והיה פער גדול מאוד במנטליות. עד היום קוראים לי אנגליה, דבר שאני שונאת יותר מכל. פעם חמותי שאלה אותי כמה שילמתי עבור כובע שקניתי, ולא יכולתי להאמין שהיא שואלת אותי דבר כזה. או כששאלו אותי במה אבא שלי עובד!

"פעם, כשראה אותי שותה תה בחלב, אמר חגי ש'נשארו שתי נשים אנגליות אמיתיות בעולם - מלכת אנגליה, ואמא שלי'".

- עברו שבעה חודשים מאז נפטר שלום, בעלך, אתו חיית 58 שנים. את נראית מלאת חיים וחן. איך את מתמודדת עם ההעדר?

"אני דו-פרצופית. מההתחלה קיבלתי החלטה שהסביבה לא צריכה לסבול בגללי. לא החברים, לא האנשים שאני פוגשת במכולת ולא הילדים. האבל הוא עניין פרטי. ההומור הוא אמיתי, אבל בזמנים אחרים יש גם דברים אחרים".

אביבה חושפת בפניי צרור שירים שאינה נוהגת להראות לאיש ונותנת לי לקרוא אחד מהם. "בזמן השבעה באה לנחם אותי אישה שהתגרשה מבעלה לפני שנים. היא אמרה לי: 'אני לא יודעת מה זה לאבד מישהו שאוהבים'. מכל השנים הטובות שאבתי כוח. שלום היה צדיק ממש. הוא מעולם לא כעס עליי, אפילו לא פעם אחת. אז מה, אני אתווכח עם הקב"ה?".

אמרתי לאביבה שכשעיינתי בספר שיריה האחרון, מבלי שירדתי לעומק הדברים, המילים ריגשו אותי מאוד. "בכל פעם שכתבתי שיר והראיתי אותו לשלום", סיפרה בתגובה, "הוא היה אומר: "שיר יפה מאוד, אבל לא הבנתי אף מילה"...

קדיש

בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, בְּסִיּוּמָהּ שֶׁל תְּפִלָּה,

בְּיוֹם הַשָּׁנָה הָאִישִׁי וּבְיוֹם זִכָּרוֹן צִבּוּרִי

קַדִּישׁ, קַדִּישׁ, קַדִּישׁ.

שְׁמַעְתִּיו, פִּיּוּט כְּכָל הַפִּיּוּטִים.

בָּנַי הֵם שֶׁאָמְרוּ הַיוֹם –

וְיֹאְמרּו גַּם מָחָר עַכְשָׁו

וּמָחָר לְאַחַר זְמַן–

יִתְגַּדֵּל וְיִתְקַדַּשׁ

וְלֹא הָיְתָה זֹאת כְּיֶתֶר הַתְּפִלּוֹת.

הֵםנִתְיַתְּמוּ מֵאָב

אֲנִי מְיֻתֶּמֶת מֵאִישִׁי

וְלֹא אֶזְכֶּה לְנֶחֶמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא

וְלִי לֹא יַעֲנוּ אָמֵן.

יִתְאַבְּלוּ הֵם שְׁנַת יָמִים,

אֲנִישְׁלֹשִׁים בִּלְבַד,

מֻתָּר לִי הַכָּל

אֵלֵךְ לִשְׂמָחוֹת, אַאֲזִין לִנְגִינָה,

אֲחַדֵּשׁ מַלְבּוּשִׁים

יָמִים כְּתִקּוּנָם.

לֹא אַקְפִּיד לִתְפִלָּה

שָׁלֹש פְּעָמִים בַּיּוֹם.

פְּטוּרָה אֲנִי מֵהִתְאַבֵּל

לֹא הָיִיתִי בְּנוֹ, הָיִיתִי רַק רַעְיָתוֹ,

אוּלָם...

אביבה

כ"ג באייר תשס"ח